רבים מחשיבים את הגרגור הקטיפתי הנמוך של חתול המכורבל על ברכיהם כאחד הצלילים המרגיעים ביותר בממלכת החי – מעין תחושת נינוחות המגולמת בצליל. מאחורי הפסקול המוכר הזה מסתתר סוד מפתיע: ייתכן שהרגלי הגרגור של החתול שלכם מקודדים עמוק ב-DNA שלו.
מחקר חדש מאוניברסיטת קיוטו ביפן, שפורסם בכתב העת PLOS ONE, חושף קשר מסקרן בין אחד מהגֵנים של החתולים לבין הדרך שבה חתולים מתקשרים. הממצא המרכזי? חתולים שמגרגרים הרבה, עושים את זה בין השאר בגלל פיסה לא גדולה של צופן תורשתי.
הגֵן שבו מדובר אחראי על יצירת קולטן לאנדרוגן (AR) בתא. הוא משמש מעין אנטנה ביולוגית, שקולטת איתותים כימיים של הורמונים כמו הורמון המין הזכרי טסטוסטרון ומתרגמת אותם לתגובות פיזיולוגיות או התנהגותיות. בגֵן הזה יש מקטע שחוזר על עצמו, ומחקרים קודמים מצאו שיש גֵנים שבהם מספר החזרות על מקטעים מסוימים בצופן הגנטי קשור להתנהגות של בעל החיים. נמצא למשל שחזרות כאלה קשורות לעלייה בפחד אצל גמלים, ובתוקפנות של כלבים וגם של בני אדם.
עוד כתבות באתר מכון דוידסון לחינוך מדעי:
הטיית האישוש
החצבת מתפשטת: מחלות ללא גבולות
המחקרים החדשים ביותר: מהנשמדע
החוקרים ביקשו מבעלי חתולים ביפן למלא שאלון על התנהגות חיות המחמד שלהם, ובדקו את הקוד הגנטי של 280 חתולי הבית שנבחרו למחקר. כל החתולים היו מעוקרים או מסורסים, כדי לצמצם השפעה אפשרית של מערכת הרבייה על התנהגותם. כמו כן לא נבדקו חתולים גזעיים, מאחר שרוב החתולים ביפן הם מעורבים, ושהמגוון הגנטי של חתולים מעורבים עולה בהרבה על זה של חתולים גזעיים.
וחוזר חלילה
בבדיקה הגנטית של החתולים התמקדו החוקרים באזור בגֵן AR המכיל רצפים חוזרים של קוד גנטי הקשור לחומצה האמינית גלוטמין. אצל חלק מהחתולים המקטע הזה חזר על עצמו 15 פעמים, ואצל אחרים עד 22. הפער הזה, התברר, היה משמעותי. חתולים וחתולות שמספר החזרות על המקטע אצלם לא עלה על 18, נטו לגרגר לעיתים תכופות יותר בהשוואה לאלה עם מספר חזרות גדול יותר. אצל הזכרים, מספר חזרות קטן היה קשור גם לנטייה מוגברת “לפטפט” עם בני אדם ביללות וציוצים. לעומת זאת, נקבות עם אותה גרסת גֵן נטו להיות תוקפניות יותר כלפי זרים.
אם כן, נראה כי רצף DNA קצרצר אחד שחוזר על עצמו עשוי להשפיע על אופי הקשר החברתי של חתולים עם בני אדם. אצל חלקם כמות החזרות תדרבן אותם להתכרבל ולחפש מגע וחיבה, ובמקרים אחרים צורת הגֵן דווקא תוביל לרתיעה. התגובות של הזכרים והנקבות נראות לכאורה שונות מאוד, אך לטענת החוקרים אלה פשוט דרכים אחרות להגיב למשהו חדש או מפחיד. הזכרים נוטים למשוך תשומת לב, ואולי זו מעין קריאה לעזרה, ואילו הנקבות בוחרות בפעולה ישירה.
מה הסיפור האבולוציוני שמאחורי הממצאים? החוקרים גילו שגרסאות הגֵן עם הכי הרבה חזרות – 22-20, שהיו אופייניות לחתולים שקטים מאוד, אינן קיימות כלל אצל 11 מינים של חתולי בר וחתוליים אחרים שנבדקו, ביניהם קרובי משפחה קרובים מאוד מבחינה אבולוציונית לחתול הבית. כך שנראה כי הגרסאות הארוכות האלה הופיעו באוכלוסיית החתולים והתפשטו בה רק אחרי תחילת תהליך הביות שלהם. אולי זה קרה כשחתולים החלו להסתגל לחיים בבית האדם, מקום שבו מזון ומחסה לא היו תלויים עוד בהפגנות קולניות.
להשערה הזאת יש היגיון מסוים. אחרי הכול בחוץ, החתול שיילל הכי חזק והכי הרבה יהיה זה שיזכה בשאריות הדג. לעומת זאת, בסביבה הביתית החמה והנעימה, דווקא השקט יותר עשוי לכבוש יותר לבבות – ובתים. החוקרים אף מציינים שמחקר קודם שפורסם ביפן הראה שאצל חתולים גזעיים, שנועדו לגדול בבתים מרגע ההמלטה, נפוץ הגֵן AR עם מספר חזרות גדול.
החוקרים, כמובן, לא טוענים שהגֵן הזה לבדו אחראי להתנהגות החתולים. כמו התנהגויות רבות, היא נובעת משילוב מורכב של תורשה וסביבה. אבל הקשר שנמצא מדגיש עד כמה הביות והחיים לצד בני אדם עשויים לעצב את בעלי החיים שסביבנו – עד לרמת היללה עצמה.
כך שאם החתול שלכם בוהה בכם בדממה ליד חלון שטוף שמש, או מגרגר בניחותא, ייתכן שאתם שומעים לא רק את קולו של בעל חיים רגוע, אלא גם הד של לחישות אבולוציוניות עתיקות – סיפורים שנכתבו בשפם רוטט, בזנבות זקופים, ושנטועים עמוק בתוכנית האב הגנטית של החיים החתוליים.
גילוי נאות: הכתבה שלפניכם נוצרה ונבדקה באמצעות כמה כלי בינה מלאכותית. כמו כל כתבה אחרת של מכון דוידסון לחינוך מדעי היא עברה כמה שלבי עריכה ובדיקת עובדות, שבזכותם הכתבה המוכנה זהה ברמתה ובמהימנותה לשאר הכתבות שיוצאות תחת ידיה של מערכת תקשורת המדע במכון דוידסון לחינוך מדעי. השתתפו בעריכה: ד”ר נעם לויתן, רועי יניב, רמי שלהבת, גליה שדה.
