מדי פעם אנחנו שומעים על שריפת פסולת בשטחי יהודה ושומרון, שהזיהום ממנה מיתמר וחוצה גבולות ומגיע עד למרכז הארץ, בואכה תל אביב. אבל העובדה הפשוטה והעצובה היא ששריפות פסולת מתחומי הרשות הפלסטינית מאיימות יום אחר יום על תושבי מדינת ישראל, וגורמות לזיהום אוויר כבד ומסוכן. יתרה מכך, שריפות פסולת מתרחשות גם בתחום מדינת ישראל, בשולי יישובים ובשטחים פתוחים.
למעשה, בישראל מתועדים בכל שנה אלפי מקרים של שריפות פסולת בשטחים הפתוחים, ושריפות אלו גורמות לא פעם גם לדליקות ביער. מדובר על כ-3,000 אלף טונות של פסולת עירונית, שזול יותר להשליך אותה בטבע ולשרוף אותה מלשלם עליה הוצאות הטמנה, וגם באתרי ההטמנה פורצות מפעם לפעם שריפות.
1 צפייה בגלריה
הפלסטינים שוב שורפים פסולת, בישראל סובלים. אזור דיר בלוט, השבוע
(צילום: הפורום לישראל ירוקה )
שריפת פסולת היא אחד הגורמים המרכזיים לזיהום אוויר בישראל. לא רק ייצור אנרגיה בתחנות כוח, לא רק תחבורה ולא רק תעשייה, אלא זיהום אוויר מפסולת. ומדובר בפליטה של מגוון מזהמי אוויר בסמיכות לאזורי מגורים, מסחר ופנאי. העלות החיצונית של הפליטות לאוויר ממגזר הפסולת בישראל בשנת 2023 עמדה על 4.7 מיליארדי שקלים, כ-12% מהעלות החיצונית הכוללת מכלל המגזרים – עלות המכמתת את הפגיעה בבריאות הציבור, בפריון במשק ובטבע כתוצאה מפליטות המזהמים.
שריפה פתוחה ולא חוקית של פסולת עירונית אחראית גם ל-22% מפליטות החלקיקים הנשימים בקוטר קטן מ-2.5 מיקרון (PM2.5) ושריפת פסולת חקלאית מוסיפה עוד 8% לפליטות אלו, כלומר כשליש מהפליטות מכלל המגזרים. ואלו לא מכמתים נאמנה את השריפות מעבר לקו הירוק. במקרה של חומרים אורגניים מסרטנים וחשודים כמסרטנים המצב אפילו חמור יותר, כאשר 76% מכלל המזהמים נפלטים משריפה של פסולת עירונית וחקלאית.
למרות התופעה הנרחבת והמסוכנת, למדינת ישראל אין נתונים על היקף השריפות והזיהום, ובעיקר אין יכולת לפקח ולאכוף בתחום. למעשה מדובר על 14 פקחים בלבד שאמונים על הנושא בשטחי המדינה, כאשר הפיקוח והמניעה מעבר לקו הירוק בעייתיים פי כמה.
המפגעים הקשים משטחי הרשות הפלסטינית
לכישלון הזה יש אמא ואבא: המשרד להגנת הסביבה. גם למשרד הביטחון ולמשרד לבטחון הפנים יש אחריות על המצב העגום בשטח, והעובדה שאין בין הגופים השונים סנכרון ושיתוף פעולה היא בעוכרינו.
אחרי שנים ארוכות של הבטחות והכרזות, המדינה עדיין לא הסדירה את משק הפסולת בצורה נכונה ויעילה, ומחירי ההטמנה עולים בעוד שנפח ההטמנה באתרים מצטמצם. כל אלו מציתים ומלבים את השריפות. לכן הקמת תשתיות לטיפול בפסולת, לרבות מתקני מיחזור לפסולת היבשה, מתקני עיכול אנארובי לפסולת הרטובה ומתקנים להשבת אנרגיה מפסולת לפסולת שאינה בת מחזור הם כורח המציאות. בנוסף, יש הכרח להגביר את מאמצי הפיקוח והאכיפה על רשויות מקומיות, גורמים עבריינים וקבלנים אלו ואחרים.
פרופ' עדי וולפסוןצילום: דודו גרינשפןשריפות פסולת הפכו לגורם מרכזי בזיהום האוויר בישראל, וכפי שזה נראה עכשיו למדינה לא ממש אכפת. תושבים רבים, ובעיקר באזורים הגובלים בשטחים, סובלים באופן קבוע ואפילו יומיומי מזיהום אוויר חריף ומסוכן ומשלמים את המחיר. הניהול הכושל של משק הפסולת בישראל גורם להשפעות סביבתיות שליליות רבות ומשית על אזרחי המדינה מחירים כבדים. הגיע הזמן שהמשרד להגנת הסביבה יתעורר ויממש את ייעודו בתחום.
פרופ' עדי וולפסון הוא ראש המסלול לתואר שני בהנדסה ירוקה במכללה האקדמית להנדסה ע"ש סמי שמעון ומחבר הספרים "המשבר הגדול – עידן האדם: בין מבט מקרוסקופי למבט מיקרוסקופי" (פרדס, 2023) ו"צריך לקיים – אדם, חברה וסביבה: לקחי העבר ואחריות לעתיד" (פרדס, 2016).
