לפני 80 שנה, מעט לאחר שנפלו הפצצות בהירושימה ונגאסקי, התפנה המהנדס האמריקני וניבר בוש – שבעצמו היה מעורב בפרויקט מנהטן – לכתיבת מסמך מסדר שכותרתו "מדע: החזית האינסופית" (Science: The Endless Frontier) ואשר הוגש היישר לשולחנו של הנשיא הארי ס' טרומן. המסמך המכונן הזה הוא תגובת-נגד למגמה שהגיעה לשיאה בפרויקט מנהטן, מגמה של מדע ממוקד מטרה. לפי תומו של בוש, לא נפקד מקומו של מדע בלתי מכוון, מדע בסיסי וטהור שבלעדיו אפילו פצצת האטום לא הייתה יכולה לבוא לעולם. טרומן קיבל את עמדתו של בוש, וב-1950 הורה על הקמתה של הקרן הלאומית למדע (NSF), קרן המחקר הבסיסי האמריקנית. על פי המודל שלה הוקמה לימים הקרן הלאומית למדע בישראל (ISF).
המסמך של בוש הוא דוגמה נגדית מצוינת לטענה שמדע ופוליטיקה לא הולכים ביחד. איך יודעים? תשאלו את טרופים ליסנקו, אגרונום סובייטי שבשנות ה-30 של המאה הקודמת זכה להיות המדען הקטלני ביותר בתולדות האנושות. ליסנקו פיתח תאוריה חקלאית מבולבלת למדי שהייתה שילוב של דרוויניזם ולאמארקיזם, אך התחבב על סטלין וזכה למעמד חסין מביקורת.
בהיותו מכונה פוליטית משומנת היטב, הוא דאג להשתיק את מתנגדיו ולהפיץ בקרב ההמון את המדע הקלוקל שלו, שלא עמד במבחן המציאות: האיכרים הסובייטים נאלצו לגדל דגן בשיטת הליסנקואיזם, שהייתה מנוגדת לתורת הגנטיקה המנדליאנית - שכבר הייתה ידועה בעת ההיא כנכונה. אלא שהחיטה לא שעתה לכללים של ליסנקו, ומיליונים מתו ברעב המוני.
זו כמובן דוגמה קיצונית, אך היא מדגימה את הסכנות שבעירוב מדע ופוליטיקה. בחזרה לבוש וטרומן, אפשר לחשוב על לא מעט מהפכות מדעיות שלא היו יכולות לקרום עור וגידים ללא תמיכה פוליטית, בעיקר בהיבטי המימון, ההקמה והתפעול. קחו למשל את המירוץ לחלל, שבו הן האמריקנים והן הסובייטים היו מושקעים עד מעל לראש; או על פרויקטי מחקר עתירי משאבים כמו CERN.
יש ניגוד מובנה בין שני הווקטורים הללו, מדע ופוליטיקה - ובעיקר בין העוסקים בו. המדענים אמורים לחתור לחקר האמת, והפוליטיקאים... נו, כבר הבנתם, לא בהכרח. המדענים יודעים לעשות מדע, אבל לא תמיד יודעים לעשות פוליטיקה, למעט מקרים בודדים של מדענים שקפצו (במידה די מצומצמת של הצלחה) למימיה המבעבעים של העשייה הציבורית.
הפוליטיקאים מצדם לא ממש מתעניינים במדע, שאם נודה על האמת הוא תחום דעת די מסובך להבנה, אלא אם כן זה משרת אותם ברמה המיידית. והרי אפשר למנות על כף יד אחת את הימים שבהם המדע מוביל את סדר היום הציבורי. הדבר נכון הן לישראל, שבה הבעיות הביטחוניות הדוחקות מציבות את המדע בתחתית סולם העניין, הן למעצמה כמו ארצות הברית.
מילים אלה נכתבות כחודש לאחר כניסתו המחודשת של הנשיא דונלד טראמפ לבית הלבן. בשבועות שחלפו מאז דרכה כף רגלו בשדרות פנסילבניה 1600, הספיק טראמפ לחתום על שורה בלתי-נגמרת של צווים נשיאותיים. אחד הראשונים שבהם הוציא את ארצות הברית מארגון הבריאות העולמי (WHO) – צעד שהוא כנראה די סימבולי, בהיותה של סוכנות האו"ם הזו גוף מייעץ עם הצלחות מוגבלות למדי.
אולם הצעד הבא כבר היה מרחיק-לכת: בהוראת טראמפ הוצרו צעדיהם של המכונים הלאומיים לבריאות (NIH), גוף מחקר ענק ובעל תרומה אדירה למדעי הרפואה. על אנשי NIH הוטל לתאם עם הבית הלבן כל פנייה שלהם לציבור, וכן הוקפאה פעילותן של ועדות חיוניות לבדיקת מענקי מחקר, ייעוץ בתחום החיסונים ועוד. בהמשך, הודיע הממשל על כניסתו לתוקף של קיצוץ בגובה של כ-4 מיליארד דולר מתקציבי NIH, והיד עוד נטויה – לפי דיווחים בתקשורת האמריקנית, כ-50% מכוח האדם של מינהל המזון והתרופות (FDA) בדרך לקיצוץ אף הוא.
על כל זה תוסיפו את מינויו השנוי במחלוקת של רוברט קנדי הבן, מתנגד חיסונים ומפיץ תאוריות קונספירציה ידוע, לתפקיד מזכיר הבריאות ושירותי האנוש בממשלו השני של טראמפ. המינוי הזה גרם לרבים לנוע בחוסר נוחות בכסאם, אך לבסוף אושר בסנאט ברוב של 48-52 (בלט בהתנגדותו הסנאטור הרפובליקני מיץ' מקונל, שחלה בילדותו בפוליו).
שורת הצעדים הזו שנקט בה טראמפ כרעם ביום בהיר בוודאי מעוררת חמת זעם אצל רבים ממתנגדיו, אשר יציירו אותו כשונא מדע וקידמה, בין היתר על רקע כהונתו הראשונה – שבה ספג ביקורת על התנהלותו בנושא הטיפול בקורונה, כמו גם על הזנחת תחום האקלים.
בהשוואה לממשל הנוכחי, ממשלו של הנשיא לשעבר ביידן פעל באופן נמרץ וחיובי למדי בכל הקשור למדע. בניגוד לישראל, שבה משרד המדע אחראי בצורה ישירה לפיתוח המדע וקידומו, לפי הגדרתו, בארה"ב אין משרד מדע ריכוזי אלא הסמכויות השונות מבוזרות בין סוכנויות פדרליות שונות.
ביידן התווה כיוון חיובי לכהונתו כאשר עוד בטרם כניסתו לתפקיד הורה ביידן על העלאתו של היועץ לענייני מדע ליועץ בדרג קבינט. ואכן כך, כהונתו הסוערת, שראשיתה בימי הקורונה ובחיסון המוני של האוכלוסייה, אופיינה ביחס אוהד ומעודד למדע הבסיסי. וכמו שאומר הכלל הראשון ברפואה – ראשית, אל תזיק (Primum Non Nocere) – תקציבי המחקר זרמו כסדרם ולא הייתה הפרעה לפעילותם של מכוני המחקר הציבוריים.
ההפך הוא הנכון: ביידן ביקש לבצע אינטגרציה בין המחקר לבין צרכים שצפים ועולים מהשטח, לאמור שרצונו במחקר מחובר לעם, מדע שעשייתו מבקשת לתת פתרונות אמיתיים לבעיות אמיתיות ולא למדע מנותק היושב במגדל שן. אחד הביטויים לכך היה בהתנעת תכנית פדרלית למען מחקר פתוח ונגיש והסרת חומות תשלום מכתבי עת מובילים תוך תקצוב מצד הממשל; כמו כן הציב הממשל כללי רגולציה על פיתוח טכנולוגיות בינה מלאכותית, אשר בוטלו כליל עם כניסתו של טראמפ לתפקיד.
ואם המצב כיום נראה לכם רע, דעו לכם שאין הרבה חדש תחת השמש. מבוש לבוש, ב-2004, תקופת הנשיא ג'ורג' בוש הבן, חתמה קבוצה של מדענים מהשורה הראשונה בארצות הברית על עצומה שגוללה טענות מטענות שונות כנגד הנשיא וממשלו, שנחשבו מאוד בלתי ידידותיים כלפי המדע. זו הייתה לשונם החריפה: "כאשר הידע המדעי מצוי בקונפליקט עם המטרות הפוליטיות, הממשל לעיתים קרובות מבצע מניפולציות בתהליך הקובע באיזה אופן ממצאים מדעיים ייקחו חלק בקבלת ההחלטות. דבר זה נעשה על ידי הצבת אנשי מקצוע שאינם כשירים או שהם נמצאים בניגוד אינטרסים מובהק. הממשל לעיתים מציג ממצאים מדעיים באופן מעוות שמטעה את הציבור לגבי השלכות המדיניות".
אם נלך עוד יותר אחורה על ציר הזמן, נגלה מנהיגים אמריקנים אוהדים יותר או פחות למדע. נמצא נשיא אחד, ג'ימי קרטר, שבצעירותו למד פיזיקה גרעינית, וגם את בנג'מין פרנקלין – אחד ממבשרי האלקטרומגנטיות הקלאסית, ממציא פורה שגם היה אחד מחותמי מגילת העצמאות ב-1776 (ודווקא לא היה נשיא).
נמצא גם את אברהם לינקולן, האיש שביטל את העבדות ונחשב לאחד הנשיאים הגדולים בהיסטוריה האמריקנית. ב-1833, בהיותו חבר קונגרס, קרא לינקולן באדיקות את כתביו של אוקלידס, שנחשבים עד היום ליצירה מכוננת במתמטיקה. יש אומרים שכל מחשבותיו, תפיסותיו, עשייתו הפכו למסודרות ומגובשות הרבה יותר מרגע זה ואילך. שלושים שנה מאוחר יותר, בעיצומה של תקופת נשיאותו, הוא גם ייסד את האקדמיה האמריקנית למדעים (NAS), שפעילה מאז עד היום ומאגדת דמויות מופת במדע האמריקני ומחוצה לו.
יהונתן ברקהיים צילום: שחר שחראחרי שראינו כיצד בכוחו של מנהיג העולם החופשי לנווט לשבט או לחסד את מהלכי המדע, נניח לרגע את אמריקה בצד. במדינתנו הקטנה, כאמור, מדע כמעט אף פעם לא הוביל את סדר היום. מעטות הפעמים שבהן ידיעה מדעית או טכנולוגית פתחה את מהדורות החדשות – אולי כאשר זכה ישראלי (ובלית ברירה, ישראלי לשעבר) בפרס נובל, או כאשר התרסקה חללית "בראשית" על הירח. משרד המדע שהוקם כקונייקטורה פוליטית עבור פרופ' יובל נאמן, אחד מהפיזיקאים המוכשרים בתולדות המדינה, חתום בחלוף ארבעה עשורים לקיומו על מעט מאוד הישגים והרבה מאוד שינויי שמות ומיתוגים מחדש – ולא רק מכיוון שמרבית העומדים בראשו לאורך השנים קשורים למדע בדיוק כעניין שמיטה להר סיני.
מצער אפוא, שמדינה שלידתה והורתה קשורות בעבותות לאדם שידע לרתום את המדע לטובת הפוליטיקה ואת הפוליטיקה לטובת המדע, ד"ר חיים ויצמן – ולא פחות ממנו דוד בן-גוריון, האיש שהבין יותר מכל שגורלה של המדינה הקטנה יהיה תלוי במדע – לא מעלה את המדע על ראש שמחתה. אמנם מדענים טובים ומוכשרים יש לנו בשפע, ומוסדות מחקר שפועלים ללא חת גם באווירה עוינת, כך ש"ראשית אל תזיק" ייחשב בעת הזו להישג לא אכזב. אך מי ייתן ויום אחד תהיה לעם ישראל ממשלה שאוהדת באמת את המדע והידע, ולא פחות חשוב את העוסקים במלאכתנו זו – ובמקום להיות מאוימים מהמדע, יחבקו אותו, ויפנימו שהוא מנוע לצמיחה של חברה טובה, חכמה וצודקת יותר.
יהונתן ברקהיים, דוקטורנט למדעים מדוייקים
