כשאנחנו אומרים על מישהו שהוא רציונלי, למה אנחנו מתכוונים?
חישבו לרגע על השאלה הזאת. היא חשובה ומשמעותית, ולא מובנת מאליה, אבל רובנו יודעים אינטואיטיבית את התשובה: אדם רציונלי הוא אדם שחושב בהיגיון. מילון אבן שושן מציע שלוש הגדרות למושג "רציונלי". את שתי הראשונות סביר להניח שרובנו לא נתקשה לקבל. השלישית היא מתמטית. ההגדרה הראשונה שהמילון מציע היא משמעות המושג בפילוסופיה: "נבון, שכלי. המבוסס על התבונה"; השנייה היא המשמעות הפסיכולוגית שאליה רוב האנשים מתכוונים כשהם מייחסים לעצמם או לאחרים רציונליות: "הגיוני, מבוסס, ההולם את העקרונות".
את ההגדרות האלה אפשר כמובן להרחיב ולפתח לספרים שלמים, אבל לענייננו הן מספיקות. הקונצנזוס הרחב של דוברי השפה הוא שרציונלי זה הגיוני ושקול. זה מובן מאליו. מי יעז לחלוק על זה?
ובכן, ניסיתם פעם לדבר על רציונליות עם כלכלנית? סביר להניח שהיא תנעץ בכם מבט משתומם ותסביר באורך רוח, "מה פתאום? פעולה רציונלית היא פעולה שמטרתה למקסם את התועלת, ולכן אדם ששואף למקסם את רווחיו הוא אדם רציונלי". וזה עוד כאין וכאפס לעומת מה שתטען חברתכם המתמטיקאית: "רציונלי הוא מספר שאפשר להביע כמספר שלם או כשבר של שני מספרים שלמים".
עוד כתבות באתר מכון דוידסון לחינוך מדעי:
אין ראיות טובות לקשר בין פרצטמול לאוטיזם
בית חרושת נגיפי קדום לייצור דם
מחלות ללא גבולות: החצבת הורגת
מבחינתן, הכלכלנית והמתמטיקאית צודקות - זו המשמעות של המושג בתחום העיסוק המקצועי שלהן. ובכל זאת, סביר להניח שרובנו נחוש לא בנוח מול ההגדרה הכלכלית של המושג. היא קרובה מספיק למשמעות שאנחנו מכירים כדי שנרגיש שהיא רלוונטית לנו, אך משהו בתוכנו מתנועע מצד לצד ואומר, "לא! זה פשוט לא נכון!" ההגדרה הזאת מצמצמת ומרדדת את המושג, וכולאת אותו בתוך תבנית התנהגות שהיא אומנם רציונלית בטבעה, אך משקפת רק רסיס זעיר מתוך טווח רחב ומגוון של התנהגויות רציונליות.
שפה של מדענים
בדומה לכלכלנית ולמתמטיקאים, גם למדענים בתחומי המדעים המדויקים יש ז’רגון – שפה מקצועית שמשמשת אותם לבטא את תובנותיהם על המציאות. את חלקם הם המציאו בעצמם או ייבאו מיוונית ומלטינית. מאוד לא סביר לצפות, למשל, שמילים כמו ירסיניה פסטיס (חיידק הדֶבֶר), בוזון, מיטוכונדריה, תרחיף או סופרפוזיציה יעלו סתם כך בשיחה יומיומית בין חברים שאינם מדענים בעצמם. יש גם מילים שהחלו את חייהן כז’רגון אך זלגו בהמשך לשפת הדיבור, לפעמים בצורה שגויה.
מילים אחרות המדענים לוקחים מהשפה היומיומית ומשנים את משמעותן. למשל, כשפיזיקאי מדבר על שדה הוא לא מתייחס לחלקת קרקע שמשמשת לגידולים חקלאיים אלא לשיוך של תכונה פיזיקלית לכל נקודה במרחב, וכשמיקרוביולוגית מדברת על ביטוי גֵנִים היא לא מתייחסת לדיקציה שלהם אלא לחלבונים שנוצרים בתא מסוים, ולגֵנים שמכילים את ההוראות לבניית החלבונים הללו.
אבל יש גם קבוצה שלישית, מבלבלת יותר: היא כוללת מונחים שמדענים משתמשים בהם במשמעות היומיומית הרגילה שלהם, אבל מוסיפים להן הבחנות שלא קיימות בשפת הדיבור. כך נפער פער בין משמעויות ידועות ומוכרות שהוטמעו בשפה במשך שנים רבות, לבין מה שאנשי המדע מתכוונים כשהם אומרים את אותן מילים. במצב הזה המדען אומנם לא טועה, אבל ההגדרה שלו לא מחייבת את הציבור הרחב. הרי השפה שייכת לכולם וראוי שגם מדענים יכירו בכך שהשפה הייתה שם לפניהם.
4 צפייה בגלריה
קוף או קוף אדם? למה לא שניהם? אדם צופה בשימפנזה בטלוויזיה וביולוגית נוזפת בו
(איור: ליאת פלי, מכון דוידסון לחינוך מדעי, באמצעות ג'מיני)
האם שימפנזה הוא קוף?
הקוף מוזכר כבר בתנ”ך כאחד מבעלי החיים שהובאו אל שלמה המלך. מילון אבן שושן מגדיר קוף כ"בעל חיים ממשפחת היונקים", ומוסיף הרחבה של כמה שורות שלפיה "סדרת הקופים כוללת מינים רבים ושונים הדומים לאדם בצורת גופם" ופירוט נוסף של מאפייניהם. אם נעשה סקר אקראי בין חברינו ונבקש מהם לציין כמה שמות של מיני קופים, סביר להניח שהשמות הראשונים שנשמע יהיו שימפנזה וגורילה, ואחריהם אולי יציינו גם את האורנגאוטן, המקוק או הבבון. מיטיבי הלכת אולי יזכירו גם נציגים אקזוטיים יותר כמו המנדריל, קוף העכביש ועוד עשרות מינים אחרים של קופים בעלי יחסי ציבור פחות מוצלחים.
ביולוגים, לעומת זאת, עושים הבחנה נוספת. מבחינתם קופי האדם הם קבוצה שונה ומובחנת. לכן אם נפלוט בנוכחותם, חלילה, "קופת השימפנזה החמודה שראיתי בטלוויזיה", ניענה במבט מזועזע ובנזיפה רועמת: "קופת אדם, לא קופה!"
לנזיפה הזאת אין סיבה לשונית תקפה, אם כי יש לה בהחלט משמעות אבולוציונית והיא מועילה לסיווג המינים (טקסונומיה) בעץ האבולוציה. בעברית אפילו השם "קוף אדם" מכריז מעצם היותו צירוף סמיכות שמדובר בקבוצה ספציפית של קופים, כלומר שקוף אדם הוא חלק מקבוצה גדולה יותר שנקראת “קופים”. באנגלית ההבחנה הלשונית יותר מבוססת, כי השפה מבדילה בין Monkey, שהוא קוף, לבין Ape - קוף אדם, אך גם ההבחנה הזאת היא תוספת די חדשה לשפה ולא הייתה קיימת לפני סוף המאה ה-19. בעבר אלה היו מילים נרדפות.
מבחינת הטקסונומיה המדעית קופי האדם הם על-משפחה בתוך סדרת הפרימטים, שכוללת את הקופים ומינים נוספים. אם נלך מספיק אחורה, קופי האדם התפתחו מיצור שנראה, קרוב לוודאי, דומה מאוד לקוף – ואם היה קיים היום היינו כנראה משייכים אותו לקבוצת הקופים מתת-הסדרה "קופים צרי אף" (Catarrhini). מה שמוסיף על הבלבול הוא שמבחינה טקסונומית, אנחנו, בני האדם, קופי אדם לכל דבר.
מחלוקת דומה קיימת בין הציבור למהנדסים בשאלה מהו טיל. בלשון הדיבור, טיל הוא כל גוף גלילי מעופף שמעביר מטען ממקום למקום - בדרך כלל חומרי נפץ, אך גם חלליות, לוויינים ומטענים אחרים. מילון אבן שושן מרחיק לכת אף יותר וקובע, במה שנראה כמו תרגום של המילה האנגלית projectile, כי טיל הוא "שם כולל לכל גוף שמועף למרחק דרך קנה של כלי ירייה בכוח חומר נפץ הודף, או בכוח אוויר דחוס, קפיץ מתוח, רקטה וכדומה: קלע של רובה, פגז תותח או פצצת מרגמה הם טילים". והמילון מוסיף, "בייחוד קליע בליסטי […] הנורה ממתקן מיוחד (כן שילוח) ושעוצמת תעופתו מחושבת לפי חישובים בליסטיים מדויקים". לפי ההגדרות האלה, גם רקטה היא סוג של טיל.
4 צפייה בגלריה
בשני המקרים היה לנו מוצק ונותרנו עם נוזל – אך מבחינה כימית ופיזיקלית מדובר בשני דברים שונים. מדען מסתכל על סוכר נמס וקרח מותך
(איור: ליאת פלי, מכון דוידסון לחינוך מדעי, באמצעות ג'מיני)
אך מהנדסים עושים הבחנה אחרת, שלא הייתה קיימת בעבר בעברית וזלגה אליה מהאנגלית. רקטה (rocket), הם מסבירים, היא קליע שמאיץ עד שהדלק שלו אוזל, ומסיים את דרכו במסלול בליסטי רגיל, בלי יכולת תמרון. טיל (Missile), לעומת זאת, מסתייע במנוע, שמעניק לו יכולת תמרון והנחיה. בשנים האחרונות נראה שחלק מכלי התקשורת בישראל אימצו את ההבחנה הזאת, כנראה בהשפעת הלשון הצבאית. והציבור? במידה מסוימת גם, אבל לא עד הסוף.
חם, נמס, מותך
קופי אדם ורקטות הם פשוט קטגוריות משנה שנכללות במושגים רחבים יותר. אך לפעמים ההבדלים במשמעות של מילים נוגעים למושגים עצמם. כלומר לא רק שאנחנו והמדענים קוראים לדברים אחרת, אלא שהפער נובע מהבנה שונה של המציאות.
כזה הוא המושג "חום". בלשון העם, חום הוא תכונה של המציאות שאנו חשים בחושינו, או מודדים במכשירים כמו מדחום. התכונה הזאת נמדדת בטמפרטורות. חם לנו ביום קיץ, כשהטמפרטורה בחוץ עומדת על שלושים מעלות צלזיוס; אם יגידו לנו שהמחבת חמה נדע להיזהר ולא לגעת בה כדי לא לחטוף כווייה; ואם אנחנו מרגישים לא טוב וטמפרטורת הגוף שלנו עולה, אז אבוי - "יש לנו חום".
כך שתפיסת מושג החום שלנו נובעת ממערכת החושים שלנו, ובמיוחד מקולטני החום בעורנו, שבדרך כלל נחשבים חלק מחוש המישוש. בעזרתם אנחנו יודעים מה חם ומה קר. עם השנים למדנו לכלול בתפיסת החום שלנו גם טמפרטורות גבוהות בהרבה או נמוכות בהרבה מטווח החישה הביולוגי שלנו, אך גם כשאנחנו חושבים על צינת החלל או על להט השמש, הבנתנו אותם אינה אלא הרחבה של מה שהטמיעו בנו עצבינו.
מנקודת מבט פיזיקלית זה כמובן לא מספיק, ומדענים ניסו להבין מהי התכונה הזאת שאנחנו מכנים “חום”. תחום התרמודינמיקה בפיזיקה מתאר את הקשר בין חום, אנרגיה והפקת עבודה במערכות פיזיקליות, ומסביר למשל איך פועלים מנועים – ממנוע קיטור ועד ליבת השמש ותהליכים צורכי אנרגיה שמתרחשים בתוך תאי יצורים חיים.
4 צפייה בגלריה
יש מושגים שגם המדענים עצמם מתקשים להסכים ביניהם על הגדרה אחת מחייבת שלהם. מה ההבדל בין הר וגבעה? שני מדענים מתווכחים
(איור: ליאת פלי, מכון דוידסון לחינוך מדעי, באמצעות ג'מיני)
בתוך עולם המושגים הזה, חום מוגדר כמעבר של אנרגיה ממקום עשיר באנרגיה לאזור דל בה. בתפיסה היומיומית שלנו, האזור העשיר באנרגיה הוא חם והאזור העני הוא קר; אך בפיזיקה, החום אינו מצב סטטי אלא תהליך של זרימת אנרגיה. כלומר כשאנחנו מרגישים חום, מה שאנו חשים זו בעצם אנרגיה קינטית: תנועה לא מסודרת של חלקיקי אוויר או חלקיקים של הגוף החם.
מה בנוגע לטמפרטורה? טמפרטורה היא מדד לאנרגיה הקינטית האקראית הממוצעת של החלקיקים בתוך גוף כלשהו. בכל גוף, מגז ועד מוצק, החלקיקים שמרכיבים אותו נעים כל הזמן. מהירות התנועה הממוצעת של כל החלקיקים הללו היא הטמפרטורה של הגוף.
פער דומה בין לשון העם ללשון המדענים קיים במה שאנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים שמשהו נמס. בתפיסה הפופולרית, כשחומר מוצק משתנה לנוזל, הוא נמס - אין הבדל בין קוביית קרח שמתמוססת בכוס תה לבין קוביית סוכר שעושה אותו דבר. בשני המקרים היה לנו מוצק ונותרנו עם נוזל.
אך מבחינה כימית ופיזיקלית מדובר בשני דברים שונים. גרגירי הסוכר אכן נמסים – הם מתפזרים בתוך התה ויוצרים תערובת – תמיסה – שכוללת מים, חומרי טעם וחלקיקים אחרים משקיק התה, ואת גרגירי הסוכר. אבל הקרח עובר תהליך אחר: הוא משנה את מצב הצבירה שלו ממוצק (קרח) לנוזל (מים), בתהליך שנקרא התכה, ומתמזג לחלוטין במים. מכאן גם נובע אחד ההבדלים המהותיים בין המסה להתכה: המסה היא תהליך הפיך – אם נסנן את תמיסת התה במסננים דקים מספיק נוכל להפריד מחדש בין המים לסוכר. לעומת זאת, אין לנו שום דרך להבדיל בין מולקולת מים שהייתה בתה מלכתחילה לבין מולקולות הקרח שהותך.
ובכל זאת, כשאנחנו אומרים שקוביית הקרח נמסה בכוס, או שהקרחונים באזור הקוטב הצפוני נמסים בקצב מדאיג, אנחנו לא טועים, כפי שאיננו טועים כשאנחנו מתייחסים לחום ולטמפרטורה כמילים נרדפות. אנחנו רק מתעלמים מהבחנה מדויקת יותר שעושים מדענים.
הרים של מחלוקת
ולבסוף, יש מושגים שגם המדענים עצמם מתקשים להסכים ביניהם על הגדרה אחת מחייבת שלהם. למשל מה ההבדל בין הר לגבעה? מוסכם על כולם שבשני המקרים מדובר בבליטות קרקע שמתרוממות מעל פני השטח, ושהר גבוה יותר מגבעה. אבל איפה עובר הגבול?
אף שאין הגדרה מוסכמת, יש לא מעט ניסיונות להגדיר מהו הר. יש למשל גיאולוגים שמגדירים הר כבליטת קרקע שגובהה מבסיסה ומעלה עולה על 300 מטר. אחרים מדברים על 600 מטר, ויש גם מי שמתחשבים בקריטריונים נוספים כמו שיפוע המדרונות, וקובעים שהרים הם מבני קרקע תלולים ואילו שיפוע הגבעות מתון יותר. לפי ההגדרות המחמירות, כמעט כל ההרים בישראל הם רק גבעות, מה שכמובן לא ישכנע כלל את תושבי הרי ירושלים או הגליל.
באופן דומה, יש מי שיגידו שאין בישראל יערות, אלא רק חורשות, או חורש. מקבצי העצים כאן, לפי הגדרות מסוימות, אינם גדולים מספיק, צפופים מספיק ובעלי חופה סמיכה מספיק כדי להיחשב יערות של ממש, לצד עוד קריטריונים שקשה לעמוד בהם באקלים ים-תיכוני. אף על פי כן, בחגים ובסופי השבוע המוני בית ישראל נוהרים לפיקניקים ביערות הקרן הקיימת. נכון, אלה לא יערות הגשם הדחוסים של האמזונס, וגם לא יערות אירופה האפלים שבהם גיבורי מעשיות האחים גרים איבדו שוב ושוב את דרכם. אבל אלה היערות שלנו ואוי למי שיזלזל בהם ויכנה אותם חורשות.
השפה משתנה ומתפתחת ללא הרף, ומילים מרחיבות או מצמצמות את משמעותן חדשות לבקרים. לעיצוב השפה אחראים כולנו – כל דוברי השפה. מדענים, ולצדם מומחים מתחומים אחרים כמו רפואה והנדסה, שותפים גם הם לעיצוב הלשון. השימוש שהם עושים במילים קיימות יכול להעשיר את השפה במשמעויות חדשות, ולרדד אותה עקב דרישתם לשלול שימושים רווחים ומקובלים במילים עקב אי התאמתם לז’רגון - שפת המדע. כאנשים רציונליים, כלומר הגיוניים, טוב נעשה אם נשתמש במילים בצורה הנוחה והמועילה ביותר עבורנו, בלי לנסות לכפות את הצורה הזאת על אחרים. השפה, אחרי הכול, היא של כולם.
רמי שלהבת, מכון דוידסון לחינוך מדעי, הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע
