שלושה מיני סיסים המקננים בישראל - סיס החומות (Apus apus), סיס חיוור (Apus pallidus) וסיס ההרים (Tachymarptis melba) - נודדים בדרכים שונות לחלוטין מאזורי הקינון שלהם בישראל לאזורים שבהם הם שוהים בעונת החורף באפריקה. כך עולה ממחקר חדש, שנערך באוניברסיטת חיפה ופורסם בכתב העת Journal of Ornithology.
לדברי החוקרים, אף שלשלושת המינים יש מאפייני התנהגות דומים, נמצא במחקר כי קיימים ביניהם הבדלים בולטים במשך השהייה באזורים שונים, באורכי מסלולי הנדידה ובדרכי המעבר בין היבשות.
הסיסים הם עופות קטנים ומהירים, המבלים כמעט את כל חייהם באוויר. הם ניזונים מחרקים שהם לוכדים תוך כדי תעופה, שותים, ישנים ואפילו מזדווגים באוויר כמעט מבלי לגעת בקרקע, ונחשבים בין בעלי החיים המותאמים ביותר לחיים אוויריים בטבע. תכונה זו מאפשרת להם לנוע למרחקים עצומים ולחצות יבשות בחיפוש אחר תנאי מחיה מתאימים ומקורות מזון.
אף שמחקרים באירופה חשפו בשנים האחרונות חלקים ממסלולי הנדידה של הסיסים, על אוכלוסיות הסיסים המקננות במזרח הים התיכון נצבר עד כה ידע מועט בלבד. במחקר הנוכחי ביקשו פרופ' ניר ספיר, ראש המעבדה לתעופת בעלי חיים, הדוקטורנטים איתי בלוך ודניאל בלוכה, מהמחלקה לביולוגיה אבולוציונית וסביבתית באוניברסיטת חיפה, יחד עם ד"ר כריסטוף מאייר מ"המכון השווייצרי לאורניתולוגיה", לבדוק כיצד נראים דפוסי הנדידה המלאים של שלושת מיני הסיסים המקננים בישראל, החל מאזורי הקינון בישראל ועד האזורים שבהם הם שוהים בחורף באפריקה.
החוקרים ביקשו לבדוק האם קיימים הבדלים בין המינים בתזמון היציאה, במשך השהייה באזורים השונים ובאסטרטגיות המעבר בין היבשות, לעומת ממצאים שנאספו באוכלוסיות סיסים באירופה.
במחקר הנוכחי השתמשו החוקרים במכשירי מעקב זעירים' הפועלים על פי מדידת עוצמת האור לצורך קביעת מיקום גאוגרפי יומי. המכשירים הוצמדו לגופם של סיסים משלושה אתרי קינון בישראל: רמת גן, הר סדום וחיפה, במהלך עונות הקינון בשנים 2020-2017.
כל מכשיר חובר בעזרת רתמה קלה שאינה פוגעת בתעופת הציפור או בהישרדותה. לאחר שובם של הסיסים לעונת הקינון הבאה הצליחו החוקרים לאסוף נתונים מלאים מעשרה פרטים של סיס חומות, מעשרה פרטים של סיס חיוור ומחמישה פרטים של סיס הרים. נתוני האור שנאספו מהמכשירים שימשו את החוקרים לחישוב מיקום הציפורים בכל יום במהלך השנה, וכך זיהו את מועדי היציאה והחזרה לאזורי הקינון, את תקופות העצירה ואת המקומות שבהם שהו העופות בעונת החורף באפריקה.
מתוצאות המחקר עולה כי שלושת מיני הסיסים שנבדקו נוקטים אסטרטגיות נדידה שונות לחלוטין, המבדילות ביניהם באופן ברור. סיס החומות נמצא כמין הנודד למרחקים הארוכים ביותר. הוא עובר מדי שנה מסלול ממוצע של כ-15 אלף קילומטרים ומבלה כ-60 אחוזים מזמנו באפריקה שמדרום לסהרה. סיס חיוור נודד למרחקים בינוניים של כ-10,000 ק"מ. הוא התגלה כבעל דפוס נדידה ייחודי שלא תועד בעבר. במהלך נדידת האביב הוא נע ממערב למזרח באזור הסאהל ועוצר לתקופה ממושכת של עד כחודשיים לאורך חופי ים סוף.
ממצא זה עשוי להצביע על חשיבות אזור ים סוף כתחנת עצירה מרכזית לאוכלוסיות הסיסים ממזרח הים התיכון. סיס ההרים, בניגוד לשני המינים האחרים, בילה את מרבית השנה בישראל, כ-73 אחוזים מזמנו, ונדד למרחק קצר בהרבה של כ-5,700 קילומטרים בלבד. את החורף העביר סיס ההרים באזור מצומצם בעמק הנילוס, במפגש הגבולות של סודן, דרום סודן ואתיופיה, שם נשאר כמעט ללא תנועה ארוכת טווח.
סיסים בכותל המערבי
(צילום: עמיר בלבן, החברה להגנת הטבע)
עוד עולה במחקר כי קיימים הבדלים במהירות הנדידה ובעיתויה. סיס החומות נודד מהר יותר באביב מאשר בסתיו, בעוד שסיס חיוור האט את נדידתו באביב בשל העצירה הממושכת בים סוף. סיס ההרים, לעומתם, הציג דפוס יציב של מסלול קצר ללא עצירות ארוכות. דפוסים אלה מעידים על גמישות אקולוגית רבה ועל התאמה ייחודית של כל מין לסביבתו ולתנאי האקלים שבהם הוא מתקיים.
"ממצאי המחקר מראים כי גם בקרב מינים שנראים דומים מאוד מבחינת אורח חייהם קיימים הבדלים ניכרים באסטרטגיות נדידה. זה מדגיש עד כמה ההתאמה המקומית לאזור גאוגרפי או אקלימי מסוים חשובה להישרדות", אמר הדוקטורנט איתי בלוך מאוניברסיטת חיפה, אחד מעורכי המחקר.
