במשך עשרות שנים הכירו צוללנים ודייגים בצפון את השרידים שעל קרקעית הים מול נהריה כ"האונייה הטורקית" - אתר צלילה מרהיב ומסתורי, שהפך לאחד היפים והפופולריים בים התיכון, במיוחד בצלילות לילה. המוני צוללים ירדו אל המעמקים בעקבות הטרגדיה העמומה שהותירה מאחוריה ספינה טרופה ושותקת, שסיפורה נותר עלום.
נפתרה תעלומת הספינה שטבעה ב-1911 מול נהריה
(צילום: Citizen ProMaster)
כעת, תגלית מקרית בארכיון חושפת תפנית מפתיעה: האונייה כלל לא הייתה טורקית – אלא בריטית. מאחורי השרידים מונח סיפורה של ספינת פחם אנגלית, שעלתה על שרטון בסערה מול חופי הגליל בדצמבר 1911. שבעה מלחים מצאו את מותם, ורב החובל הואשם ברשלנות. 114 שנים אחרי שטבעה – זהו סוף המסתורין ותחילתו של הסיפור האמיתי.
"את הספינה הזאת הכרנו כבר משנות השבעים", מספר ל"ידיעות אחרונות" ול-ynet הארכיאולוג הימי, פרופ' אהוד (אודי) גלילי. "הרבה חבר'ה צוללים אליה, תופסים שם דגים. לא ידענו מה זהותה, ובמשך השנים התקבע השם 'האונייה הטורקית'. אף אחד לא יודע למה, אבל מישהו פעם אמר שזאת אונייה טורקית, ומאז השם מופיע גם במדריכי הצלילה". שרידי האונייה נמצאים בעומק של 11-9 מטרים מתחת לפני המים, ובמרחק של כ-900 מטר מהחוף. השרידים מכוסים בצמחייה ים-תיכונית עשירה ובבעלי חיים זעירים, רכיכות שונות ודגה.
הגילוי המקרי של סיפורה של האונייה הבריטית החל במסע היסטורי ארכיוני, שהובילו פרופסור גלילי ולצידו אמיר ויצמן מחברת AQUAZOOM, כשהשניים חיפשו מידע על ספינה טרופה שטבעה מול חופי חיפה בתחילת המאה שעברה. הם נחשפו להיסטוריה של התחבורה הימית בתחילת המאה 19 בארץ ישראל, ותוך כדי איסוף חומר נתקלו במסמך מעניין על משפט שנערך לקפטן של ספינה אנגלית אחרת שהובילה פחם מאנגליה לארץ ישראל .
ה"ארדו" הרשומה באברדין, הייתה אוניית קיטור מברזל עם מדחף יחיד שנבנתה בגלאזגו ב-1894. פרוטוקול הדיון המשפטי בבית המשפט בבריטניה שנערך לקפטן הספינה בשנת 1912 משנה את מסלול ההיסטוריה בכל מה שקשור לשמה של האונייה, שעד היום נחשבה בכל ספרי הצלילה שפורסמו בארץ ובכל מועדוני הצלילה כספינה ה"טורקית". פרופ' גלילי מספר כי "הפרוטוקול תיאר ספינה בשם 'ארדו', ספינה אנגלית שנטרפה בשנת 1911 דרומית-מערבית לאכזיב. לפי התיאור המדויק, הגענו למסקנה שזאת הספינה שלנו".
ה"ארדו", אוניית קיטור מברזל באורך של כמאה מטר, יצאה מנמל ניופורט שבאנגליה ב-6 בדצמבר 1911, עמוסה בכ-10,000 טונות פחם בדרך לחיפה. על סיפונה היו 22 מלחים, תחת פיקודו של הקפטן ארנסט האו, שזו הייתה הפלגתו הראשונה לאזור. "הוא עשה טעות בניווט ולא לקח מידות עומק במשך הלילה", מסביר ויצמן. "הוא ראה את האורות של הכפר א-זיב (אכזיב), חשב שזו חיפה, והפליג לשם".
ב-27 בדצמבר, בלב סערה, עלתה הספינה על שרטון כורכר מול חופי נהריה של היום. מכאן, מתאר פרופ' גלילי את הדרמה על פי פרוטוקול בית המשפט: "רב החובל הוריד סירת הצלה אחת ושלח מישהו להזעיק עזרה מחיפה. בצהריים, הוא החליט לנטוש את האונייה. הם הורידו שתי סירות הצלה, שאחת מהן התהפכה במשברי החוף, ושבעה מלחים טבעו. היתר הצליחו להגיע לחוף".
בעקבות האסון, הועמד הקפטן האו למשפט. "בית המשפט קבע כי רב החובל התרשל בניווט, לא לקח מיקום מדויק, והמסלול שלו היה מוטה. הוא נמצא אחראי ישיר לאובדן הספינה, וקיבל עונש של שלילת רישיון הקברניט לחצי שנה", מספר פרופ' גלילי. "אבל, הוא נוקה מאחריות למותם של אנשי הצוות, מכיוון שמרגע שהספינה עלתה על השרטון, הוא תפקד כראוי".
הספינה עצמה הוכרזה כ"טוטאל לוס". במשך עשרות שנים היא בלטה מעל המים, עד שבתחילת שנות ה-60 של המאה הקודמת, הוחלט לפוצץ אותה מכיוון שהפריעה לתנועת כלי שיט של חיל הים הישראלי. שבריה הפכו לאתר צלילה פופולרי, שזהותו האמיתית נותרה עלומה. "האנשים שהפיקו ספר על אתרי צלילה בשנות התשעים עשו עבודה לא מקצועית", אומר ויצמן בחיוך, "והשאירו לנו את הזכות לתת לאתר את שמו האמיתי ואת הסיפור ההיסטורי שלו".
המחקר של ויצמן ופרופ' גלילי לא הסתפק בפרוטוקול המשפט. "הצלחנו למצוא בארכיון של חברת הביטוח 'לוידס' ובארכיון הספנות הבריטי תמונות של האונייה, ומידע מדויק על המטען ועל האנשים שהיו עליה", מספר ויצמן, מבעלי מועדון הצלילה "פוצקר", המוציא צלילות לאתר טביעתה. בעת הצלילה במקום ניתן להבחין בדודי הקיטור הענקיים, בתורן הספינה, בשרשרת העוגן, ובעוגן האדמיראלי הענק שלה.
