אין כמעט אדם בעולם המודרני שלא שמע על הפירמידות בגיזה שבמצרים - אחרי הכול הן השריד היחיד שנותר משבעת פלאי העולם העתיק. והן אכן מפליאות ומופלאות: בנייתן דרשה תכנון ובנייה בקנה מידה אדיר. אומנם בניגוד לאמונה הרווחת, בני ישראל לא היו בין בוני הפירמידות, אך הן מעידות על מפעלי הבנייה האדירים, הכישורים האדריכליים של המצרים הקדמונים, ומלמדים אותנו על טכניקות הבנייה שרווחו בעולם העתיק. הפירמידות בגיזה השתמרו במצב טוב במיוחד, אבל שרידים של מבנים מרשימים נוספים פזורים גם במקומות אחרים בכל רחבי העולם העתיק.
הפירמידות אומנם שרדו אלפי שנים של פגעי זמן וביזה אנושית, אבל הן אינן המבנים המונומנטליים הראשונים שהאנושות בנתה. כדי להתחקות אחרי ההיסטוריה האדריכלית שהובילה אליהן נצטרך לחזור אלפי שנים אחורה, אל השנים שבהן בני האדם תכננו והמציאו טכנולוגיות לייצור חומרי בניין ולעיבוד חומרים קיימים, בהיסטוריה ארוכת שנים שעיצבה את הנוף בכדור הארץ ואת החברה האנושית.
שאלה של מקום
החומרים והשיטות ששימשו לבנייה השתנו בהתאם לגיאוגרפיה. פעמים רבות הם היו תלויים בתנאי האקלים ובעיקר בגיאולוגיה המקומית, שהכריעה באילו סלעים וחומרי בנייה אחרים יכלו הבנאים הקדומים להשתמש. גם מצבן הכלכלי של תרבויות העבר השפיע על האדריכלות שלהן. חשיבות מיוחדת הייתה לקשרי מסחר עם תרבויות אחרות, קרובות ורחוקות, שאפשרו להשתמש בחומרי בנייה שאינם מקומיים והפיצו שיטות בנייה חדשות.
עוד כתבות באתר מכון דוידסון לחינוך מדעי:
הסיבה המפתיעה לכוויות שמש
מדובוני מים לטיפול בסרטן
מה הם הכוכבים? מדוע הם מנצנצים?
המבנים המוקדמים ביותר מעשה ידי אדם שידועים לנו, כי שרידיהם עמדו בשלום במבחן הזמן, היו עשויים מסלעים מסותתים, בלי שימוש בחומרי בנייה אחרים כגון בוץ או מלט. שרידת המבנים לאורך השנים תלויה בחומרי הבנייה שמהם נעשו, ואלה קשורים לשימוש המיועד במבנה. חשוב בהקשר הזה להבדיל בין בנייה שנועדה למגורים לבין בנייה מונומנטלית שאינה למגורים.
פעמים רבות בני אדם בנו את בתיהם מחומרים מתכלים שלא שרדו עד ימינו, למשל אוהלים שנעשו מעורות של בעלי חיים או מבני עץ. החומרים האלה מתפרקים עם הזמן, ולכן המבנים המוכרים לנו ששרדו מהעולם העתיק הם מבני אבן, ומאוחר יותר גם מבני בוץ, בעיקר מלבנים אפויות בכבשן. פרט לחומרים, השימוש המיועד במבנה הכתיב גם את התכנון והבנייה שלו, ולכן גם את הסיכוי שישרוד לאורך השנים.
7 צפייה בגלריה
מודהיף, מבנה עשוי פפירוס שהיה בשימוש בעיראק עד אמצע המאה העשרים. ייתכן שמבנים דומים היו קיימים כבר במסופוטמיה הקדומה, אך לא שרדו מאחר שנבנו מחומר אורגני
(צילום: homo cosmicos, Shutterstock)
בנייה מונומנטלית
הבנייה בעולם העתיק מתחלקת לשני סוגים עיקריים: בנייה לצורכי מגורים ובנייה מונומנטלית. הבנייה המונומנטלית שימשה בעיקר להקמת מבני ציבור, כגון מקדשים לצורכי פולחן דתי, או ארמונות למלכים ולשליטים אחרים. המבנים האלה הוקמו בקנה מידה גדול ובהקפדה יתרה, ולכן אלו הם המבנים העיקריים ששרדו את פגעי הזמן.
הבנייה המונומנטלית במרבית המקומות בעולם החלה בתקופה הנאוליתית – שלהי תקופת האבן. באזור הסהר הפורה ובמצרים התקופה הזאת החלה לפני כ-11 אלף שנה. השרידים שהותירה אחריה כוללים בעיקר מבני קבורה או מבני פולחן שנבנו באבן.
אחד המבנים המונומנטליים העתיקים מהתקופה הזאת הוא האתר גֵבֶּקליטֵפֶּה (Göbeklitepe). מדובר במקדש בן כ-11.5 אלף שנה, שנבנה באזור אנטוליה, בדרום-מזרח טורקיה של היום. המקדש הוקם על גבעה מלאכותית שגובהה כ-15 מטר מעל פני השטח המקוריים. הוא מורכב מארבעה חללים מרכזיים שבכל אחד מהם ניצבות כמה אבני גיר גבוהות, מסודרות במעגל, ועליהן תבליטים עם עיטורים של אנשים, בעלי חיים וגרמי שמיים.
חוקרים משערים כי כדי לבנות את המקדש היה נחוץ ידע גיאומטרי שיאפשר ליצור סימטריה בין החללים העיקריים של המתחם. שלושה מהחללים של גבקליטפה עגולים, והרביעי הוא בצורה שבין עיגול למשולש ונראה כי הוא גם החלק המאוחר ביותר של המבנה. גם באתרים אחרים, המעבר מבנייה עגולה למשולשת משקף ממד חשוב במחשבה האדריכלית בעולם העתיק, ומעיד על שינויים חברתיים ורעיוניים.
7 צפייה בגלריה
אחד מהחללים העגולים עם עמודים מאבן גיר בהיקפו. גבקליטפה, טורקיה, 9,500 לפנה"ס
(Ahmet Cigsar, Shutterstock)
בנייה עגולה ובנייה זוויתית
המעבר מהמבנים העגולים שאפיינו את התקופה הנאוליתית, לבנייה שכוללת משולשים או פאות וזוויות מסוגים אחרים, היה שינוי מחשבתי מתוכנן. צלעות ישרות שנפגשות ויוצרות זוויות אינן נפוצות בנוף או בסביבה הטבעית, והמעבר האדריכלי לבנייה עם זוויות כאלה מעיד על שינוי שחל בתפיסת העולם וביכולות הטכנולוגיות של החברות האנושיות.
הבנייה העגולה דומה למבנים ועצמים שיוצרים בעלי חיים אחרים בטבע, למשל קיני ציפורים, והיא הייתה דומיננטית במשך אלפי שנים באסיה, אפריקה ואירופה הפרהיסטוריות. בהדרגה, כשיישובי הקבע שנולדו במהלך המהפכה החקלאית גדלו והיו לערים, החלה הבנייה לשקף את השינויים החברתיים, בדמות בניית מבנים לא-עגולים, כמו הפירמידות. לשינוי התפיסתי הצטרפו גם התפתחויות בטכנולוגיות הבנייה.
התרבויות שהתקיימו במסופוטמיה של האלף השלישי לפני הספירה, וקצת קודם לכן, הביאו לעולם העתיק את הכתב ואת הערים הגדולות הראשונות. התרבות הקדומה ביותר המוכרת לנו מהעת העתיקה היא התרבות השׁוּמֵרִית. בין האלף הרביעי לאלף הראשון לפנה"ס נבנו בה כמה וכמה מבנים מונומנטליים. ביניהם היו הזיקוּרַתים (או זיגורטים): פלטפורמות דמויות פירמידה, שיחד עם הבניין שנבנה מעליהן יצרו מכלול בנייה מונומנטלי, שנראה למרחק רב במישורים רחבי הידיים של המדבר המסופוטמי השטוח.
7 צפייה בגלריה
הזיקורת באוּר העשוי לבני בוץ והמקדש שמעליו, נבנה בסביבות 2100 לפנה"ס
(צילום: Simon Edge, Shutterstock)
הזיקורת הקדום ביותר ששרד נמצא באוּר, הנקראת גם ארך, שהייתה אחת הערים החשובות באימפריה השומרית, והוקדש לסין, אל הירח המסופוטמי. המקדש נבנה על מעין גבעה מלאכותית גבוהה, והוא אחד השרידים הקדומים ביותר שמעידים על שימוש בחול לצורכי בנייה, ועל יצירת חומרי בניין מעבר לסלעים עצמם. מסופוטמיה גם הייתה אחד המקומות הראשונים שבהם עברו לבנות בהיקף גדול בעזרת לבני בוץ שיובשו בשמש. לבנים כאלה שימשו בין השאר לבניית הגבעה המלאכותית של הזיקורת.
לבנים מבוץ
המעבר לשימוש בלבני בוץ היה אחד הפיתוחים הטכנולוגיים החשובים בהיסטוריה, שמילא תפקיד מרכזי בתהליך העיור בעולם העתיק.
לבני הבוץ, שיוצרו בעיקר מתערובת של חול, קש ומים ויובשו בשמש עד שהתקשו, שינו באופן יסודי את הבנייה העתיקה. השימוש באבנים מסותתות, שהיה הבסיס לטכניקות הבנייה של התקופה הנאוליתית, סבל ממגבלות רבות. הבנאים היו תלויים במידה רבה במצאי האבנים והסלעים הזמין באזור ובצורתן, ונדרש כוח אדם אדיר כדי להעביר את האבנים מהמחצבה שבה הן נכרו ולהרכיב אותן במבנה יציב. לבני הבוץ קידמו לראשונה את האנושות למצב שבו היא מייצרת את חומרי הבנייה בכוחות עצמה, ולא רק מעצבת מחדש חומרי בנייה טבעיים כמו עצים וסלעים. יש בידינו ראיות לקיומן של לבני בוץ כבר לפני עשרת אלפים שנה, אך בשלב המוקדם ההוא עדיין עיצבו כל לבנה בידיים. למעשה אפילו כיום עוד משתמשים בשיטה הזאת לבנייה במקומות מסוימים, כגון חצי האי ערב.
7 צפייה בגלריה
מבני בוץ יעילים בעיקר באזורים יבשים מאוד, מכיוון שהם חדירים למים ואין טעם לבנות אותם באזורים גשומים. הכנת לבני בוץ בשיטה מסורתית בתימן של ימינו
(צילום: Editorial credit: dinosmichail / Shutterstock.com)
לבני הבוץ שנעשו במסופוטמיה היו מתוחכמות יותר מהלבנים המעוצבות בידיים. הן יובשו בתבניות עץ, כך שכל הלבנים היו פחות או יותר באותו גודל. האחידות הזאת אפשרה בנייה יעילה ויציבה. עם זאת, מבני בוץ יעילים בעיקר באזורים יבשים מאוד, מכיוון שהם חדירים למים ואין טעם לבנות אותם באזורים גשומים. כדי שהמבנים לא יתפרקו בגשם, פיתחו עם הזמן, במסופוטמיה ובאזורים אחרים בתקופות מאוחרות יותר, טכניקות לשריפת לבני הבוץ בכבשן עד שיתקשו וייאטמו למים. באותו עיקרון משתמשים גם כיום לייצור כלי חרס וקרמיקה.
הפירמידות במצרים
קצת דרומה ומערבה מהתרבות המסופוטמית, שפרחה באזור עיראק של היום, התקיימה תרבות מפותחת גם במצרים העתיקה. אף על פי שטכנולוגיות הבנייה בהן היו שונות, היו להן קווים משותפים.
השימוש בבוץ ליצירת לבנים החל די מאוחר במצרים, סביב שנת 3,000 לפנה"ס, קרוב לחמשת אלפים שנה אחרי שהחל במסופוטמיה. בתקופה ההיא התרחשו שינויים תרבותיים משמעותיים במצרים: אז החלה התקופה השושלתית הקדומה והתרחשו שינויים רבים בתרבות החומרית – מכלול החפצים הגשמיים שתרבות מייצרת, כמו בגדים, כלי עבודה וכמובן גם מבנים אדריכליים.
בשנת 2649 לפנה"ס החלה "תקופת הממלכות", שבמהלכה נבנו הפירמידות הראשונות. עד אז פרעוני השושלות הראשונות ובני המעמד הגבוה בממלכה הקדומה נטמנו במבנים שנקראו מַצְטַבָּה (מערבית מס'טבה, مصطبة), מעין טרפז תלת-ממדי מלבני בוץ עם בסיס מלבני ומתחתיו חלל קבורה תת-קרקעי.
גם בתקופת הממלכה הקדומה, עד המאה ה-22 לפנה"ס, המשיכו המצרים לקבור את בני המעמד הגבוה במצטבות, אבל קבורת הפרעונים עצמם השתדרגה. את מבנה המצטבה המלבני בבסיסו החליפה פירמידה מדורגת, שהזכירה כמה מצטבות זו על גבי זו. המבנים האלה הגיעו לשיאם בפירמידות הגדולות בגיזה, שכנראה היו מחופות בעבר במשטחי אבן כבדים שהסתירו את המבנה המדורג שלהן.
7 צפייה בגלריה
אחד מהחללים העגולים עם עמודים מאבן גיר בהיקפו. גבקליטפה, טורקיה, 9,500 לפנה"ס
(צילום: Editorial credit: Ahmet Cigsar / Shutterstock.com)
הפירמידות הגדולות בגיזה היו מבני הקבורה של מלכי השושלת הרביעית מהממלכה הקדומה, ששלטו באמצע האלף השלישי לפנה"ס. הן נבנו משילוב של סלעי גיר וגרניט מסותתים, לבני בוץ, ובוץ לח כחומר שמדביק את הכול יחד.
בין סלע לבוץ
חומרי הבנייה השונים שהיו בשימוש בכל אחת מהתרבויות הקדומות הובילו לקווים הסגנוניים האופייניים לאדריכלות שלהן. ההבדל המשמעותי ביותר היה ההבדל בין בנייה באבן לבנייה בלבנים. במצרים החלו לעשות שימוש נרחב בלבני בוץ שרופות רק עם תחילת התקופה הרומית במצרים, קרוב לאלף שנה אחרי הבנאים המסופוטמיים, ומרבית הבנייה המונומנטלית שבה נעשתה באבנים.
חוקרים סבורים כי הסיבה העיקרית להבדל היא שהקרקע במצרים הציעה מגוון רב של סלעים זמינים לבנייה ובלתי חדירים למים. המצרים הקדומים השתמשו במגוון סלעים אדיר, ובכלל זה גרניט (שחם), דיוריט, צפחה, אבני גיר וחול, אלבסטר (בהט) ועוד. אפשר לראות את זה היטב במקדש העמק, הצמוד לפירמידה של הפרעה חפרן מהשושלת הרביעית של הממלכה הקדומה. הפירמידה הזאת השתמרה טוב במיוחד, ובבניית המקדש לצידה עשו הבנאים שימוש רחב במגוון סלעים, ובכלל זה גרניט אדומה ודיוריט.
השימוש הנרחב בלבני בוץ שרופות בכבשן התפשט במצרים רק בעקבות הכיבוש הרומי, בשנת 30 לפנה"ס. מקובל לחשוב שגם לארץ ישראל הגיעה טכנולוגיית הבנייה הזאת בעקבות השלטון הרומי. עם זאת, יש חוקרים שסבורים כי ממצאי חפירות ארכיאולוגיות שנעשו בתל צפית (גת העתיקה) מעידים שנעשה שם שימוש בלבנים שנאפו בכבשן כבר בתקופת הברזל, במאה ה-9 לפנה"ס. גם אם זה נכון, אין ספק שרוב הבנייה בארץ ישראל ובסביבתה עד התקופה הרומית התבססה על לבני בוץ שאינן שרופות ועל אבני גיר מקומיות.
כשהלבנים מספרות סיפור
אלו הן רק דוגמאות בודדות להתפתחות המורכבת של טכניקות הבניין בימי קדם ולחומרים שנעשה בהם שימוש בימים ההם. פרט לגבקליטפה מוכרים עוד אתרים נאוליתיים רבים שהשתמשו בגושי אבן ענקיים ששרדו באופן מרשים את פגעי הזמן. בין הדוגמאות הבולטות נמצאים מעגל האבנים המפורסם בסטונהנג', המגליתים במלטה, המגדל ביריחו ועוד. השינויים בטכניקות הבנייה לאחר מכן הם חלק מההבדלים שמציינים את סוף תקופת האבן.
בחג הפסח אנחנו נוהגים להיזכר בסיפור המקראי על בני ישראל שעבדו בפרך במצרים בבניית הערים פיתום ורעמסס. עד כה לא נמצאו שרידים ארכיאולוגיים שקושרים את בני ישראל למצרים, או לערים האלו. עם זאת, ידוע כי בפיתום וברעמסס, שמזוהה כיום עם העיר פר-רעמסס, חיה קבוצה אתנית בשם חיקסוס שהגיעה למצרים מכנען, ונטען כי היא ערערה את היציבות הפוליטית בממלכות מצרים העתיקות. יש מי שקושרים את הסיפור התנ"כי על תקופת שהותם של בני ישראל במצרים לסיפור הגעתם של החיקסוס למצרים וגירושם לאחר מכן. עם זאת אין שום ראיה תקפה לזהות בין הקבוצות. בכל מקרה, אם בני ישראל, או החיקסוס, בנו ערים במצרים העתיקה, סביר להניח שהם התבססו על מסורות הבנייה הכנעניות והשתמשו בלבני בוץ שלא נאפו בכבשן.
בנייה בלבני בוץ היא אומנם טכנולוגיה פשוטה מאוד, אבל היא נתנה את האות לתחילת הבנייה בחומרים מעובדים בייצור אנושי מכוון, במקום הסתמכות על חומר קיים בלבד. השיטתיות וההיקף של הבנייה בלבני בוץ בהמשך הדרך אפשרו לבנאים הקדומים לבנות ולעצב מבנים מונומנטליים אדירים ועוד רבים אחרים.
המבנים הללו נשארו על תילם לאורך ההיסטוריה, ותרבויות מאוחרות יותר המוכרות לנו גם הן בזכות מפעלי הבנייה האדירים שלהן, כמו יוון העתיקה ורומא, הושפעו אף הן מהבנייה המסופוטמית והמצרית שקדמה להן. בתקופת יוון ורומא השתנה היקף הייצור של חומרי הבניין וטכנולוגיות הבנייה התפתחו, אבל ללא ספק גם הבנייה בתרבויות המסופוטמיות ובמצרים העתיקה הייתה מורכבת, רחבת היקף, והותירה אחריה מבנים מרהיבים, שאת חלקם ביכולתנו לראות אפילו כיום.
עדן מרקוביץ, מכון דוידסון לחינוך מדעי, הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע
