האוכל במרעה סמוך לקיבוץ רוחמה שבנגב המערבי נגמר בשל הבצורת, ולכן העדר של קיבוץ ניר עם נאלץ לחזור הביתה מוקדם מהרגיל.
החקלאי צביקה שלמה (62) ליווה את העדר יחד עם בוקרים וחקלאים נוספים מרוחמה לניר עם. "פעמיים בשנה אנחנו עושים את המסע הזה", סיפר שלמה. "פעם מניר עם לאזור החווה שלי ואחר כך הפוך. השנה יש שנת בצורת ולא היה מספיק אוכל לעדר. ומי שיש לו בעלי חיים תמיד צריך לדאוג להם שיהיו שבעים. והדרך להאכיל אותם זה מרעה טבעי או שקונים אוכל".
שנת הבצורת השפיעה רבות על החיטה, ולכן המזון נגמר מהר. במקום לעשות את המסע ביוני, המסע הוקדם לסוף אפריל. התמונות מהמסע הזה, שצילם רפאל אבקסיס, היו מרהיבות - אך הן מספרות סיפור עצוב של שנת בצורת.
שלמה סיפר כי "הצבא לא אפשר לחבר'ה מניר עם להכניס את העדר קרוב לגדר, אז הובלנו אותם למכלאות כדי שיקבלו אוכל בבית. לוקח כמה שעות להוביל את העדר, בתיאום עם משטרת ישראל. כשאנחנו עוברים בכבישים מגיעה משטרת התנועה שחוסמת עבורנו את הציר וכל הנהגים מוחאים לנו כפיים".
"אחרי 7 באוקטובר הכל נדם", סיפר שלמה. "חודשים היו אנשים שלא התקרבו לחלקות. מי שהיו לו בעלי חיים טיפל בהם. עזרו לי בשמירות וחזרתי לחווה ברוחמה. בחודש נובמבר היה צריך כבר לדשן את החלקות ולזרוע חיטה לפני החורף. אנשים לא עשו את זה כי לא היה גם מצב רוח אפילו לשבת על הטרקטור. ואז הגיע החורף השני, בנובמבר 2024, וכולם זרעו כמו שצריך ודישנו. והגשם לא הגיע. רוב החקלאים סובלים מהפסדים רציניים השנה".
שלמה עצמו מגדל בחווה שלו עדר כבשים גדול ותבואות חורף כמו חיטה, שעורה ואפונה. "בחיטה זורעים בסתיו ומתפללים לגשם. אבל כל סוף הוא התחלה. קוצרים את החיטה, עולים עם הכבשים ומתחילים מחדש. למרות שאנשים הפסידו השנה כסף, זה לא הוריד את המצב רוח והחשק העז שיש לנו להתכונן לזריעות שעוד יהיו בנובמבר", הוא אמר.
יחד עם שלמה הצטרפה להעברת הבקר גם הרוכבת לבונה לחמי, תושבת היישוב אליאב, שעוסקת בטיפול בעזרת בעלי חיים, בעיקר עם סוסים. "אני עובדת עם חיילים וילדים", היא סיפרה. "סוסים זו האהבה שלי. ככה הכרתי את צביקה וכל פעם שיש העברה הוא קורא לי, כי הוא יודע שאני אוהבת את זה. זה מרגש ואני אוהבת לקחת בזה חלק".
