גדלתי בגבעת אולגה, שכונה קטנה הנושקת לים בחדרה. בשנות השמונים והתשעים של אז הבתים היו נמוכי קומה (שונה מאוד מגבעת אולגה כיום), ורוב השטח היה דיונות של חול לבן המוביל לים כחול גדול. על אף שטחה הקטן של השכונה דאז והמרחק שלה ושל אנשיה מהמיינסטרים הישראלי, המחשבות והחלומות שלי חצו את גבולות השכונה ונדדו למקומות אחרים.
גדלתי להורים חכמים במיוחד, שלא זכו לסיים את שנות התיכון שלהם, אבל עשו הכול כדי שלבת שלהם יהיה עתיד טוב משלהם. לכן הם תמיד טפטפו לאוזניי שחשוב מאוד ללמוד. ואני, שהייתי ילדה שמרצה את כולם, הפנמתי את המסר. אני זוכרת שבחופש הגדול, בזמן שכל הילדים נהנו במשחקי רחוב, הייתי מגיעה לספרייה העירונית ובולעת ספרים, קוראת על מדינות רחוקות, על אינסוף מתמטי ועל פילוסופיה קאנטיאנית.
באותן שנים קיבלתי את השיעורים הראשונים בכלכלה. המושג "לסגור את החודש" היה שגור בשיחות סלון משפחתיות. לרוב הצלחנו, אבל לפעמים לא.
ועם כל המטען הזה שהייתה בו התמודדות עם קשיים אבל גם הרבה מאוד טוב, הגעתי לצבא ואחר כך לאוניברסיטה. למדתי בתוכנית פכ"מ, ששילבה פילוסופיה, כלכלה ומדע המדינה, והכרתי ישראל אחרת. תמיד הייתי חלק מהכלל, אבל גם מתבוננת מהצד. אני חושבת שמתוך המבט הזה התחלתי לחשוב על שאלות של זהות, של זרות ושל דחיקה לשוליים. ייתכן שהנושאים האלו בחרו בי יותר משאני בחרתי בם.
במחקר שלי אני מתעניינת בהתנהגות הפוליטית של קבוצות שוליים בחברה. קבוצות אלו יכולות להיות נשים, מהגרים ואנשים ממעמד חברתי-כלכלי נמוך. לאחרונה חקרתי את ההצלחה האלקטורלית של מפלגות ימין קיצוני בעשרים השנים האחרונות. שאלתי שאלות כמו מדוע אנשים ממעמד נמוך נוטים לתמוך במפלגות אלו, ובמה נבדל הסיפור הלאומי שלהם מהסיפור הלאומי של תומכי מפלגות המיינסטרים ובחנתי מדוע נשים נמנעות מלהצביע למפלגות אלו.
אחת התופעות הפוליטיות החשובות שקשורות לקבוצות השוליים בחברה היא צמיחת הימין הקיצוני הפופוליסטי. מנהיגים דוגמת ויקטור אורבן, ראש ממשלת הונגריה, או חירט וילדרס מהמפלגה למען החירות בהולנד (PVV) הפכו לכוח פוליטי חזק בזירה האירופית ולשותפים בעלי השפעה בקואליציות שמרכיבות את הממשלות במדינותיהם. אולם לפני עשרים שנים למפלגות ימין קיצוני היה כוח אלקטורלי מוגבל, וחלקן אפילו לא הצליחו לעבור את אחוז החסימה ולהיכנס לפרלמנט, לא כל שכן להיות חלק מהקואליציה.
אחת התופעות העקיבות ביותר בכל מה שקשור להצבעה למפלגות ימין קיצוני היא שגברים מצביעים למפלגות אלה יותר מנשים. במילים אחרות, קיים "פער מגדרי" בהצבעה למפלגות הללו.
במחקר שערכנו אנוכי עם ד"ר לירן הרסגור, ד"ר רעות איצקוביץ'-מלכה וד"ר אור טוטנאור אנו טוענים שבתנאים מסוימים הצבעה לימין הקיצוני מהווה "סיכון" בשני ממדים חשובים: ממד אלקטורלי וממד חברתי. מבחינה אלקטורלית למפלגות ימין פופוליסטי אין הרבה ניסיון פוליטי, ולפחות בעבר הייתה סכנה ממשית מבחינתן שהן לא ייכנסו כלל לפרלמנט או יהיו חברות בקואליציה.
הצבעה למפלגות האלה "מסוכנת" במובן זה שהיא תהיה בבחינת "בזבוז קול". מלבד זאת מפלגות קיצוניות מאתגרות את הסטטוס קוו ויוצאות נגד מפלגות המיינסטרים והממסד הפוליטי. הצבעה למפלגות קיצוניות יכולה להוות "סיכון" חברתי שנובע מהסטייה מנורמות חברתיות מקובלות. מכיוון שנשים שונאות סיכון יותר מגברים, אנו טוענים שנשים יימנעו מלהצביע למפלגות אלו יותר מגברים.
המחקר, שהתבסס על סקרי דעת קהל ב-14 מדינות מערב אירופה, מראה ששנאת הסיכון תורמת תרומה גדולה להסבר הפער המגדרי בהצבעה לימין הקיצוני. אחת המסקנות העיקריות של המחקר היא שאפשר לצפות שככל שמפלגות ימין קיצוני יהיו פופולריות יותר – ככל שהכוח האלקטורלי שהן יצברו יהיה רב יותר – שיעור הנשים שתצבענה למפלגות אלו יגדל, שכן ההצבעה כבר לא תהיה כרוכה בסיכון.
אודליה אושרי היא מרצה במחלקה למדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים
קישור לקטע וידאו המסכם את המחקר על שיעורי הצבעת נשים למפלגות ימין (באנגלית): https://ancillary-proxy.atarimworker.io?url=https%3A%2F%2Fyoutu.be%2FZnL6BiawGfg
"חוקרים פרטיים" הוא מדור ב-ynet, שבו מסבירים חוקרים מדוע החליטו לעסוק בתחום המחקר שלהם. המדור נערך בסיוע פרופ' נעמה גבע-זטורסקי ופרופ' ארז בן-יוסף מהאקדמיה הצעירה הישראלית
