אוכלוסיית הציידים-לקטים שחיו באזור דרום הקווקז, ניחנה ביכולת הישרדותית מרשימה לפני 57 אלף שנים עד לפני 27 אלף שנים. עד כה, ניתן היה לייחס את יכולת ההישרדות הזו להסתגלות סביבתית בלבד, אולם כעת, מחקר בהובלתו של ד"ר אריאל מלינסקי-בולר, מהחוג לארכאולוגיה במדור הפרהיסטורי באוניברסיטה העברית בירושלים, קורא תיגר על הנחות ארוכות השנים.
ד"ר מלינסקי-בולר ועמיתיו, סבורים כי רשתות חברתיות נרחבות, ניידות למרחקים ארוכים וחילופי ידע היו קריטיים לעמידות האנושית במהלך תקופות של שינויים אקלימיים ואקולוגיים. המחקר, שפורסם בכתב העת Quaternary Science Reviews, משלב עדויות ארכאולוגיות, גאולוגיות ופלאו-סביבתיות כדי לשחזר כיצד אוכלוסיות קטנות ומפוזרות ניווטו בנוף מאתגר ומגוון ביותר, המשתרע על פני ארמניה, גאורגיה והאזורים השכנים של ימינו.
הממצאים חושפים פרדוקס מפתיע: למרות שהאוכלוסיות היו קטנות יחסית ופזורות בדלילות, הן היו רחוקות מלהיות מבודדות. עדויות מכלי אבן וחפצי אובסידיאן (זכוכית געשית) מראות שאנשים נעו בשגרה בין 40 ל-200 קילומטרים, תוך שמירה על קשרים על פני שטחים נרחבים. מסורות טכנולוגיות דומות שנמצאו ברחבי דרום הקווקז ורמת ארמניה מצביעות בנוסף על כך שקהילות פרהיסטוריות החליפו ידע ושמרו על קשרים חברתיים למרחקים ארוכים.
כלי אבן מצור ששמש את הציידים-הלקטים הפרהיסטוריים
(צילום: בוריס גספריאן)
כלי פרהיסטורי מאובסידיאן (זכוכית געשית) שהתגלה במערת אררט-1 בארמניה
(צילום: ד"ר אריאל מלינסקי-בולר)
מערת אררט-1 בארמניה, אתר שנמצאו בו עדויות לניידות למרחקים ארוכים ומסורות טכנולוגיות משותפות, מה שסייע להתחקות אחר הרשתות החברתיות שחיברו בין קהילות ציידים-לקטים פרהיסטוריות ברחבי דרום הקווקז
(צילום: ד"ר אריאל מלינסקי-בולר)
המחקר מספק נקודת מבט חדשה על אחת התקופות החשובות ביותר בפרהיסטוריה האנושית – המעבר מהתקופה הפלאוליתית התיכונה לתקופה הפלאוליתית העליונה. במקום החלפה מהירה של אוכלוסייה או תרבות אחת באחרת, העדויות מצביעות על תהליך הדרגתי יותר, בו מסורות תרבותיות שונות התקיימו זו לצד זו וקיימו אינטראקציה במשך אלפי שנים.
על ידי הצבת הקישוריות החברתית במרכז ההישרדות הפרהיסטורית, המחקר מקדם מסגרת חדשה להבנת ההסתגלות האנושית. החוקרים טוענים כי יש לשקול יחדיו את הניידות, התנאים הסביבתיים, גודל האוכלוסייה והרשתות החברתיות, כאשר משחזרים כיצד קהילות עתיקות הגיבו לאי-ודאות ולשינוי. "הממצאים שלנו מצביעים על כך שניידות לבדה אינה מספרת את הסיפור המלא של ההישרדות הפרהיסטורית", אמר ד"ר מלינסקי-בולר, ראש המעבדה לחקר יחסי אדם-סביבה באוניברסיטה העברית. "אפילו באזורים עם אוכלוסיות קטנות ומפוזרות, אנשים נשארו מחוברים דרך רשתות של ידע, טכנולוגיה ואינטראקציה חברתית. קשרים אלה היו עשויים להיות חשובים לא פחות מהסתגלות סביבתית בסיוע לקהילות לצלוח תקופות של שינויים עמוקים".
