ב-7:17 בבוקר, 30 ביוני 1908, נקרעו לפתע שמי סיביר בקול רעם שלא נשמע כמותו. עמוד של אש התרומם מעל יערות טונגוסקה, אדוות הדף חזקות התפשטו לכל עבר, וכ-80 מיליון עצים קרסו כמו קיסמים. הרעש הורגש עד מרחק של 1,000 קילומטרים. ובכל זאת, שנים רבות - איש לא ידע להסביר מה פגע בכדור הארץ.
היום, במבט לאחור, אנחנו יודעים: אסטרואיד בגודל כ-50–60 מטרים, שהתפרק בגובה של כשישה קילומטר באטמוספרה ושחרר אנרגיה השווה לאלף פצצות שהוטלו על הירושימה במלחמת העולם השנייה. אבל אז - ב-1908 - היה זה פעמון אזהרה שלעולם היה נוח להתעלם ממנו. ולמען האמת - גם בלי טונגוסקה היה לנו כבר רמז עבה מן העבר: השמדת הדינוזאורים לפני 65 מיליון שנה על ידי אסטרואיד קצת יותר גדול.
הם, מן הסתם, לא תיארו שכך זה ייגמר. אנחנו, לעומת זאת, קיבלנו הזדמנות לנסות ולהתכונן טוב יותר.
אסטרואידים - מקור לדאגה עמוקה
גופי הסלע האלה, שנקראים "אסטרואידים", הם נוודים עתיקים במערכת השמש. השם עצמו נולד ביוונית: asteroeides - דמוי כוכב. הטלסקופים העתיקים, שלא הצליחו להבחין בפרטים, ראו בהם נקודות אור קטנות - ורק לימים התברר שמדובר בסלעים מוצקים.
וכמה מהם טסים במרחב שלנו? הערכות מדברות על מעל מיליארד אסטרואידים במערכת השמש - חלקם חולפים מפעם לפעם במסלולו של כדור הארץ.
סטיבן אוסטר ממעבדת ההיגוי הסילוני של נאס"א מתאר זאת היטב: "נניח שהיה לכם כפתור שתוכלו ללחוץ עליו כדי להאיר את כל האסטרואידים הנעים אל כדור הארץ, שקוטרם עולה על עשרה מטרים - כעשרה מיליון עצמים כאלה יהיו אז בשמיים. וכולם מסוגלים להתנגש בכדור הארץ. זה יהיה מקור לדאגה עמוקה. ובכן, יכולים אתם לראות - הם באמת נמצאים שם".
כדור האש מעל צ'ליאבינסק
יותר ממאה שנים חלפו. האיום מן החלל ריחף במסלולים בלתי צפויים, ורובו כלל לא התגלה. גם השמיים נותרו שקטים - או כך לפחות נדמה היה.
עד שבבוקר חורפי אחד, ב־15 בפברואר 2013, השקט הופסק באחת. בשעה 9:20 בבוקר, מעל העיר צ'ליאבינסק שברוסיה, הופיע לפתע כדור אש ענק בשמיים. בתוך שניות, גל הדף עז ניפץ את רוב חלונות העיר, יותר מאלף בני אדם נפצעו, הרחובות נמלאו זכוכיות ושברי מטאוריטים.
והפעם - המצלמות היו מוכנות. סרטוני מצלמות רכב תיעדו את הכדור הבוער מכל זווית. העולם כולו צפה, בהילוך חוזר, במפגש החוזר של כדור הארץ עם גורלו האפשרי. והאמת פשוטה ומפחידה כאחד: איש לא ידע מראש על גוף בקוטר כ-20 מטרים, שמתקרב במהירות של עשרות קילומטרים בשנייה. הוא התגלה רק כשהתפוצץ.
יום האסטרואיד נולד
עבור ארבעה אנשים, הרגע הזה שינה הכול: האסטרופיזיקאי והמוזיקאי הידוע ד"ר בריאן מיי מלהקת הרוק Queen, אסטרונאוט אפולו 9 ראסל שוויקארט, מפיק הסרטים גריגורי ריכטרס ונשיאת קרן B612 דניקה רמי.
בשיחה משותפת, נולד הרעיון לייסד את יום האסטרואיד הבינלאומי - יום שלא יהיה רק זיכרון לאירועי העבר, אלא קריאה לפעולה. התאריך שנבחר - 30 ביוני, היום בו תועד פיצוץ טונגוסקה. הרעיון התקבל בחום ברחבי העולם, ושנתיים לאחר שנחקק על ידם, האו"ם כבר אימץ רשמית את היום הזה.
המטרה ברורה: לגלות יותר גופים מסוכנים, להבין את מסלולם וההרכב שלהם, ולפתח טכנולוגיות שיאפשרו לנו - לראשונה - להגן על עצמנו. ויש מה למהר.
ב-2016 שיגרה נאס״א את החללית OSIRIS-REx - משימה ראשונה מסוגה, שנועדה להביא לכדור הארץ דגימות מגוף שמיימי. היעד: בנו - אסטרואיד אפל ועתיק, המקיף את השמש במסלול קרוב יחסית לכדור הארץ, ועשוי מחומרים פחמניים - ממש כמו החומרים שמהם נבנתה מערכת השמש בראשיתה.
כאשר הגיעה הגשושית בדצמבר 2018, צוות המשימה נדהם. במקום פני שטח מאובקים - כפי שציפו - נגלה עולם רופף ומלא בסלעי ענק. "זה היה כמו לנסות לנחות בתוך חניון מכוניות", סיפר ד"ר דנטה לאורטה, ראש המשימה.
ב-2020, נגיעה קצרה בקרקע יצרה מכתש עמוק. הדגימות שנאספו - והגיעו חזרה אל כדור הארץ בספטמבר 2023 - הכילו מים, פחמן, וחומצות אמינו - רמז לכך שייתכן וסלעים כאלה הם שהביאו את זרעי החיים הראשונים לכדור הארץ.
ומעברו השני של האוקיינוס השקט, גם היפנים ביקשו להשאיר חותם. ב-2018 שיגרה סוכנות החלל היפנית את הגשושית הייאבוסה 2 אל ריוגו - אסטרואיד פחמני קרוב-ארץ.
זו הייתה משימה יצירתית במיוחד: הגשושית שיגרה רובוטים קופצים אל פני השטח, ירתה לוח נחושת במהירות עצומה, וחילצה דגימות עמוקות. וגם כאן התברר כי ריוגו הוא ערימת אבק ושברי סלעים רופפים.
ולצד האבק העתיק - גם מעט סיליקון כחול־לבן הגיע אל ריוגו. צ'יפ שפותח בחברת רמון ספייס היה חלק ממערכות הגשושית, ושמות מפתחיו נחתו שם על גבי כדור־מטרה קטן - לצד עוד מאות אלפי שמות מרחבי העולם. ככה זה, כשאפילו אסטרואיד רחוק לא חומק מסטארט-אפ ניישן.
אך מה שגילו בבננו וברִיוגו שינה את קווי המחשבה. אולי הדרך להתמודד עם אסטרואיד מאיים אינה בפיצוץ רב־עוצמה - אלא בדחיפה מדויקת, בעיתוי מושלם. כפי שהעיר אחד מאנשי הצוות: "בניגוד ל׳ארמגדון׳, לא נצטרך קודחים עם פצצות - אלא רק דחיפה בזמן הנכון".
והניסיון הראשון לכך לא איחר להגיע. ב-26 בספטמבר 2022, חדר הבקרה במעבדות אפלג'ון הופקינס היה דרוך. החללית DART התקרבה במהירות של 6.6 קילומטרים לשנייה אל יעדה: דימורפוס, ירחו הקטן של האסטרואיד דידימוס.
משימת DART פוגעת באסטרואיד
(צילום: נאס"א)
בשידור החי, הצוותים עקבו אחר התמונה המגיעה מהחללית. סלעים, מכתשים, פני שטח מחוספסים - מתקרבים במהירות.
ואז - מסך שחור.
במרכז הבקרה פרצו מחיאות כפיים - אבל איש עוד לא ידע אם השינוי הרצוי הושג. תצפיות טלסקופיות מהקרקע החלו לעקוב אחרי שינוי בעוצמת האור של המערכת הבינארית - וחשפו תוצאות שהפתיעו אפילו את האופטימיים מבין המדענים. מסלולו של דימורפוס התקצר ב-32 דקות. פי 25 מעבר לציפיות.
9 צפייה בגלריה
איור שמתאר את שלב א' של משימת ההגנה הפלנטרית, בה הגשושית 'דארט' התנגשה באסטרואיד דימורפוס
(איור: Steve Gribben/Johns Hopkins ,APL/NASA, AP)
ומה שהתברר בהמשך היה מרתק לא פחות: דווקא פליטת החומר העצומה שהועפה מהגוף בעקבות ההתנגשות תרמה חלק משמעותי להסחה - הרבה מעבר לדחיפה הישירה של המסה.
אפופיס מתקרב
בעוד ארבע שנים, ב-13 באפריל 2029, צפוי אסטרואיד אחר - אפופיס - לחלוף קרוב מאוד לכדור הארץ: מרחק של כ־32,000 קילומטרים בלבד - קרוב יותר מחלק מהלוויינים המקיפים אותנו. קוטרו כ-270 מטרים ומסתו היא כ-27 מיליון טונות. מסלולו של האסטרואיד סביב השמש חוצה את מסלולו של כדור הארץ פעמיים בשנה.
כשגילו אותו לראשונה ב-2004, נדמה היה שהסיכון לפגיעה בכדור הארץ ממשי. בעולם דובר על כך בפחד גלוי. לימים, מדידות מדויקות הראו שיחמוק מאיתנו - אבל מעברו הקרוב הוא הזדמנות נדירה: לראות, לראשונה, כיצד קרבה כזו תשפיע על גוף קוסמי. לשם כך הסיטה נאס"א את OSIRIS-REx - החללית שהביאה את הדגימות מבננו - למסלול חדש. כעת, תחת השם OSIRIS-APEX , היא תעקוב אחרי אפופיס מקרוב.
האם פני השטח יתעוותו? האם יתחיל להסתובב אחרת? האם יתפרק? עוד פחות מארבע שנים נגלה את התשובה.
סגירת מעגל
מטונגוסקה ב־1908, דרך דימורפוס ב־2022 - ועד אפופיס שעוד יתקרב - המסע של האנושות מול האיום העתיק מהחלל רק החל. אבל מה שכבר השגנו מסמל משהו גדול אף יותר: האנושות עברה מתקופה של חוסר אונים מוחלט מול כוחות הטבע - לעידן שבו אנחנו יכולים, לראשונה, להשפיע על הדינמיקה של מערכת השמש שסביבנו.
היום - אנחנו לא רק מביטים מעלה. אחרי פגיעה אחת, בגוף אחד, ממסלול אחד, הוכחנו לעצמנו - בפעם הראשונה בהיסטוריה האנושית - שאנחנו יכולים לגעת, ולשנות את התנועה של גרמי שמיים.
ומי יודע מה עוד צפוי לנו במסע הזה.
