הים אולי נראה פעמים רבות רגוע ושלו, אבל לא צריך לחפש רחוק כדי למצוא הרבה רעש: שאריות רבות של חומרים שונים, שמקורם בתקריות שונות של זיהומי ים, מרפדות את קרקעית הים. זיהום ימי הוא תופעה שממשיכה להדאיג את מומחיות הסביבה, את חוקרי הים ואת הציבור.
בישראל, פעילויות גוברות של קידוחי גז, הובלת דלקים ועוד מציבות את הים בסיכון הולך וגובר. מתכות כבדות, עקבות של נפט ושאריות מזהמים שוקעות אל הקרקעית, ושם הן נשארות במשך חודשים ואפילו שנים. אז מה קורה שם למטה, מתחת לפני הים, אחרי שתקרית זיהום ימי נעלמת מהכותרות, וכולנו כבר שכחנו ממנה?
זיהום זפת בחוף תל דור
(צילום: אייל שחר, רשות הטבע והגנים)
בשנים האחרונות נרשמו כמה אירועי זיהום ים משמעותיים, כמו אסון הזפת לאורך חופי ישראל ב-2021, שבו כ-1,400 טונות של זפת נסחפו לחופים כתוצאה מדליפה מספינה. "בתקרית הזו, כמות מסוימת של שמן או נפט נפלטה מספינה ששטה במקביל לחופי ישראל ויצרה כתם. הכתם הזה הגיע עד לחוף, וחלקו גם שקע אל הקרקעית", מסביר ד"ר גדעון גל, ראש המעבדה לחקר הכינרת במכון לחקר ימים ואגמים לישראל. עם זאת, הזיהום ששקע בקרקעית לא זכה להתייחסות מספקת. "כן ראו וזיהו את הזיהום על הקרקעית, אבל רוב ההתמודדות והטיפול, כמו גם העיסוק התקשורתי, היו במה שצף על פני המים והגיע לחוף", הוא אומר.
לא על כל אירועי הזיהום אנחנו שומעים, מכיוון שלרוב רק המשמעותיים שבהם מגיעים לתקשורת: אירועי זיהום ים בסדרי גודל שונים מתרחשים לעיתים קרובות. דוגמה לכך היא אירוע זיהום במפרץ חיפה שהתרחש מוקדם יותר השנה, שבו כמות גדולה של כתמי שמן הופיעה על פני המים. "יש כל הזמן דליפות קטנות יותר, אם זה מספינות או אם זה מתהליך טיפול או הפקה", מציין גל.
כמה זמן לוקח לקרקעית להתאושש?
זיהום ששוקע לקרקעית נשאר הרבה יותר זמן בסביבה, קשה לנקות אותו והוא לעיתים גורם לפגיעה ארוכת טווח ביצורים שחיים על הקרקעית או סמוך לה, כאלו שלא יכולים לברוח מהמזהמים. "מה שמגיע לקרקעית – רחוק מהעין, רחוק מהלב. אבל אנחנו גם לא תמיד יודעים מה היקף הזיהום והפגיעה, כי הרבה יותר קשה לאמוד או למדוד את ההשלכות של מה שמגיע לקרקעית, בטח מה שמגיע לעומקים של מאות מטרים".
ככל שהעומק גדל, כך פוחתת התנועה במים – לדוגמה תנועה של זרמים וגלים שמסייעת לפזר מזהמים ולגרום לשקיעתם או להיעלמותם. "כל המערכות האקולוגיות, גם ביבשה, רגישות לזיהומים. בים זה מורכב יותר – גם לראות ולזהות את הזיהום, וגם למדוד את היקף הזיהום ואת היקף הנזק. יש כאן ממד שלישי של עומק, שאין ביבשה, ולכן זה מוסיף מורכבות גם בהערכת הנזק מהזיהום, וגם בהתמודדות איתו".
כדי להבין טוב יותר מה קורה שם למטה, ומה ההשלכות של אירועי זיהום על המערכת האקולוגית, גל וצוותו ביצעו מחקר שיוצג בוועידה השנתית ה-53 למדע ולסביבה שתיערך מחר (יום ג') וביום רביעי באוניברסיטת תל אביב. במסגרת המחקר הם השתמשו בכלים מדעיים מתקדמים, שמאפשרים לדמות תרחישי זיהום – החל מרגע הדליפה, ועד לאופן שבו החומר מתפזר בים: כמה ממנו מתאדה, כמה שוקע לקרקעית וכמה מגיע לחוף. בשלב הבא, הם בחנו כיצד מזהמים כאלה עלולים להשפיע על בעלי החיים לאורך זמן, במיוחד על מינים רגישים שחיים על הקרקעית.
החוקרים ביצעו סימולציות של שני סוגי דליפות: אחת שהיא מתונה – אך מתמשכת לאורך חודש, והשנייה עוצמתית – אך משכה חמישה ימים בלבד. התרחישים בוצעו גם בקיץ וגם בסתיו, עונות שבהן קיימים הבדלים בזרמים, בגלים ובטמפרטורת המים.
הממצאים היו חד-משמעיים: ככל שמדובר בעומק גדול יותר, כך הנזק למערכת האקולוגית שעל הקרקעית ובסביבתה משמעותי יותר, וזמן ההתאוששות של בעלי החיים מתארך. ״לדוגמה, לחסרי חוליות שחיים על הקרקעית בעומקים כאלה לוקח זמן רב להתאושש גם ברמות ריכוז נמוכות מאוד של המזהם. רק אחרי כשלוש שנים הם מצליחים לחזור לכחצי מגודל האוכלוסייה שהייתה שם לפני הזיהום, וברגע שעולים ברמות הריכוז, זמן ההתאוששות יכול להגיע גם לחמש שנים", אומר גל.
חסרי החוליות שחיים על הקרקעית הם בעלי תנועה מוגבלת, והם אכן המינים הפגיעים ביותר. "אם אני לא יכול לזוז, נוחת עליי כתם נפט ואני לא יכול להימלט מזה, אז אני אפגע יותר מאשר בעל חיים שיכול לזוז לאזור שהוא טוב יותר", מסביר גל. לעומת זאת, מינים עם יכולת תנועה גדולה יותר, הצליחו להתרחק ולהיפגע פחות. "הדגים שבעמודת המים – כלומר המים שבין פני הים לקרקעית – נפגעים הכי פחות", הוא אומר.
האיום נשאר מחוץ לרדאר של הרשויות
המחקר מצביע על נזקים חמורים באזורים העמוקים של הים – שעלולים לגרום לחוסר איזון שישבש את מארג המזון כולו, להביא לפגיעה בדגה המסחרית ולהשפיע בסופו של דבר גם עלינו בני האדם (שבין היתר עלולים להיפגע עקב אכילת דגים שנחשפו לזיהום). ולמרות זאת, רוב המאמצים בשטח מתמקדים היום בעיקר במה שנראה לעין: כתמים על פני הים, זיהום בחופים ונזקים למרינה או לדגה המסחרית. מה ששוקע לקרקעית, לרוב לא מקבל התייחסות. "כיום אין ניסיון, או אפילו יכולת אמיתית לנסות להתמודד עם חומר מזהם ששוקע אל עמודת המים ולתוך הקרקעית" אומר גל.
המחקר של גל חושף עד כמה הגישה הזו בעייתית: ברגע שאנחנו לא מודדים את הזיהום ששוקע לעומק, אנחנו למעשה מתעלמים מחלק גדול מהנזק. כך, אנו עלולים לחשוב שהאירוע נגמר כשהכתם נעלם מהעין, למרות שהזיהום שוקע אל הקרקעית וממשיך לגרום לנזקים. אז האם המדיניות הקיימת באמת מגינה על הים, או רק על מה שנמצא בשדה הראייה שלנו?
אף על פי שחל שיפור משמעותי בעשור האחרון בהיערכות ובמודעות לאירועי זיהום ימי, רבים עדיין מצפים מהים לספוג את כל הזיהומים בלי לסבול מנזק. "אז לא, הים לא יכול לספוג את הכול ובטח שלא אם מדובר באזורים רגישים," אומר גל. אזורים רגישים יותר לזיהום הם, למשל, שוניות אלמוגים, בתי גידול של חסרי חוליות, או אזורים בעומק ובסמיכות לחוף שבהם הזרמים חלשים ולכן המזהמים נשארים שם זמן רב. עם זאת, קל להתעלם מהנזקים הללו. "קשה מאוד להעביר את הנושא הזה לציבור הרחב, כי רוב הציבור לא רואה את זה. אבל אם לא נתייחס למה שקורה על הקרקעית, גם במים הרדודים וגם במים העמוקים – לא נוכל באמת לשמור על הים״.
בואו לגלות עוד מחקרים פורצי דרך בוועידה השנתית ה-53 למדע ולסביבה, שתתקיים באוניברסיטת תל אביב ב-8–9 ביולי >> להרשמה לוועידה.
הכתבה הוכנה על ידי זווית – סוכנות הידיעות של האגודה הישראלית לאקולוגיה ולמדעי הסביבה
