חשבו על האנושות לפני 200 שנה, לפני 100 שנה וכיום. כל התבוננות כזו אל ההיסטוריה של תרבות האדם והשינויים התהומיים שהיא עוברת מדי תקופה, גורמת לנו להרהר - איך בעצם חיו פעם? עם מה התמודדו האנשים הפשוטים? מה בכלל העסיק אותם?
אם נשאל את השאלות האלה על התקופה שלפני 500 שנה, או 1,000 שנה, נקבל תשובות די דומות לאלה שמאפיינות את סוף המאה ה-18 או תחילת המאה ה-19: השכבה העובדת עמלה קשה מאוד כדי להשיג את פת לחמה - בדרך כלל בחקלאות, במלאכות של בעלי מקצוע או במסחר. מים נקיים לשתייה לא תמיד זמינים, ודאי לא בבתים, וכמובן אין אספקת חשמל או גז – וגם לא היה מה לעשות עם אספקה כזו. המודעות להיגיינה ולרפואה מבוססת-מדע נמוכה, כך שאנשים מתו, גם צעירים, ממחלות שכיום נחשבות לבלתי מזיקות ברובן. היו אלה בוודאי חיים קשים מאוד.
7 צפייה בגלריה
החיים השתנו תוך זמן קצר עם פיתוח טכנולוגיות חדשות והקמת מפעלי תעשייה רבים. מפעל של חברת הגז האימפריאלית ליד תעלת ריג'נט בלונדון, 1828
(תחריט על פי ציור של Thomas H. Shepherd, ויקיפדיה, נחלת הכלל )
בריטניה הייתה כוח עולמי משמעותי בהרבה ביחס לימינו. היא משלה במושבות כה רבות, עד שכונתה “האימפריה שבה השמש לעולם אינה שוקעת”, הכתיבה במידה רבה מהלכים בפוליטיקה העולמית, בתרבות ובמדע. כלכלתה התבססה על סחר בינלאומי מהודו ועד אפריקה, תוך ניצול התוצרת המקומית והפצתה - כמובן, כולל העניין הזה של שעבוד אוכלוסיות. ואותה בריטניה הייתה ערש של מהפכה שעתידה לשנות את העולם: המהפכה התעשייתית.
עוד כתבות באתר מכון דוידסון לחינוך מדעי:
מחלות ללא גבולות: חצבת ומלריה
העתיד כבר כאן: לטעום במציאות מדומה
אנטיביוטיקה עם הגנה כפולה
אנשים טווים
בנפתולי ההיסטוריה לא תמיד ברור מי הביצה ומי התרנגולת, והמהפכה התעשייתית היא דוגמה טובה לכך. הייצור החקלאי הגדל והולך הביא עמו גידול באוכלוסיית בריטניה, שבתורו הוליד צורך בייעול של תהליכים בחקלאות ובייצור. הצורך הגובר באריגה מהירה ואיכותית של כותנה היה אחת מהסנוניות של המהפכה הממשמשת ובאה.
ב-1764 פיתח ג’יימס הרגריבס (Hargreaves), טווה מהעיר לנקשייר, מכונת טווייה פשוטה שכונתה “ג’ני המסתובבת” (Spinning Jenny) שהייתה אחד הצעדים הראשונים למיכון האריגה. היא כללה מספר פלכים שפעלו יחד וכך חסכו לטווים המיומנים זמן יקר במלאכתם.
7 צפייה בגלריה
אבן דרך בראשית המהפכה התעשייתית. דגם של מכונת הטוויה Spinning Jenny במוזיאון לראשית התעשייה, וופרטל, גרמניה
(צילום: Markus Schweiß, Wikipedia, CC BY-SA 3.0)
לג’ני קדמה המצאה פשוטה עוד יותר בשם “הבוכייר המעופף” (בוכייר הוא היתד שמחזיק את החוט בנול האריגה; Flying Shuttle) שהממציא ג’ון קיי (Kay) רשם כפטנט עוד ב-1733, אך בכל זאת ג’ני הייתה אבן דרך בראשית המהפכה התעשייתית שבה הטקסטיל מילא תפקיד חשוב.
אחריה הגיעה שורה של המצאות ושכלולים, כולל המצאתה של מכונת הטוויה של אותו קיי עם עמיתו ריצ’רד ארקרייט (Arkwright) – מסגרת טווייה שמופעלת באמצעות גלגל מים – שימוש חכם בגלגולי אנרגיה. ההתפתחות של מכונות הטווייה הייתה כה מהירה, עד שב-1830 כל תעשיית האריגה הבריטית כבר הייתה ממוכנת לחלוטין.
המאה ה-18 בבריטניה סימנה עת של התאוששות ממאבקים דתיים ופנימיים ארוכי-שנים, שיש אומרים כי העניקה כר פורה למהפכה התעשייתית דווקא שם, ובאופן מתמשך. מעבר לתעלה, העם הצרפתי תבע את עצמאותו, וכמה שנים אחר כך נפוליאון נלחם בגרמנים וברוסים. האימפריה הרומית הקדושה – שלא הייתה רומית ולא קדושה – התפוררה וקרסה, ובבריטניה בעת הזו – שקט יחסי. לכך תוסיפו את ירידת קרנם של בעלי הכוח ה”ישנים”: הממסד הדתי והמלוכני, שכביכול קיבל את הציווי האלוהי וכפה אותו על נתיניו בכוח הזרוע, נחלש משמעותית, בדגש על זרמים טהרניים שהתנגדו לקדמה. מהעבר השני, הכוחות הליברליים שעלו לגדולה בבריטניה הובילו באופן מתמשך סיפוח של קרקעות ציבוריות לשטחיהן של אחוזות פרטיות.
7 צפייה בגלריה
המעבר ההמוני לערים שינה את פניהן, והוביל תהליכי פיתוח מואצים שהתאפשרו בזכות פיתוחים חדשים. העבודות על בניית גשר לונדון בשנת 1830
(תחריט של E W Cooke, ויקיפדיה, נחלת הכלל )
המהלך הזה גרם לרבים מהאיכרים והחקלאים לעזוב את השטחים הכפריים בממלכה, ולחפש אחר מזור למצבם המייאש בערים גדולות כמו לונדון, ברמינגהם, מנצ’סטר, גלזגו, ליברפול וערים נוספות. אלה תפחו בקצב מסחרר בתהליך שמכונה עיור (אורבניזציה). והנה שוב ביצה ותרנגולת – המעבר לערים הגביר את הצורך במסחר יעיל, מה שהתבטא בפיתוח נתיבי הסחר העולמיים שהממלכה המאוחדת שלטה בהם ביד רמה.
בלי קיטורים
מפעלים צמחו ועלו בערים התעשייתיות. המפעלים האלה היו שונים בתכלית מבתי החרושת הישנים שהתבססו על כוח המים, כוח הרוח או כוח הסוס. הם פעלו על מנועי קיטור, שבלעדיהם לא היה לתעשיות הכבדות קיום; אותם מנועי קיטור, שכיום יעילותם נחשבת לגרועה למדי, היו הצעקה האחרונה בעולם האנרגיה - הם התבססו על שריפת חומר בעירה בדוד, שהפיק אדים בלחץ גבוה והם בתורם דחפו בוכנה.
ראשיתו של השימוש בכוח הקיטור עוד בשלהי המאה ה-17, אך היישום המשמעותי הראשון הגיע ב-1712 כאשר תומאס ניוקומן (Newcomen) ושותפו תומאס סייוורי (Savery) התקינו מנוע קיטור לשאיבת מים ממכרות פחם ובדיל. קפיצה דרמטית נרשמה על שמו ג’יימס ואט (Watt), ממציא סקוטי ששמו זכור כיום במיוחד בזכות יחידת ההספק החשמלי שקרויה על שמו. יותר מיובל שנים אחרי ההמצאה של ניוקומן וסייוורי, זיהה ואט כשלים יסודיים שגרמו לבזבוז ניכר של אנרגיה. והוא הכניס לתכנון המנוע שורת שיפורים שב-1774 התגבשו למה שכונה מנוע הקיטור המודרני.
7 צפייה בגלריה
הכניס את השיפורים שהפכו את מנוע הקיטור למכונה יעילה. ג'יימס ואט בציור של האמן ג'ון פרטרידג', ודגם של מנוע קיטור שלו המוצג במכללה להנדסה במדריד
(מקורות: Nicolás Pérez, Wikipedia, CC BY-SA 3.0, נחלת הכלל )
מנוע הקיטור יושם בשלל תעשיות, בהן הטקסטיל וגם תעשיית הברזל. במקביל, יושמה שיטה חדשה להפקת פחם, שלא כללה שימוש בעץ, וזו הוזילה משמעותית את הדלק לייצור ברזל - שהיה יקר המציאות עבור התחבורה המתפתחת של הממלכה, הן על אדמת האי הבריטי, הן במושבות המרוחקות. הפחם החדש שהופק מאבנים, פחם מחומצן למחצה שכונה בשם “קוק” (Coke), איפשר חימום לטמפרטורות גבוהות בהרבה, הפחתת זיהום מתוצרי עץ, והוזלת הייצור.
הוקמו כבשנים גבוהים שהתיכו ברזל חשיל, ברזל שתכולת הפחמן בו נמוכה יחסית ומאפשר הקמה של גשרים ומבנים קלים וחזקים. דוגמה למבנה כזה שנבנה מעבר לתעלה היא מגדל אייפל שהוקם שנים אחר כך.
לצד ההתפתחויות בתחום הברזל, ב-1824 הומצא צמנט חדשני שכונה “צמנט פורטלנד”, פרי פיתוחו של ג’וזף אספדין (Aspdin). הוא נוצר משריפת תערובת של אבן גיר וחרסית, התאפיין בהתקשות איטית והדרגתית במגע עם מים, וסייע להקמת מבנים עמידים במים ועמידים לאורך זמן. לימים, צמנט פורטלנד הפך לרכיב המרכזי בבטון.
7 צפייה בגלריה
הברזל והקיטור הדהירו קדימה פרויקטים כבירים כמו רשת הרכבות הבריטית. טיפול ברכבות בתחנת בריסטול של רשת הרכבות המערבית הגדולה של בריטניה, 1843
(תחריט של האמן ג'ון קוק בורן. מקור: ויקיפדיה, נחלת הכלל )
הברזל והצמנט המשופרים אפשרו את הוצאתם לפועל של פרויקטים הנדסיים ענקיים: מסילת הרכבת בין בריסטול ללונדון, מנהרה מתחת לנהר התמזה ושורה של גשרים חשובים הושלמו תוך שנים אחדות בהובלתו המהוללת של איזמבארד קינגדום ברונל (Brunel), איש בעל חזון הנדסי חריג לתקופתו, שהלך לעולמו בגיל צעיר ונבחר לימים למקום השני ברשימת מאה הבריטים הגדולים בכל הזמנים, אחרי וינסטון צ’רצ’יל. ככלל, רשת הרכבות המתקדמת והיעילה של בריטניה שמהווה מופת עד ימינו, לא הייתה יכולה לבוא לעולם ללא המהפכה התעשייתית, בדגש על הברזל והקיטור שהדהירו את הקטר הזה קדימה.
כשר אבל מסריח
לצד היתרונות שהביאו איתן ההתפתחויות המואצות הללו, מעל לונדון והערים התעשייתיות האחרות החלו להתקדר השמיים. ענני פיח סמיכים עלו מהמפעלים והמכונות הרועשות, האוויר זוהם. הכיעור משל ברחובות, טינופת בכל פינה – ושוב, כל זה בעידן של היגיינה נמוכה למדי. בשיעורי היסטוריה סיפרו לנו שרחובותיה של לונדון במאה ה-18 היו מזוהמים יותר מהדרכים ברומא העתיקה, שהייתה בעצמה מזוהמת למדי. רק באמצע המאה ה-19 הותקנה במטרופולין לונדון מערכת ביוב מתקדמת, בעקבות “הסירחון הגדול” שעלה מנהר התמזה ואילץ רבים לעזוב את בתיהם.
קצבי הייצור דרשו משאבים פיננסיים גדולים, ובעלי המפעלים חשבו על דרכים יצירתיות להוזיל עלויות. למרות המיכון, המפעלים עדיין דרשו לא מעט עבודה אנושית, כמו תפירה וגזירה, אם ניקח לדוגמה את תעשיית הטקסטיל, ועד ניקיון ותחזוקה של המכונות עצמן. אחת הדרכים לחסוך כסף הייתה העסקת ילדים ונשים, שתי אוכלוסיות מוחלשות, בתנאים איומים ונוראים. הילדים היו עבדים לכל דבר ועניין, ורבים מהם מתו במהלך ימי העבודה המפרכים – העבודה קדמה לכל, ולחיים היה ערך משני לגמרי. הספר “אוליבר טוויסט” של צ’רלס דיקנס מתאר נאמנה את רוח התקופה.
7 צפייה בגלריה
העתיד המזוהם. קריקטורה מ-1831 חוזה זיהום אוויר בלונדון לאחר שיפותחו קטרי קיטור חופשיים ממסילות, כלומר מכוניות
(איור: H. T. Alken, ויקיפדיה, נחלת הכלל )
בנוסף, לא כל חלקי הציבור קיבלו בהבנה את המהפכה ויתרונותיה. האגדה סיפרה על פועל בשם נד לוד (Ludd) שבסוף המאה ה-18 שבר מכונת אריגה במחאה על כך שהטכנולוגיה החדשה תגזול ממנו את עבודתו. בשנים 1811-12 פעלה בבריטניה תנועת המתנגדים לקידמה – שקראה לעצמה “לודיטים“, בהשראתו, ושלמרות שפעלה באופן בלתי מאורגן, הצליחה לגרום נזקים משמעותיים למפעלי צמר וכותנה. המצב הסלים לעימותים בנשק חם בין צבא הוד מלכותה לכנופיות הלודיטים. הממשלה נלחמה בהם עד חורמה, הוציאה את חלקם להורג והגלתה אחרים למושבת העונשין, אוסטרליה.
לצד כל הרעות החולות, הזיהום הסביבתי הביא עמו גם את הצורך במדידות ובבקרת איכות הסביבה, תחום שניתן לראות בו את ראשית הצירים של מדעי הסביבה המודרניים. במחצית המאה ה-19 פותחו מכשירים למדידת רמות עשן וחלקיקים באוויר, דוגמת טבלת רינגלמן (Ringelmann) וכן שיטות אנליטיות כימיות למדידת מתכות כבדות במים, בחלקן שיטות ספקטרוסקופיות מוקדמות. במקביל, חוקרים כמו ג’ון טינדל (Tyndall) ויוניס ניוטון-פוט (Newton-Foote) החלו לתעד באופן שיטתי את אפקט החממה.
שידורי המהפכה
נהוג למסגר את גבולותיה של המהפכה התעשייתית עד 1830, אולם דווקא אחד מסמליה המובהקים נבנה ב-1851. היה זה ארמון הבדולח, מבנה ענק דמוי חממה שהוקם בלונדון לכבוד התערוכה העולמית. המבנה הזה סימן את עליית השימוש בזכוכית לבנייה, בזכות ייעול תהליכי הייצור שלו, ולאחר שתוכנן תוך ימים אחדים, הוא נבנה תוך תשעה חודשים בלבד. המבנה המרהיב הזה לא שרד עד ימינו, לאחר שנהרס בשריפה ב-1936. הוא נשאר מונצח בשמה של קבוצת הכדורגל הלונדונית “קריסטל פאלאס”.
זאת ועוד, הנוכחות הממושכת של הפועלים במקומות העבודה שלהם הובילה להשלכה צדדית מעניינת גם הרבה אחרי שההתפתחויות המשמעותיות מוצו – שכן בריטניה המשיכה כאמור להיות לב התעשייה העולמית. דוגמה אחת ניתן למצוא בעיר מנצ’סטר, שבה ב-1878 רצו העובדים בתחנת הרכבת להנעים את זמנם במשחק כדורגל, והחליטו לשחק נגד העובדים של תחנות רכבת אחרות. הם הקימו לעצמם מועדון ספורט, שמוכר כיום בשם מנצ’סטר יונייטד. אגב, גם את קבוצת מנצ’סטר סיטי הקימו עובדים בבית חרושת מקומי, כך שבכל דרבי בין שתי הקבוצות הללו יש גם רגע של היסטוריה תעשייתית.
7 צפייה בגלריה
אחד מסמליה המובהקים של המהפכה התעשייתית, למרות שהוקם כשני עשורים אחריה. ארמון הבדולח בלונדון, באיור מ-1908
(איור: Read & Co. Engravers & Printers, 1851, Wikipedia, Public domain)
למעשה, מוטב לכנות את המהפכה התעשייתית בשם התואר “הראשונה”: אחריה הגיעה מהפכה תעשייתית שנייה, עם פיתוחם של קווי הייצור בתחילת המאה ה-20. במהפכה הזו עלתה מעצמה חדשה – ארצות הברית, שפיתחה לעצמה זהות שונה מאמה-מולידתה, הממלכה המאוחדת: זהות ליברלית וקפיטליסטית הרבה יותר, שהותירה את בריטניה לאנחות, להפוך לאימפריה שוקעת. המהפכה התעשייתית השלישית הופיעה בסוף שנות ה-60, עם בשורות האוטומציה והאלקטרוניקה. המהפכה התעשייתית הרביעית היא אולי מהפכת הבינה המלאכותית. רוברט פרבוסט (Prevost), שנבחר השנה לאפיפיור, בחר לא במקרה את השם האפיפיורי לאו ה-14, רמז ללאו ה-13 שהתמודד עם השלכות המהפכה התעשייתית השנייה.
אחרים יאמרו שהמהפכה התעשייתית, בין אם נחלק אותה לחלקים ובין אם נתייחס אליה כמקשה אחת ארוכה, לא הסתיימה מעולם, ושגם בימינו נכתבים קורותיה. ממציאי מנוע הקיטור ומכונת הטווייה מן הסתם לא דמיינו לעצמם שהאנרגיה עדיין תישאר בעיה מהותית של האנושות, או שמחשבים ובינה מלאכותית יסייעו לאדם בכל כך הרבה תחומים. מה שבטוח, דבר אחד לא השתנה: גם כיום יש בשוליים מי שמתעקשים להתנגד למשק כנפי ההיסטוריה, וגם הם כמו הלודיטים, עלולים להישכח מלב בסופו של דבר.
יהונתן ברקהיים, מכון דוידסון לחינוך מדעי, הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע
