בינואר 2020 הדהימה כלת פרס נובל לכימיה פרנסס ארנולד (Arnold) את עולם המדע כשהודיעה שהיא מסתייגת ממאמר שפרסמה כמה חודשים קודם לכן בכתב העת Science. נימוקה היה שאי אפשר לשחזר את ממצאי המחקר במעבדה.
גלריה
הודיעה שהיא מסתייגת ממאמר שפרסמה כמה חודשים קודם לכן. פרנסס ארנולד במעבדתה
(צילום: Christopher Michel/Wikimedia)
מדי שנה עשרות מאמרים עוברים תהליך של משיכה (Retraction), חלקם בידי כותביהם וחלקם ביוזמת עורכי כתבי העת שפרסמו אותם. הצעד הדרמטי הזה מביע הסתייגות מהמאמר ומתוכנו, אך לא הסרה מלאה שלו. דהיינו, מי שרוצה לקרוא ולעיין בו עדיין יכול לעשות את זה, אך בהחלט לא מומלץ לצטט מאמרים כאלה. מה קורה כשהמדע לוחץ על הכפתור האדום והכואב מכולם?
מנגנוני הגנה מדעית
היכולת לשחזר ממצאים שפורסמו נחשבת אבן יסוד בשיטה המדעית המודרנית. החקר המדעי של נושא מסוים יכול להימשך עשרות שנים, ולפעמים אפילו מאות, ומשתתפים בו חוקרים רבים שכל אחד מהם מאיר על זווית אחרת של התמונה הכוללת. כל חוקר וחוקרת הם "אורחים לרגע", שעומדים על כתפי ענקים מהעבר ולפעמים דווקא על כתפי החוקרת מעבר למסדרון. על כן כל פגם קטן באמינות של הממצאים שמתפרסמים לעיני הקהילה המדעית – פעם בספרייה וכיום באינטרנט – מעמיד את החוקרים על קרקע לא יציבה. התעלמות מפגמים כאלה נחשבת – בצדק – התנהלות לא אתית ולא מקצועית.
עוד כתבות באתר מכון דוידסון לחינוך מדעי:
תאי ההרג המתאבדים של הפלנריה
להסתכל וללמוד: התרבות הנסתרת של השימפנזים
הפוטנציאל הקטלני של גלי הקול
תהליך ביקורת העמיתים במהלך הגשת מאמר מדעי לפרסום, שבו חוקרים מהתחום מעיינים בדקדוק בטיוטת המאמר, מעירים ומציעים תיקונים, נועד לזהות ולטפל בפגמים שעלולים להיות במחקר עצמו או באופן שבו הוא מוצג. אך ביקורת לעולם אינה מושלמת, במיוחד כשהכותבים מסתירים או מעוותים פרטים, בכוונה תחילה או בהיסח הדעת. שיטת ביקורת העמיתים מניחה בדרך כלל שכוונותיהם של מגישי המאמר טהורות, וגם כשהן אכן כאלה לא קל לזהות ממצאים מקריים, שנובעים משגיאה או מצירוף תנאים חד-פעמי. המדע, במהותו, מחפש חוקים כמה שיותר אוניברסליים, כך שממצאים שאי אפשר לשחזר נוגדים את מטרתו.
אצבע לוחצת על כפתור אדום, על רקע מאמר
(צילום: ליאת פלי בעזרת ChatGPT)
מבחינת החוקרים, השאלה הפשוטה היא איך קורה שממצאים כאלו, שלא ניתן לשחזר אותם, מגיעים לפרסום – ומה אפשר לעשות כדי למנוע זאת? הרי שום חוקר מכובד לא ירצה שידבק דופי בשמו הטוב. אך המדע המודרני סובל מכמה חוליים מהותיים שמקשים עלינו להתמודד עם הבעיה הזו. תהליך הקידום בהיררכיה האקדמית בימינו נשען במידה רבה על היכולת לפרסם כמה שיותר מחקרים איכותיים. כך נוצר לחץ על חוקרים צעירים לפרסם מאמרים כמעט בכל מחיר, כדי להבטיח את עתידם המקצועי. הלחץ הזה עלול לדרבן אחדים מהם לחפש קיצורי דרך.
גם חוקרים ותיקים ומנוסים אינם חסינים מטעויות. אצל אלה מהם שמנצחים על קבוצות עבודה גדולות, פגמים עלולים לנבוע מניהול לא הדוק מספיק. חוקרים במעמדה של ארנולד מעסיקים תחתיהם לא פעם סוללה של מנהלי מעבדות, מדעני סגל, פוסט-דוקטורנטים, תלמידי מחקר, תלמידי פרויקט, טכנאים ומתכנתים. הלכה למעשה הם פועלים כמעין מנכ”לים של חברה קטנה או בינונית.
תזמור המכונה הזו בצורה מושלמת, בעיקר עבור מי שלא למדו ניהול מעודם, עשוי להיות אתגר לא קטן. כתוצאה מכך, תשומת הלב של החוקר או החוקרת לפרטים הקטנים עלולה להיפגע. ובכל זאת, העובדה שארנולד משכה את המאמר והצהירה על כך ברבים דווקא התקבלה בברכה וחיזקה את אמינותה. אומנם מוטב שכל זה לא היה קורה – אך מרגע שקרה, ארנולד פעלה בהתאם לצו מצפונה ולנאמנותה לאמת המדעית, וצדקה כשהודיעה לכתב העת על התקלה.
החוקרת אליזבת ביק חשפה שורה ארוכה של זיופים בוטים של תספיגי חלבון (ווסטרן בלוט), מבחן נפוץ לזיהוי חלבונים מתוך תערובת. ביק ואחת מהתמונות המזויפות, חלקים שהם העתק אחד של השני מודגשים
(צילום: Elisabeth Bik, Arturo Casadevall, Ferric C. Fang, Gerard Harbers/Wikimedia)
לזהות את הכשלים
למרבה הצער לא כל המדענים בעולם נאמנים לאמת כמו ארנולד. פעמים רבות מאמרים נמשכים מכתבי עת בעקבות כשלים אתיים ומקצועיים עמוקים, החל בזיופים, עבור בשגיאות ורשלנות, וכלה בניגודי עניינים. ניגוד עניינים כזה עלול להתרחש למשל כשמדענים עובדים בכמה מוסדות במקביל, או שהם מקושרים לחברה תעשייתית שתרוויח מהפרסום באופן בלתי כשר, בלי שדיווחו על הקשר הזה במעמד הגשת המאמר.
כשחוקרים לא מצטיינים ביושרה מדעית עילאית, יש מי שמניפים דגל אדום ומביאים לתיקון הליקויים. בשנים האחרונות חשפה החוקרת אליזבת ביק (Bik) שורה ארוכה של זיופים בוטים של תספיגי חלבון (ווסטרן בלוט), מבחן נפוץ לזיהוי חלבונים מתוך תערובת, במאמרים שפורסמו בתחומי מדעי החיים והרפואה. בעבודה סיזיפית הביאה ביק למשיכתם של יותר מאלף מאמרים. מדובר בכמות עצומה של מאמרים שמתנוסס עליהם אות קין, בגלל העתקות וזיופים שבכוחם לפגוע בליבת האמון הציבורי במדע.
מקרה נוסף שזכה לכיסוי תקשורתי נרחב משקף את הקושי הרב לחשוף מחדלים או הונאות במדע בהיעדר שיתוף פעולה מצד מגישי המאמר. במקרה הזה החוקרים לא משכו את המאמר ביוזמתם, אלא כתב העת הודיע על משיכתו, אך רק בחלוף 15 שנה מפרסומו.
כתב העת משך את המאמר לבקשתה של האוניברסיטה ובהסכמתו של צ'רץ'. ג'ורג' צ'רץ'
(צילום: Joi Ito/Wikimedia)
המאמר שבו מדובר התפרסם בכתב העת Science בשנת 2010. במרכזו עמדה הטענה שנמצאו חיים שמשתמשים ביסוד ארסן בתהליכי החיים שלהם, בניגוד לכל היצורים האחרים שמוכרים לנו בעולמנו, שמשתמשים בזרחן לאותן מטרות. המאמר גרם להרמת גבות בזמן אמת, בין השאר מצד הביוכימאי דן תופיק ממכון ויצמן למדע. אך הכותבת הראשית, פליסה וולף-סימון (Wolf-Simon) מנאס"א, עמדה בתוקף על טענתה שמצאי המחקר נכונים ושהמאמר עבר הליך תקין וכשר של ביקורת עמיתים, שלא מצא בו כל דופי. הוויכוח בנושא נמשך שנים ארוכות, עד שבסופו של דבר כתב העת נענה למבקרים, ובתום שיקולים מעמיקים ובדיקות החליט להודיע על משיכת המאמר.
באחרונה התרחש מקרה חריג של משיכת מאמר בעקבות תהליך ביקורת פנימית שנערך באוניברסיטת ראטגרס בארצות הברית. בכתיבת המאמר, שעסק בטיפול חדש להאטת תהליכי הזדקנות, השתתף הגנטיקאי ג'ורג' צ'רץ' (Church), חוקר פורה מאוד שחתום על למעלה מ-700 פרסומים, וכן חוקרים מחברת הביוטכנולוגיה BioViva, שצ’רץ’ מכהן בה בתור יועץ מדעי. הסיבה הרשמית למשיכה, שביצע כתב העת לבקשתה של האוניברסיטה ובהסכמתו של צ'רץ', הייתה "אי-התאמות בנתונים" בשני תרשימים שהופיעו במאמר.
ב-BioViva זעמו על המשיכה ואף איימו לנקוט צעדים משפטיים נגד אוניברסיטת ראטגרס. צ'רץ', לעומת זאת, הודה שהיו טעויות במאמר, אם כי לדבריו הן היו שוליות ולא שיקפו אי-נכונות מדעית. אליזבת ביק, שכבר פיתחה מיומנות נדירה בזיהוי פגמים מדעיים, מצאה בינתיים עוד כמה תקלות במאמר מעבר לאלה שדווחו בשעת המשיכה שלו.
מאמר מדעי עם הדגשות והערות
(צילום: PolyPloiid/Shutterstock)
מאמרים גרוסים
(הדמיה: ליאת פלי, בעזרת ג'מיני)
יש לזכור כי משיכת מאמרים היא "נשק יום הדין" – צעד דרמטי שבדרך כלל מעדיפים להימנע ממנו. לצורך העניין לא משנה אם היא נעשית ביוזמת החוקרים או נכפית עליהם בידי עורכי כתב העת. במקרים רבים, כשנחשפות טעויות נקודתיות או מתגלעות מחלוקות מדעיות לגיטימיות, מעדיפים להימנע מהצעד הקיצוני הזה. המדע, ככל מוסד אנושי, אינו חף מטעויות. מכיוון שמשיכת מאמרים נועדה להיות צעד של חיפוש פתרונות שמבטא שאיפה לשיפור, ולא כלי ענישה והטלת אשמה, יש להשתמש בה בחוכמה.
ואם בחוכמה עסקינן, יש כמובן גם פתרונות פחות דרסטיים, בהתאם למצב. למשל, כשכותבי מאמר מגלים בדיעבד טעות טכנית פשוטה יחסית, שלא דורשת ביקורת עמיתים מחודשת, כתבי עת נוהגים לפרסם הודעת תיקון. אם מדובר בטעות של כתב העת קוראים להודעה אראטום (מלטינית: Erratum), ואם השגגה באה מצד מחברי המאמר מדובר בקוריגנדום (Corrigendum).
מעבר לכך יש נוהג מקובל למדי של פרסום מאמרי תגובה. במדעי הטבע מאמרים כאלה מתפרסמים לעיתים מזומנות בעקבות מחלוקות נקודתיות סביב ממצא מסוים או שיטת מחקר זו או אחרת. כך מתפתחת דיון ציבורי פומבי ושקוף שמאפשר לקהילה המדעית לשפוט בעצמה היכן מונח הצדק. בעידן האינטרנט צצו גם פלטפורמות פתוחות לדיונים כאלה, מעין כיכר העיר וירטואלית, שבהן חוקרים יכולים לפרסם הערות וביקורות על מאמרים באופן גלוי או אנונימי. לא פעם חוקרים עמיתים יכולים לגלות כך טעויות כבר בפרסום המוקדם של המאמר, לפני שעמד בביקורת עמיתים רשמית מצד כתב העת. דוגמה לכיכר כזו היא האתר PubPeer.
יהונתן ברקהיים, מכון דוידסון לחינוך מדעי, הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע
