השקדייה פורחת, שמש שקרנית זורחת, פייק ניוז מראש כל גג מבשרות הנה הוא בא. פורים. אם ט"ו בשבט הוא ייצוג לתקווה, עם השקדיות היפהפיות שממהרות לעטות את הענן הוורדרד הקסום הזה באמצע הקורל ומכריזות "ראשונה!" לשאר עצי הפרי הנשירים, פורים נתפס ברבים כייצוג לשמחה. האלווין, מארדי גרא, הקרנבלים בברזיל ובוונציה, סארקבירפסט הגרמני, יום פטריק הקדוש האירי, פסטיבל הצבעים בפושקר או הספלאשי פן בדרום אפריקה - רבים מעמי העולם מקיימים לפחות אחת לשנה הילולה גדולה וחגיגית שכוללת התחפשות לדמויות שונות, ובאופן מרתק רובן סביב אותו מועד. הסימבוליות והקודים הדתיים משתנים מתרבות לתרבות, אך התמה המרכזית זהה: נדפוק את הראש עד דלא ידע, נתקע פחמימות ריקות, נפיל פור מי החניך התורן להכריז "למען הילדים" ו"אסקפיזם" לסירוגין ואולי סוף סוף נהיה לאחרים.
למה אנחנו עדיין עושים את זה? למה לטרוח להתחפש כשהמיליטריזציה היא נוף הרחוב בשגרה, כפפות המשי התחלפו ב"כפפת אמילי דמארי", באטמן עומד בצמתים חפוי ראש, ההוא עם הסוס בכיכר כל מוצ"ש, מזה שנה וחצי כולנו עוטים מסכות ולמגילת חיינו שוליים חרוכים? אולי זה קשור לצורך שלנו לברוח מהמציאות, ואולי זה פשוט כי אנחנו אוהבים להשתעשע. אבל יש במסורת הזו משהו עמוק יותר, שמקרב את המין האנושי למקור. לטבע עצמו.
בטבע, פרחים ובעלי חיים מתחפשים כל הזמן. הם משנים את צבעם, את צורתם ואת ריחם כדי למשוך חרקים ולהתגונן מפני טורפים. הם עושים את זה כדי לשרוד, כדי להבטיח את המשך קיומם - ואולי גם אנחנו, בני האדם, מתחפשים כדי לשרוד. את השגרה, את הכאב, את משקל מפלסת הערפל שלפנינו. אולי תחפושות פורים הן סוג של מנגנון הגנה, אימוץ של דמות שתתמודד עם העולם לכמה שעות במקומנו.
אבל יש גם הבדל בולט בין התחפושות שלנו לבין התחפושות בטבע. הפרחים מתחפשים כדי להשתלב בו - אנחנו מתחפשים כדי להתבלט. החיות מתחפשות בשם המשכיות המינים, כדי להיות חלק מהקולקטיב - אנחנו מתחפשים כדי להיות ייחודיים בתוך מנהג גנרי. אז מה זה אומר עלינו? האם האדם הוא הנציג האגואיסטי בטבע, במרוץ אחרי תשומת לב וחופש הפרט באורח חיים שיש בהם גם שמחה, או שאולי אנחנו פשוט יצורים חברתיים שמנסים לקיים שניים-שלושה מנהגים עממיים כדי להרגיש שייכות לקהילה, לעם?
למנהג חובק העולם יש פוטנציאל להוות מנוע לשינוי וצמיחה של החברה כולה. פורים הוא סוג של אנרכיה באישור. מיכאיל בכטין, פילוסוף ואחד מגדולי מבקרי הספרות, התרבות והלשון במאה ה-20, טען שקרנבלי התחפושות שיחקו תפקיד חשוב בפסיכולוגיה הקולקטיבית ובעיצוב החברות. בני העמים זכו לפרוק את לחצי היום-יום, להשתחרר מכבלי המעמדות וההיררכיה החברתית, לערער על המשטר, המגדר והציווי הדתי.
בחברות המעמדיות הנוקשות של העת העתיקה ושל ימי הביניים הייתה לכך חשיבות קריטית - הקרנבל נתן לגיטימציה לביקורת על השלטון. ליצנים ושוטים התחפשו לנציגי ממסד והגחיכו טקסים רשמיים ודתיים. ככל שהמשטר נוקשה וכבלי הדת נעשים מאיימים, כך בפורים הכל פתוח לביקורת, ללעג ולהשתטות, לפתיחות מחשבתית ויצירתית, למקוריות ולרעיונות חדשים, לזרעים של חשיבה חתרנית שאולי תסלול את הדרך למהפכה חברתית.
המתחזים: נוכל היער
גמל השלמה הסחלבי (Orchid mantis) הוא נוכל ומתחזה מבריק, שנראה כמו פרח סחלב בזר כלה אך הוא בעצם חרק טורף מיומן. חרקים מאביקים נופלים ברשתו, מזמינים אותו להיכנס לחייהם ועד שמבחינים בטעות הוא משאיר אותם מרוששים רגשית ושבורי לב כארוחה. הוא אחד היפים בעולם החרקים ואולי היפה שבהם, מסובב ראשים ממש כמו אבו סחלב המקורי.
גמל שלמה הסחלבי חי ביערות הגשם במלזיה, משתמש בהסוואה ואורב לקורבנות השטחיים המסתכלים בקנקן. הללו רואים את צבעיו הדומים לצבעי הסחלב ומגיעים אליו כדי למצוא ב"פרח" צוף מתוק - אז הם נלכדים ונזללים. יותר מכך, הוא אפילו לא טורח להסוות את עצמו בין פרחים, ובעל טקטיקה ייחודית למשוך מאביקים מכל מקום שבו הוא נמצא, אפילו לבדו או על עלים ירוקים. למסיבת פורים הוא מוסיף ומעלה גם מוטיב מרבין בשמחה: "גמל שלמה סחלבי" הוא דרך להרוויח 15 נקודות ב"ארץ־עיר" כשכל השאר כותבים "גמל".
לא לפנות אליי
פרפר התנשמית, הקליגו אם נתקלתם בו בדרום אמריקה (Caligo eurilochus), הוא מהפרפרים המאיימים ביותר בטבע - זאת על אף שהוא נשמה טובה, אינו טורף או עושה רע לאיש. מערכת הכנפיים הכפולה שלו משווה לו חזות מאיימת לטורפים.
לתנשמית שתי מערכות כנפיים. ברגיל זוג כנפיים אחד מכסה את השני, והפרפר נראה כמו נושא רגיל לביאליק. הכנפיים הרגילות מותאמות למקומות המנוחה שלו (קיר חדר המדרגות בד"כ) ומסוות אותו ככל האפשר. לא תמיד ההסוואה מספיקה, רוב התנשמיתיים פעילים בלילה או בשעות הדמדומים, לעד ייזרק לחלל "אתה בא לפה הרבה" ולעיתים מגיע טורף כדי לסעוד אותו. אז נכנס מנגנון ההטעיה לפעולה: אל מול פני הטורף הוא חושף בשנייה את מערכת הכנפיים הסודית שלו, המעוטרת בזוג עיניים מאיימות. מבט העיניים הענקיות והברורות שנגלה מעביר לטורף את התאבון והוא נס על נפשו מחשש שנפל למלכודת של טורף גדול ממנו. אז אורז הפרפר את סט העיניים וחוזר לצ'יל.
ממתק או תעלול?
טללית (Drosera) אמנם נשמעת כמו זו שהייתה איתכם ב־ו'2, אבל היא צמח טורף בעל מלכודות דבק שלוש שניות אקטיביות. כל עלה מכוסה בשערות דקיקות (אדמדמות בדרך כלל), אשר מקצותיהן מופרשת טיפת נוזל סוכרי ודביק דמוית אגל טל (ומכאן שמה). לחרק עובר האורח המתוקים הם סוג של נחמה, הוא נמשך לסוכר שבנוזל ונדבק אליו. ברגע שהצמח חש בזאת, אותות חשמליים עוברים בשערות וככל שהחרק ינסה להתחמק, יותר ויותר שערות יתכופפו לעברו, מה שיגרום לחרק להידבק יותר טוב לעלה ולקאסט לפצוח בשיר סאדנלי סימור. במינים רבים העלה מסתלסל סביב הטרף ותהליך זה עשוי לקחת בין כמה שעות ועד יום. הממתק המעוצב מכיל גם אנזימי עיכול, אשר יעכלו את גוף החרק וינצלו את החלבונים והחנקות שבגופו לטובת הסדיסט הצמחוני. הטללית מפורסמת בייצור הדבק הטבעי החזק בעולם.
תיזהר ממנה
הדבורניות הן סחלבים שהעלו את הרמאות לדרגת אמנות. הן לא רק מתחזות לדבורים ויזואלית, הן מפיצות בנוסף ניחוח מבשם חללים הדומה לפרומונים של דבורים. הדבורים־הזכרים מתרכזים בטפל, נופלים שדודים על ידי המראה והריח ומנסים להזדווג עם הדבורניות, שמצידן מנצלות את המומנטום כדי להשתמש בהם כבלדרי אבקה מפרח סחלב אחד לאחר. וכך, במקום להפיץ בעולם את הזרע שלהם – הדבורים מפיצים את אלה של הדבורניות.
חיות מסיבות
ביולומינסנציה, כי לבנה זוהרים זה לחלשות. אנרגיה כימית הופכת לאנרגיית אור באורגניזמים החיים בעומק הים. ההארה הביולוגית היא בסיס להגנה, הזנה ותקשורת זוגית בדייט צלילה - דיונונים ותמנונים משתמשים בזוהר שלהם להסוואה, כך שהם יכולים לשלוט בשקיפות שלהם או להתאים את עצמם למפיות השולחן. הם גם משתמשים במנגנון כדי ליצור דפוסים מבלבלים לצורך שיבוש הזיהוי החזותי על ידי טורף ולתאם אינטראקציות ביניהם, במיוחד הזדווגות, שבה הם משתנים ממופע מרהיב אחד למשנהו. חלקם יכולים למשל לעבור מאדום בוהק - "אל תתקרב" – לדוגמת פסים המהווה הזמנה להזדווגות. במהלך המעבר שני המופעים ייראו בו־זמנית.
9 צפייה בגלריה
כל עצם בתמונה הוא תא בודד בעורו של דיונון, הצבע משתנה לפי עובי שכבה ייחודית בדופן התא. הכתם השחור הוא גלעין התא
(צילום: University of California, Santa Barbara)
התמנון הוא רב־אומן של הסוואה. הוא מסוגל לחקות כמעט כל צבע וכל מרקם, ולא משנה אם הוא סטטי (סלע) או דינמי (תעתועי אור וצל). בכוחו לשנות את גודל תאי עורו כך שייווצר מגוון רחב של צבעים ותבניות מתחלפות. תאי הצבע מחוברים למערכת העצבים, שמאפשרת שינוי צבע בתגובה לגירוי חזותי. מערכת הראייה של התמנונים מפותחת מאוד ומאפשרת להם לזהות צבעים ועוצמות אור. בשילוב עם מערכת עצבים מהירה, שמכילה תאי עצב ארוכים ועבים שמוליכים את האות התאי במהירות גבוהה יותר מאשר אצל יונקים, מקבלים מכונת הסוואה יעילה במיוחד.
ספר לנו סיפור
מרגישים לפעמים שלא רואים אתכם, או שאתם מאסכולת "הגיהינום הוא הזולת" של סארטר? עבור ינשוף צווחן מזרחי (בקטע טוב) (Megascops asio) כשהזולת לא מתעניין ולא רואה, גורם לנפש היקרה הזו להרגיש מוקטנת יותר מ־20 הסנטימטרים שלה, לא חשובה ולא מיוחדת - משמע שהסתווה כראוי מטורפיו הגדולים ממנו ונטמע בקינו שבחלל עץ. בגוני נוצות עציים ובחזה וכנפיים משורטטים לאורכם, הוא נראה כמו חלק מקליפת העץ, ובהרי הרוקי ובאפלאצ'ים מזהים אותו בעיקר בזכות הקריוקי הלילי שהעניק לו את שמו.
