העצלנים, שוכני העצים המובהקים, מאופיינים במראה ייחודי, בטפריהם הארוכים, בתנועתם האיטית ואפילו במטבוליזם איטי במיוחד. כיום, ישנם רק שני סוגי עצלנים, אך מבחינה היסטורית, היו בעבר הרחוק עשרות מינים. רוב העצלנים הנכחדים לא חיו על עצים, משום שהיו גדולים מדי.
העצלנים הגדולים ביותר, מסוג מגתריום (Megatherium), היו גדולים כמו פילים אסייתיים ושקלו כ-3.6 טונות. "הם נראו כמו דובי גריזלי אבל גדולים פי חמישה", אמרה רייצ'ל נרדוצ'י, מנהלת אוסף הפלאונטולוגיה של בעלי חוליות במוזיאון להיסטוריה של הטבע בפלורידה.
נרדוצ'י היא מחברת שותפה של מחקר חדש, שפורסם בכתב העת Science, שבו נותח DNA עתיק והושוו יותר מ-400 מאובנים מ-17 מוזיאונים להיסטוריה של הטבע כדי להבין כיצד ומדוע עצלנים שנכחדו היו גדולים כל כך.
עצלני הקרקע היו מגוונים מאוד בגודלם - החל מהגדולים שבהם שניזונו מעלי צמרות העצים בדומה לג'ירפות, ועד לעצלן מסוג נות'רותריופס (Nothrotheriops), שאמנם הזכיר במראהו את המגתריום, אך היה קטן בהרבה, וזלל קקטוסים במדבריות של דרום-מערב אמריקה הצפונית.
לעומת זאת, עצלנים שחיו אך ורק בחופת היער היו ונשארו קטנים, עם משקל ממוצע של 6 ק"ג, בעוד שאלו שבילו חלק מזמנם על הקרקע שקלו בממוצע כ-80 ק"ג. על כן, אחת השאלות הבוערות ביותר הייתה מדוע חלק מעצלני הקרקע הגיעו לממדי ענק.
ייתכנו מספר סיבות לכך: ממדי ענק היוו יתרון למציאת מזון או להימנעות מטורפים. כמו כן, לעצלני קרקע הייתה חיבה מיוחדת למערות, וגודלם ללא ספק מילא תפקיד ביכולתם למצוא ולבנות מחסות. בעוד שהנות'רותריופס העדיף מערות קטנות וטבעיות בצלעות הצוקים, עצלני קרקע גדולים יותר לא הוגבלו למערות קיימות. הם נעזרו בטפרים הארוכים שלהם כדי ליצור את המערות בעצמם (רבות מהן עדיין קיימות).
גורמים נוספים שעשויים היו לתרום להבדלים בגודלם של העצלנים כוללים את שינויי האקלים, מידת הקירבה בין מיני העצלנים וקצב חילוף החומרים שלהם. היכולת להבחין במדויק בין האפשרויות השונות הללו דרשה כמות ניכרת וסוגים שונים של נתונים.
6 צפייה בגלריה
חלק מיותר מ-400 המאובנים מ-17 מוזיאונים להיסטוריה של הטבע, שנותחו כדי להבין כיצד ומדוע עצלנים שנכחדו הפכו לגדולים כל כך
(צילום: Florida Museum of Natural History, Kristen Grace)
על כן, מחברי המחקר יצרו עץ חיים של עצלנים, שעקב אחר שושלת העצלנים עד למקורם לפני יותר מ-35 מיליון שנה. לאחר מכן הם הוסיפו ממצאים שהופקו מעשרות שנות מחקר על מקום חייהם של העצלנים, מה הם אכלו והאם הם היו מטפסי עצים או הולכי קרקע. בסופו של דבר, התגלה כי הבדלי הגודל בין העצלנים הושפעו בעיקר מסוגי בתי הגידול שלהם, בדגש על שינויים משמעותיים ומשני חיים באקלים כדור הארץ.
בנקודות שונות לאורך ההיסטוריה האבולוציונית שלהם, עצלנים אימצו אורח חיים משולב בין העצים לקרקע. עם זאת, לא כולם נשארו על העצים, כמו הגדולים ביותר - כולל מגתריום ומילודון (Mylodon) - שהתפתחו ככל הנראה מעצלן שהותאם למחייה על עצים ובסופו של דבר החליט להישאר רק על הקרקע.
בזמן שעצלנים שחיו רק על עצים או חילקו את זמנם בין העצים לקרקע היו נתונים למגבלה הברורה של הצורך לחיות ליד עצים, עצלנים קרקעיים חיו כמעט בכל מקום. הם טיפסו על הרי האנדים, התפשטו בסוואנות פתוחות, נדדו למדבריות וליערות הנשירים של צפון אמריקה ובנו לעצמם בית ביערות של קנדה ואלסקה. היו אפילו עצלנים שהותאמו לסביבות ימיות, כמו תאלסוקנוס (Thalassocnus) שחי ברצועה הצחיחה שבין האנדים לאוקיינוס השקט, ושרד הודות לחיפוש מזון באוקיינוס.
עצלן נולד בגן חיות בפלורידה
(צילום: רויטרס)
גודלם של העצלנים כמעט שלא השתנה במשך כ-20 מיליון שנה, עד לאירוע געשי מטלטל שבו הטמפרטורות הגבוהות הביאו לעלייה בכמות המשקעים, מה שאיפשר ליערות להתרחב. בכך נוצר בית גידול גדול יותר שתאם לעצלנים קטני ממדים, שגופם הקטן סייע להם לצלוח את גלי החום.
עם זאת, ככל שהטמפרטורות ירדו, כך הפכו העצלנים למגושמים יותר. גופם הגדול סייע להם להתמודד עם האקלים הקר, מה שמסביר את העובדה שהגיעו לשיאם במהלך עידני הקרח של הפלייסטוקן, תקופה שבתומה נכחדו מהעולם. עדיין יש ויכוח לגבי מה שקרה לעצלנים, אבל בהתחשב בכך שבני האדם הגיעו לצפון אמריקה בערך באותו זמן בו העצלנים נכחדו בהמוניהם, לא קשה לשער.
באופן פרדוקסלי, ממדי גופם שהקנו להם הגנה מפני רוב הטורפים ובודדו אותם מהקור הפכו לנטל. עצלנים קרקעיים וכאלה שחיו על העצים למחצה, היו איטיים וחסרי הגנה, מה הפך אותם למטרה קלה עבור בני האדם הקדמונים (בשונה מאוכלוסיית עצלני העצים שנפגעה ונכחדה בחלקה, אך במידה פחותה משמעותית).
