בסוף 2024, בעוד קולות המלחמה מהדהדים בצפון, החלה קהילת קיבוץ שניר לשוב הביתה. תחילה חזרו המבוגרים, אחריהם מערכת החינוך, וכעת, לקראת הקיץ, ובצל המערכה מול איראן והשקט היחסי בצפון לעומת ערי המרכז, מצטרפות שאר המשפחות שהיו פזורות ברחבי הארץ. יחד עם שיבת הקהילה החלה להתעורר לחיים גם הגינה הקהילתית.
הגינה הקהילתית היא לא עוד חלקת אדמה, אלא מרחב ירוק לצמיחה של ירקות, עשבי תבלין, תקווה וקהילה משתקמת. כתושבת שניר, שעדיין מפונה לאיילת השחר, אני רואה את ההודעות בקבוצת הוואטסאפ "גינה קהילתית שניר" וליבי מתמלא געגוע ורצון לחבור לקהילה ששותלת יחד סוקולנטים, בונה הדליות לעגבניות ולמלפפונים שיצמחו עוד מעט, מקימה מחדש את המטבח ואופה פיתות לילדים על הטאבון.
מהי גינה קהילתית?
גינות קהילתיות הן מרחבים ירוקים משולבים בסביבת המגורים העירונית או הכפרית המהווים מוקד מרכזי לתקשורת בין-אישית, לשיתופי פעולה ולביטוי קהילתי. גינון קהילתי נתפס כפרקטיקה של קיימות הלכה למעשה, המביאה לידי ביטוי את השילוב בין האדם, החברה והסביבה.
תפעול הגינה מתבצע על ידי קבוצת תושבים הפועלת יחד לטיפוח המרחב בדרכים שונות, כמו ערוגות אישיות שבאחריות משפחות ספציפיות או ערוגות משותפות שבהן כלל הקהילה שותפה בעבודה ובתוצרת. נוסף על כך, הגינה יכולה לכלול פינות ישיבה, בוסתנים, אזור מלאכות יד, פינת מדורה ואזורי משחק לילדים - בהתאם לרצונותיהם ולצורכיהם המשתנים של התושבים. פעילות משותפת זו יוצרת מרחב חי ודינמי, המחבר בין האנשים לבין סביבתם הטבעית.
לפי הספרות המחקרית, במשך ההיסטוריה הוקמו גינות קהילתיות כתגובה קהילתית למצוקות. לדוגמה, הן שימשו פתרון לבעיות של מחסור במזון בתקופת המהפכה התעשייתית, ולצורך התמודדות העורף עם אתגרי מלחמת העולם השנייה בגינות ניצחון. כמו כן, הן שימשו מקום להתאגדות קהילתית באזורים מוחלשים כמו רובע הברונקס בעיר ניו יורק. במאה ה-21 החלה פריחה מחודשת של גינות קהילתיות, על רקע משבר האקלים והסביבה ורצון התושבים לחיבור מחודש לאדמה בעיר.
גם בישראל התפתחה התופעה בעשורים האחרונים. לפי סקר ארצי, נכון ל-2021 פועלות בישראל כ-414 גינות קהילתיות (כשבירושלים לבדה פועלות מעל 70 גינות כאלה). הגינות מוקמות ביוזמת תושבים ובתמיכת רשויות מקומיות, כדרך להחיות שטחים ציבוריים נטושים, ליצור "ריאה ירוקה" בשכונה, ולהפגיש בין אנשים סביב טבע וגידול מקומי.
חוסן נפשי וגאווה מקומית
לגינות הקהילתיות יש מגוון תועלות - חברתיות, נפשיות, סביבתיות ואף חינוכיות. השתתפות בפעילות בגינה קהילתית מקושרת להגברת צריכת פירות וירקות ושיפור בתחושות רווחה, חיבור חברתי ותמיכה קהילתית. הגינון המשותף מספק פעילות גופנית מתונה, מפיג מתחים ומחזק תחושת מסוגלות. למעשה, טיפוח צמחים בחברה נמצא כמפחית לחץ, חרדה ואף דיכאון – הגינה הקהילתית משמשת מרחב טיפולי טבעי המעודד חוסן נפשי דרך חיבור לאדמה ולמחזורי הטבע.
הגינה היא גם מקום למפגש בין-אישי בלתי אמצעי: אנשים מכל הגילים והרקעים לובשים כפפות, אוחזים במעדר ומשוחחים בעודם שותלים, מפעילים את הילדים ומכינים חביתת חוביזה, פיתות וירקות מהגינה על הטאבון. כך מתפתחת קהילה מלוכדת יותר, עם תחושת שייכות וגאווה מקומית.
מעבר לכך, לגינה תרומה סביבתית וחינוכית חשובה. היא מכניסה טבע לתוך מרקם עירוני, משפרת את הנוף המקומי ומגדילה את המגוון הביולוגי בשכונה (ציפורים, פרפרים וחרקים נמשכים לגינות). רבות מהגינות הקהילתיות מנוהלות לפי עקרונות קיימות – ללא חומרי הדברה כימיים, עם קומפוסטרים למחזור פסולת אורגנית ועם צמחים מקומיים החוסכים במים. באופן זה, הגינה עצמה מדגימה אורח חיים מקיים.
ילדים ובני נוער המשתתפים בגינון לומדים הלכה למעשה על גידול מזון, על מחזורי עונות השנה, ועל ערכי אחריות סביבתית. מחקר אוסטרלי, למשל, הראה שגינות קהילתיות יכולות לשמש פלטפורמה מצוינת לחינוך לקיימות - הלומדים בהם מפנימים היבטים של קיימות חברתית וסביבתית דרך העשייה בגינה. כך הופכת הגינה לכיתה חיה, שבה הדור הצעיר סופג ערכים של כבוד לסביבה, של שיתוף פעולה ושל אכפתיות.
זרעים של קהילה והתחדשות
הכוח המיוחד של גינות קהילתיות בולט במיוחד בתקופות משבר. מרחב ירוק ופתוח באמצע הקהילה יכול לשמש מקום מפלט, רגיעה וחיזוק לעתות חירום. במהלך מלחמת "חרבות ברזל" מה-7 באוקטובר, דרך מבצע "עם כלביא" ועד היום, חווים תושבים רבים מצבי לחץ, פינוי וטראומה, ריצה למרחבים מוגנים והרס בתים. בתקופה כזו לגינות הקהילתיות פוטנציאל אדיר בהקניית חוסן נפשי וקהילתי.
בירושלים, לדוגמה, הגינה הקהילתית שבמתחם מוזיאון הטבע פתחה את שעריה לכל אורך ימי המלחמה ונהייתה מעין "מרכז חוסן" עבור אלפי תושבים – פינה ירוקה פתוחה שבה יכלו אנשים בכל הגילים לבקר, לנשום עמוק, להתאוורר מהחדשות ולהרגיש ביחד. סמוך לחלק מהגינות בארץ מיקמו מיגוניות, כך שניתן לצאת להתאוורר בגינה, לתת לילדים לחוש קצת את הטבע, וגם לשמור על הנחיות פיקוד העורף ולשהות סמוך למרחבים מוגנים. לגינה הקהילתית יש כוח מרפא לכל אחת ואחד מאיתנו וגם לקהילה - בעיקר לקהילות שפונו, פוצלו, השתנו, ועכשיו ניצבות בפני אתגרי שיבה ושיקום.
עוד במהלך המלחמה, הדס מקנלי, תושבת קיבוץ איילת השחר, זיהתה את חשיבותם של הצמחים ככלי להתמודדות עם אתגרי השיבה, והחלה בהכשרת הקרקע מתוך רצון לתת מענה. בסיוע עמותת "הביתה – חוזרים לגליל" היא הקימה את "חממה לנפש". החממה משמשת לגידול ייחורים של צמחי בית וחוץ, שנועדו לתושבי הצפון המפונים לשתילה עם שובם הביתה.
עם תום תקופת הפינוי, נולד שיתוף פעולה עם תל-חי - אוניברסיטה בהקמה בהובלת לוטם סטפלטון מחטיבת הקיימות. במסגרת עבודת סמינר, היא החלה להתבונן ולחקור יוזמות לשיקום קהילתי בגינות שבקיבוצים מנרה, שניר, יראון ומעיין ברוך. בקיבוץ מנרה, שנמצא בתהליך חזרה מדורג, הוחלט להתחיל את מהלך השיקום דווקא בגינה הקהילתית מתוך תפיסה שזהו מרחב מרכזי המעודד מפגש, חיבור והתארגנות קהילתית מחודשת. נוסף על כך, היא נרתמה, יחד עם מתנדבים נוספים, להקמת פרויקט אחות ל"חממה לנפש". חממה זו עתידה להתמקד בגידול ייחורים של עצים וצמחי חוץ כדי לתמוך בשיקום הצמחייה שנפגעה.
בינתיים, בשניר – שם החזרה לשגרה החלה מוקדם יותר – המפגשים סביב הגינה הקהילתית מתחדשים. ילדים ומבוגרים עובדים בה יחד, מדברים, זוכרים ומתכננים. זרעים חדשים של תקווה נזרעים ושורשים חדשים נשלחים לאדמה ממנה נעקרו התושבים באוקטובר 2023.
ד"ר גל חגית קרסו רומנו היא ראש חטיבת קיימות בתל-חי – אוניברסיטה בהקמה ובוגרת תוכנית ממשק
הכתבה הוכנה על ידי זווית – סוכנות הידיעות של האגודה הישראלית לאקולוגיה ולמדעי הסביבה
