תעשיית האבוקדו של ימינו מסתמכת בעיקרה על זן יחיד: אבוקדו האס. גישת גידול זו כרוכה בסיכונים משמעותיים, שכן צמחים זהים גנטית פגיעים יותר למחלות ולשינויי אקלים. ד"ר הת'ר ב. ת'אקאר, מהמחלקה לאנתרופולוגיה באוניברסיטת טקסס A&M, הובילה צוות מחקר בהונדורס, שחשפו את ההיסטוריה של ביות האבוקדו.
המחקר, שפורסם בכתב העת Proceedings of the National Academy of Sciences, מספק תובנות יוצאות דופן לגבי האופן שבו בני האדם עיצבו את האבולוציה של אחד הגידולים המשמעותיים ביותר מבחינה כלכלית כיום. "ניתוח שרידי האבוקדו אותם גילינו במערת אל ג'יגנטה (El Gigante) שבהונדורס, מספק מידע חשוב על חוסן והסתגלות לנוכח שינויי האקלים", אמרה ד"ר ת'אקאר.
לדבריה, "חלק ניכר מהמגוון הגנטי של אבוקדו עתיק עדיין קיים באוכלוסיות בר במקסיקו ובמרכז אמריקה. על ידי פיתוח זני אבוקדו חדשים באמצעות בחירת זרעים הן מצמחים מבויתים מודרניים והן מאוכלוסיות בר, ייתכן שיהיה לנו סיכוי טוב יותר ליצור סתגלנות לתנאי הסביבה המשתנים מאשר להסתמך על שיבוט בלבד".
הימצאותם של מאובני צמחים שנשתמרו להפליא במערה שבמערב הונדורס הינה דבר יוצא דופן באזורים הטרופיים הלחים שבהם חומרים אורגניים בדרך כלל מתפרקים במהירות. במשך למעלה מ-11 אלף שנים, אתר זה שימש כבית לשרידי אבוקדו משומרים, מה שמאפשר לחוקרים לעקוב אחר האופן שבו בני האדם השפיעו על התפתחות הפרי במשך אלפי שנים.
"אבוקדו הוא מקור מזון מדהים לבני אדם, עשיר בשומנים בריאים וחומרים מזינים החיוניים לנו", אמרה ד"ר ת'אקאר. "אבל במקור הם התפתחו כמקור מזון למגה-פאונה עתיקה כמו גומפותריומיים וממותות שחיו באמריקה במהלך עידן הקרח האחרון".
כאשר בעלי החיים הגדולים הללו נעלמו, בני האדם מילאו את הפער האקולוגי, ניהלו וטיפחו עצי אבוקדו בדרכים שהגבירו את ערכם כמקור מזון. "באמצעות שיטות ניהול יערות מסורתיות, אנשים בחרו פירות אבוקדו גדולים ובעלי קליפה עבה יותר", אמרה ד"ר ת'אקאר. "לפני 7,500 שנים, חקלאים מקומיים הצליחו לגדל פירות מזינים שהיו פרודוקטיביים וקלים יותר להובלה".
צוות המחקר הסתמך על מאות תיארוכים של פחמן רדיואקטיבי, רבים מהם נלקחו ישירות מגלעיני וקליפות אבוקדו, כדי לקבוע ציר זמן מפורט של התיישבות אנושית וניהול האבוקדו בסביבת אל ג'יגנטה. מדידות של גרעיני וקליפות האבוקדו הראו כי תושבי הונדורס מוקדמים בחרו פירות גדולים ועמידים יותר במשך אלפי שנים, שהגיעו לשיאם בזנים מבויתים לפני כ-2,000 שנים.
ממצא זה משמעותי במיוחד משום שהוא מגלה כי אבוקדו גודל בהונדורס עוד לפני תירס, שעועית או דלעת - גידולים שמזוהים עם החקלאות המסו-אמריקנית. אוסף שרידי הצומח יוצא הדופן של אל ג'יגנטה סיפק תובנות גם לגבי ביותם של גידולים אחרים, כגון דלעת ותירס.
אל ג'יגנטה, המוכר כאחד האתרים הארכאולוגיים החשובים ביותר שהתגלו במרכז אמריקה ב-40 השנים האחרונות, מועמד להיכנס לרשימה של אונסק"ו כאתר מורשת עולמית. על כן, ד"ר ת'אקאר וצוותה משתפים פעולה עם ממשלת הונדורס כדי לתעד אתר ייחודי זה ולהגן עליו, מה שהבטיח שהראיות ההיסטוריות יקרות הערך נותרו שלמות.
"ניתנה לנו ההזדמנות ללמוד רבות על הדרכים שבהן בני האדם התמודדו עם שינויים בעבר", אמרה ד"ר ת'אקאר, שחוקרת ביות צמחים והעברת ידע תרבותי לא רק בהונדורס, אלא גם בדרום מקסיקו, בליז וניקרגואה. "כאשר אין תיעוד כתוב, הארכאולוגיה נכנסת לתמונה ותורמת לידע המצטבר על העבר שניתן להשתמש בו כדי להתמודד עם המשברים המודרניים. הרוב המכריע של המזון הנצרך כיום הוא תוצר של ביות, אם כי מדובר בתהליך ארוך שיצר מגוון מדהים של צמחים המותאמים בצורה יוצאת דופן לסביבות מקומיות. על ידי חקר תהליך הביות ניתן לשחזר זנים עתיקים וידע תרבותי שיעזרו - מידע שניתן להשתמש בו כדי לשפר את הגידולים החקלאיים כיום ולהבטיח את המשך הישרדותנו בעתיד".
