המשרד להגנת הסביבה יצא בקמפיין פרסומי בפריים טיים והכריז קבל עם ועדה על "עידן חדש בניהול הפסולת בישראל". הקמפיין מתמקד במעבר מהטמנת פסולת למחזור והשבת אנרגיה מפסולת, על התועלות הסביבתיות שלהם. הוא מגיע לאחר עשורים ארוכים של אסטרטגיות, הכרזות וכותרות בתחום ניהול הפסולת בישראל, שהסתיימו בכישלון מתמשך וקולוסאלי בשטח, כמו מבקש לסמן סימן חדש בזמן.
זה לא עניין של מה בכך לשים במרכז השיח את הטיפול בפסולת, בין שלל פרסומות שקוראות לנו לקנות, להשתמש ולזרוק, ולדבר על זיהום אוויר, זיהום קרקע וזיהום מקורות מים שנגרמים מהאשפה שאנחנו מיצרים. לא פשוט גם לקנות את אמון הציבור מחדש אחרי שנים רבות ואבודות.
אבל מה שבטוח הוא שכדי לחבר בין אחריות אישית של כל אחת ואחד מאיתנו להפריד, להשליך ולהפחית את כמות הפסולת במקור, לאחריות לאומית לטיפול בפסולת בצורה סביבתית יותר במתקני קצה, חייבים לשתף בתהליך את הרשויות המקומיות.
לאורך כל השנים, מאז שהושת היטל ההטמנה בשנת 2007 במטרה להפחית את היקף ההטמנה ולהקים מתקני טיפול בפסולת, ראשי הרשויות המקומיות, שאחראיים על איסוף הפסולת מהתושבים והעברתה למתקני קצה, הכתיבו את הטון בשוק. כבעלים של הפסולת הם שוב ושוב התנגדו להעלאת ההיטל, בשל העלויות הגבוהות שיושתו על תקציבן, ושבו וטענו שאין חלופות אחרות. אך בו בזמן הם גם התנגדו להקמת פתרונות חדשים סמוך ליישובים, כמו במדינות מפותחות רבות, מחשש לזיהום ולמפגעי ריח ובטענות לקוצר ידו של המשרד לפקח ולאכוף במקרה של מפגעים.
ראשי הרשויות אפילו דרשו מהמשרד להגנת הסביבה לבטל את ההיטל, שנצבר במשך שנים בקרן לשמירת הניקיון והפך לרוב למס שהועבר בהשאלה לאוצר, עד שיוקמו מתקני הטיפול ותהיה חלופה מתאימה להטמנה. כך, במאבקי כוחות בין השלטון המקומי לשלטון המרכזי ובכיפופי ידיים של שני הצדדים, הפסולת שלנו לא הפכה למשאב.
השרה סילמן על מחזור הפסולת
(צילום: ליאור שרון)
והנה, דווקא עכשיו, כשסוף סוף המשרד להגנת הסביבה יחד עם משרד האוצר, רשויות התכנון ורשות מקרקעי ישראל החלו לקדם הקמת מתקני מיון וטיפול בפסולת, משק הפסולת הלאומי נמצא יותר מאי פעם לפני קריסה. בזמן שמקדמים מתקנים למחזור של זרמים יבשים שונים ועיכול אנארובי של פסולת אורגאנית רקבובית להפקת ביו-גז שמשמש לייצור חשמל ודשן, ומתקנים להשבת אנרגיה מהפסולת שאי אפשר למחזר, שרובם יפעלו בעוד כמה שנים, עתודות ההטמנה נעלמות. כל אלו גורמים כבר היום לעלייה בעלויות ההטמנה המושתות על הרשויות המקומיות ויכולים, חלילה, להוביל למצב בו הזבל יערם ברחובות.
בשבוע שעבר פרסם מבקר המדינה דוח מעקב בנושא: "פינוי פסולת ברשויות המקומיות והטמנתה". על פי הדוח, אנחנו על סף משבר בטווח הקצר והמיידי. "יתרת שטחי ההטמנה בתחילת שנת 2025 (7.67 מיליון קוב) לא תספיק ולו לכמות הפסולת הצפויה להיות מוטמנת עד סוף שנת 2026", כותב המבקר. בטווח הבינוני, עד שנת 2030, טוען המבקר ש"עתודות ההטמנה המבוססות על הרחבת מטמנות ועל תכנון תאים חדשים, עדיין נתקלות בחסמים תכנוניים ואחרים." ובטוח הארוך, הוא מציין שאומנם מקודמות עשרות יוזמות חדשות להקמת מתקנים חלופיים למיון פסולת ולטיפול בה, אך "כדי לעמוד ביעדים התכנוניים לשנת 2040 צריך להאיץ את התכנון".
פרופ' עדי וולפסוןצילום: דודו גרינשפןהמשימה הלאומית שעומדת לפנינו היא לתכנן לטווח הארוך של עשור ויותר מתקנים לטיפול בפסולת כאילו שאין הטמנה, ולהרחיב את עתודות ההטמנה בטווח המידי כאילו שאין מתקנים לטיפול בפסולת.
הפרסומת הקצרה של המשרד להגנת הסביבה מבקשת לרתום את הציבור הרחב לטרנספורמציה הנדרשת ולהפיג חששות והתנגדויות. אבל כדי להפוך את המספרים מכ-80% הטמנה וכ-20% מחזור והשבת אנרגיה כיום ל-80% מחזור והשבה ו-20% הטמנה בעתיד, המדינה צריכה לדבר עם הציבור ועם ראשי הרשויות בשטח ולא אל הציבור ואל ראשי הרשויות בתשדירים.
גילוי נאות, כתושב העיר באר שבע וכיועץ ראש העיר באר שבע רוביק דנילוביץ' לענייני סביבה, פרופ' עדי וולפסון היה שותף בהתנדבות לתהליך להקמת מתקן ראשון להשבת אנרגיה מפסולת בישראל בנאות חובב.
פרופ' עדי וולפסון הוא ראש המסלול לתואר שני בהנדסה ירוקה במכללה האקדמית להנדסה ע"ש סמי שמעון ומחבר הספרים "המשבר הגדול – עידן האדם: בין מבט מקרוסקופי למבט מיקרוסקופי" (פרדס, 2023) ו"צריך לקיים – אדם, חברה וסביבה: לקחי העבר ואחריות לעתיד" (פרדס, 2016).
