בסוף השבוע שבו נפתחה מלחמת עָם כְּלָבִיא, סיפקו המערכות הסולאריות בישראל 40 עד 50 אחוזים מצריכת החשמל היומית במשק הישראלי. בימי החול שלאחר מכן, בשעות השיא בצהריים, חלקה של האנרגיה הסולארית באספקת החשמל עמד על 30 עד 40 אחוזים. כל אלו כשאנחנו עומדים על ממוצע שנתי של כ-15 אחוזים ייצור חשמל סולארי בלבד וכמעט ללא יכולת אגירה.
אלו נתוני ייצור מרשימים ומעודדים, גם אם בשל המלחמה נתוני הצריכה במשק היו נמוכים יחסית. יתרה מכך, הנתונים הללו ניצבים ברורים כשמש מול ההחלטה להשבית את אסדות הגז לוויתן וכריש-תנין כבר בתחילת המלחמה, בשל היותן מטרות מרכזיות של האיראנים והחשש שיפגעו בעת פעולה, ובתוך כך להגביר את הייצור של החשמל באמצעות סולר ופחם, ונוכח ההשבתה הזמנית של פעילות בית הזיקוק בחיפה בשל הלחימה.
פגיעה ישירה במפעל בזן, השבוע
אך מעל לכל הנתונים הללו מציבים משוואה חדשה במשק האנרגיה המקומי, בחירום ובשיגרה, ומחייבים את מדינת ישראל לעבור מדלקים מאובנים ומזהמים לאנרגיות מתחדשות ונקיות. הם גם מצביעים על כך שהגיע הזמן לנתק (Decoupling) בין השימוש בדלקים מאובנים לבין ביטחון לאומי וחוסן כלכלי.
אחרי כמעט שנתיים של לחימה בכל הגזרות, המלחמה העצימה מול איראן מעלה ומחדדת לא מעט סוגיות חברתיות, כלכליות וסביבתיות בעורף הישראלי. אחד הנושאים המרכזים בהקשר זה הוא הדיון המתמשך על סוגיות של ביטחון אנרגטי ועצמאות אנרגטית בישראל, וההסתמכות שלהם על דלקים מזהמים.
עצמאות אנרגטית היא היכולת של מדינה לספק את האנרגיה שלה באופן עצמאי, וככל שהעצמאות האנרגטית של מדינה גדלה, הפגיעוּת של המשק יורדת ויש פחות סיכונים כלכליים וחברתיים ולרוב אף סביבתיים. ביטחון אנרגטי מוגדר כמחויבות של מדינה להבטיח את אספקת צורכי האנרגיה שלה בשגרה ובחירום, וכדי להשיג אותו חשוב לא פעם להתייחס גם לתמהיל הדלקים ולרמת הריכוזיות והפגיעות של משק האנרגיה.
שני אלו קשורים גם בחוסן אנרגטי, כלומר ביכולת של המדינה והאזרחים להתמודד עם השפעות של שינויים עולמיים ומקומיים על משק האנרגיה, וגם של אירועי קיצון כמו מלחמה, ולהבטיח גמישות שמובילה לייצור בר-קיימא של אנרגיה.
תמונת משק האנרגיה והחשמל בישראל מאז תחילת הלחימה, וביתר שאת מאז החלה המערכה מול איראן, מחייבת אותנו לצאת מקונספציות ישנות ושגויות ולשנות כיוון. אין ספק שאחת המסקנות שכבר ניתן להסיק מהמלחמה היא שצריך לנתק את הקשר בין שימוש נרחב בדלקים מאובנים והשענות על זיקוק מקומי, על כל ההשלכות הבריאותיות, הבטיחותיות והסביבתיות השליליות שלהם, לבין ביטחון אנרגטי.
האיום הגובר על תשתיות הייצור והאספקה של אנרגיה ועל האוכלוסייה סביבן בעת מלחמה, רק מגביר את הצורך לגוון את סל הדלקים ולקדם אנרגיה מתחדשת ונקייה, שמופקת בצורה מבוזרת ויש לה יכולת התאוששות מהירה יותר מפגיעות. בד בבד יש לנתק גם את הקשר בין דלקים מזהמים וצמיחה כלכלית, ולהפריד את קשרי ההון שילטון במשק האנרגיה המקומי.
פרופ' עדי וולפסוןצילום: דודו גרינשפןהניתוק בין צמיחה כלכלית לבין פגיעה בסביבה ובבריאות הציבור הוא עיקרון מרכזי בפיתוח בר-קיימא, פיתוח המשקלל היבטים סביבתיים, חברתיים וכלכליים. מעבר ממשק שנשען על דלקים מאובנים למשק מוטה אנרגיה מתחדשת, במגזרי ייצור החשמל, התחבורה והתעשייה הוא אחד המסלולים המרכזיים לקידום עיקרון זה. מדינות שונות בעולם הוכיחו שהפעילות הכלכלית יכולה לגדול והמשק יכול לשגשג גם מבלי לגרום לעלייה מקבילה בצריכת משאבים או בפליטות מזהמים. המלחמה מול איראן ושלוחותיה בכל החזיתות מחייבת אותנו לחשוב אחרת ולנהוג אחרת. אם מדינת ישראל חפצה חיים היא חייבת לצעוד בעקבות השמש.
פרופ' עדי וולפסון הוא ראש המסלול לתואר שני בהנדסה ירוקה במכללה האקדמית להנדסה ע"ש סמי שמעון ומחבר הספרים "המשבר הגדול – עידן האדם: בין מבט מקרוסקופי למבט מיקרוסקופי" (פרדס, 2023) ו"צריך לקיים – אדם, חברה וסביבה: לקחי העבר ואחריות לעתיד" (פרדס, 2016).
