עד שנות ה-80 של המאה שעברה, עולם הספורט נשלט על ידי ספורטאים שהיה להם "כישרון מלידה". באותה תקופה לא היו מערכות אימון מקצועיות שידעו לאתר את הספורטאים המוכשרים ולהעצים פי כמה את היכולות שלהם – ואז הגיע השינוי. בכל ענפי הספורט החלו להופיע "אקדמיות", שהשתמשו במדע כדי לייצר את הדור הבא של הספורטאים המובילים. התוצאה הייתה קפיצה משמעותית בספורט בכל התחומים.
אקדמיית הטניס של ניק בולטיירי, בין הראשונות שהוקמו, הוציאה מתוכה עשרות רבות של טניסאים ברמות הגבוהות ביותר, בהם רבים שזכו בתוארי גראנד סלאם ואף דורגו במקום הראשון בעולם. בתחום אחר, מערך אימון השחייה שהוקם בארה"ב הפך את מייקל פלפס לספורטאי האולימפי המעוטר ביותר בהיסטוריה, עם 28 מדליות (23 מתוכן מזהב). ספר חדש מציע לחולל מהפכה גם דומה בתחום המדע.
עולם המחקר המדעי נשאר מאחור, כך נטען בספר החדש "איך להפוך למדען דיסרפטיבי", בהוצאת "אורות הכרך". המדע מסתמך עדיין על מודל "הגאון הבודד" – חוקר בעל כישרון מולד ואינטואיציה, שמצליח באורח פלא לשנות את כללי המשחק ולייצר פריצות דרך מדעיות. וכך, כפי שהיה נהוג בעבר בעולם הספורט, עולם המדע לא מעניק כיום לחוקרים כלים לביצוע פריצות דרך, אלא ממתין שהן יתרחשו מעצמן. מחברי הספר טוענים כי מדובר בחשיבה שגויה.
מוטי שטנר, יזם סדרתי ומשקיע, ואחיו אורי שטנר, פרופסור לגיאופיזיקה ימית באוניברסיטת חיפה, פיתחו תהליך מובנה להעצמת מדענים, מתוך מטרה שאפתנית – להאיץ משמעותית את קצב ההתקדמות של המדע, כפי שקרה בספורט. כדי להיות מדען דיסרפטיבי, יש לאמץ גישה חדשנית ונועזת למחקר, תוך התמקדות ביצירת שינוי משמעותי בתחום ולא רק בהתקדמות צעד אחר צעד.
מדובר בהבנה ויישום של שיטות חשיבה ומתודולוגיות עבודה שמסייעות לזהות הזדמנויות לפריצות דרך מדעיות ולפתח אותן. "הצורך להגדיל את קצב פריצות הדרך במדע חורג בהרבה ממסדרונות האקדמיה", אומרים מחברי הספר. "מדינות תלויות במדע ובמדענים כדי להבטיח מובילות טכנולוגית, להצמיח את הכלכלה ולשפר את איכות החיים של אזרחיהן. אך בשנים האחרונות מופיעים עוד ועוד מחקרים שמראים כי המדע הפך ללא-אפקטיבי".
ואכן, משאבים רבים מושקעים בקידום המדע, אולם למקבלי ההחלטות לא לגמרי ברור איך להביא לפריצות דרך משמעותיות. בתחומים מסוימים המדע פשוט "תקוע", ומתבסס על תאוריות בנות 50 ואף 100 שנה.
אז איך מכשירים מדענים ליצירת פריצות דרך? כדי לענות על השאלה הזאת, בחנו שני המחברים את עולם הסטרטאפים. בשנות ה-2000, באיחור אופנתי אחרי עולם הספורט, החלו גם בתחום הסטרטאפים להבין כי "כישרון טבעי" לא יספיק ליצירת כמות גדולה של דיסרפשן ("שיבוש", הביטוי המקובל בעולם ההייטק לחדשנות ופריצת דרך). במהרה התפתחו שיטות להכשרה והעצמה של יזמים, הוקמו מאיצים וקורסים אקדמיים, ושונו תהליכי עבודה כך שיסייעו להתמודד עם יציאה מאזור הנוחות אל הדיסרפשן.
התוצאה? קצב החדשנות של הסטרטאפים וההייטק הולך ומתגבר, ואנחנו מרגישים את ההשפעה שלהם בכל היבט של חיי היומיום. "לקחנו על עצמנו את האתגר לפתח את המדע הדיסרפטיבי, ויצאנו למחקר משותף שנמשך שנתיים. תחילה בחנו איך מקדמים כיום פריצות דרך, הן במדע והן בעולם הסטרטאפים. לאחר מכן הגדרנו אוסף של שיטות פרקטיות, שהותאמו לצורכי המחקר המדעי", אומר פרופ' שטנר. "אנחנו נותנים למדענים כלים שלא קיימים ברשותם היום. למשל – דרכים לפיתוח רעיונות פורצי דרך, ושיטות לניהול מחקר מדעי בסביבה של אי וודאות גבוהה", מוסיף מוטי שטנר.
לדבריו, השיחה עם אחיו אורי בקפיטריה של אוניברסיטת חיפה, שעסקה בדמיון שקיים בין עולם המחקר המדעי לעולם הסטארט-אפים, הייתה זו שהניעה את כתיבת הספר, במטרה להציג לראשונה מתודולוגיה מסודרת וארגז כלים רחב שיאפשר לחוקרים להעצים את היכולות שלהם ביצירת פריצות דרך מדעיות. "היה לנו חשוב לוודא שהשיטה תתאים לכל תחום מחקרי - החל ממדעי הטבע והרפואה ועד מדעי החברה והרוח", מסביר מוטי שטנר.
לנוכח המהפכה שהופיעה בספורט בשנות ה-80 ובסטרטאפים בשנות ה-2000, האחים שטנר מצפים למהפכה דומה במדע, שהשפעותיה יהיו חסרות תקדים. כדי להטמיע את הרעיונות הללו, השניים הקימו מכון בינלאומי לקידום דיסרפשן במדע (Institute of Science Disruption), והחלו לעבוד עם קבוצות מחקר ועם מקבלי החלטות באקדמיה.
אך האם ניתן להפוך כל מדען לזוכה פרס נובל? "התשובה הקצרה היא – לא, כפי שלא כל שחיין יכול להיות מייקל פלפס", מבהיר מוטי שטנר. "עם זאת, אפשר לקחת יכולות קיימות ולהעצים אותן פי כמה. שחיין עם כישרון גולמי יהפוך לשחיין שובר שיאים. גם שחיין כמו מייקל פלפס לא היה הופך לספורטאי האולימפי המעוטר בהיסטוריה רק על בסיס כישרון טבעי".
בנקודה זו חשוב לפרופ' שטנר להדגיש כי השיטה שפיתח יחד עם אחיו רחוקה להיות מיועדת ל"גאונים" בלבד. לדבריו, כל המדענים רוצים לרשום על שמם פריצת דרך, וחשים תסכול מכך שאין להם כלים מתאימים לכך. פער פריצת הדרך והתחרות הגוברת עם חוקרים אחרים מעלה את הדרישות והציפיה לייצר כמות ואיכות של פרסומים, להשיג מימון, ולעתים גם להביא למסחור מהיר של מחקרים.
העולם המדעי מצפה מהמדען הפשוט לפריצות דרך, ומוכן לתגמל בקידום ובבולטות. הלחץ הגבוה גורם לחוקרים רבים להרגיש שהמחקר שלהם שגרתי ולא עונה על הציפיות. גם אם הם מצליחים להשיג מימון למחקר או מילגה, הם יודעים שיממשו את המטרות שהציבו לעצמם במסגרת הזמן והתקציב, אבל אלו יהיו הישגים "רגילים", ולא הישגים פורצי דרך, כפי שהובטח בבקשת המימון.
האחים שטנר סבורים כי למרבה הצער המיומנויות שחוקרים מקבלים כיום מהאקדמיה מכוונות אותם למחקר "שגרתי". בספרם החדש מציעים השניים, בפעם הראשונה, לכל מדען להפוך ל"דיסרפטיבי". בדומה לספורטאים וליזמים, "מדענים דיסרפטיביים" צריכים להקנות לעצמם שורה של מיומנויות ייחודיות שיחזקו את הכישרון הטבעי שלהם.
במקביל, עליהם לפעול במסגרת שתאפשר להם להבין מה המרחק שלהם משיבוש, ומה עליהם לעשות כדי לחשב מסלול חדש, שוב ושוב. לבסוף, כמו סטרטאפים, עליהם לדעת לשווק את הרעיונות החדשניים שלהם לשוק שהוא ברובו שמרני. "בשנות ה-90 של המאה הקודמת, החליטה ג'מייקה להצטרף למגמה החדשה בתחום הספורט, והקימה מערך מובנה לקידום ספורטאים", מספרים המחברים. "התוצאה הייתה דור של אתלטים יוצאי דופן, ובראשם יוסיין בולט, האיש המהיר בהיסטוריה, ששיאו בריצת 100 מטר לא נשבר כבר 16 שנה. הגיע הזמן להקים מערכים דומים גם במדע, שיקדמו דור של מדענים דיסרפטיביים ושל שיאים מחקריים חדשים".
