ערן בליך, בן 44, נשוי ליפעת ואב למאיה, רונה ואלון, משלב בין עולם ההייטק לעולם פראי לא פחות – עולם הטבע. ביום הוא מהנדס בחברת Marvell, אך בשעות החשיכה הוא יוצא לשטח חמוש במצלמה ועוקב אחרי ציפורים ובעלי חיים נוספים, ויוצר פריימים שמספרים סיפור.
אהבתו לטבע נולדה בילדותו, "בזכות הוריי שדאגו להוציא אותנו לטיולים משפחתיים ברחבי הארץ". עם השנים, האהבה שהחלה בילדות הפכה לתשוקה עזה לצילום טבע, ולאחרונה לאובססיה "בריאה", כפי שהוא מגדיר בחיוך. כל התמונות שבחר בליך להציג בכתבה צולמו בישראל. לדבריו, הוא בחר להתמקד בתמונות אלו כמחווה לנופי הארץ שהוא כל כך אוהב והרצון לשמר את הטבע בישראל.
מעבר לאהבה הפשוטה לטבע, מה שמושך אותו שוב ושוב אל המצלמה זו התחושה המדוייקת של שקט, דריכות, ניתוק מהעולם והיכולת לחוות את הרגעים הכי קטנים ומפתיעים דרך עין העדשה. כשהוא מצלם, החושים מתחדדים – הוא שומע כל ציוץ, מבחין בכל שינוי באור ומתמזג עם הסביבה. כל צילום הוא מסע קטן שבו לא תמיד התוצאה המיוחלת מתקבלת, אבל החוויה עצמה היא כבר פרס בפני עצמו.
צילום טבע, כך מספר בליך, הוא לא משימה קלה וזורמת, אלא מבצע צבאי לכל דבר: השכמה באמצע הלילה, יציאה לשטח לפני הזריחה עם ציוד ששוקל כמו שני תינוקות (או שלושה, אם סופרים את עדשת הטלפוטו), והמתנה אין-סופית בשקט מוחלט. כל זאת עד שמגיעים הטרקטורונים, האופנועים או מישהו שהחליט שזה הזמן המושלם לשיחת טלפון קולנית על רמקול.
"לא פעם אני יושב שעות, מתמזג עם השטח, מתכונן לרגע המושלם.. ואז מגלה שהטבע לקח יום חופש״, הוא משתף בחיוך. ואם כבר מגיע מישהו, זה בדרך כלל הסיקסק, שתמיד עסוק בלגרש את כל השאר, ובכל זאת, אומר בליך, אין כמו לשבת בבוץ עם חיוך - כי כשזה קורה, זה שווה כל שנייה.
וכשכבר יש אקשן זה אף פעם לא פשוט. כדי להתקרב באמת, בליך נאלץ להפוך לשיח. הוא מצטייד באוהלי הסוואה, רשתות, ובכל אמצעי שיגרום לו להיעלם אל תוך הנוף - לעיתים עד לרמה שצלם אחר עלול לחשוב שמדובר בגוש קוצים חשוד. לא פעם הוא מוצא את עצמו שוכב בבוץ במשך שעות, נרטב בגשם שוטף או רודף אחרי המשקפיים, שהרוח סחפה באיזה בוקר סוער בעמק החולה. כל זה רק כדי להיות במקום הנכון, ברגע הנכון ולהביא את התמונה שאי אפשר להסיר ממנה את העיניים.
בשלב הזה, בליך מתמקד בעיקר בצילום ציפורים – לא מפני שהן נוחות לצילום, אלא בדיוק מהסיבה ההפוכה. הן זריזות, תזזיתיות, בלתי צפויות, ונראה שהן עושות הכל כדי לתסכל את הצלם: נוחתות בדיוק בצד השני של הבריכה או בורחות רגע לפני הלחיצה על המחשף. אבל דווקא הקושי הזה הוא מה שמדליק אותו – כי כשזה סוף סוף מצליח, כשכל האלמנטים מתחברים לפריים מדויק, מדובר בתחושת סיפוק אדירה שאין לה תחליף.
לצד האהבה העמוקה לצילום, בליך מתקשה להתעלם מהמציאות הכואבת של הטבע בישראל. יותר ויותר שטחים הולכים ונעלמים מול עיניו, ובעקבותיהם גם בעלי החיים שהיו בהם. "לרוב, הכסף מנצח", הוא אומר בכאב. "וזה כואב לחשוב שהילדים שלנו אולי לא יזכו לראות את המינים שאנחנו עדיין פוגשים היום". בעיניו, הטבע הוא לא רק רקע יפה לתמונה – הוא חלק בלתי נפרד מהחיים: הוא מספק לנו אוויר לנשימה, מים לשתייה, איזון אקולוגי, ובעיקר - מקום לברוח אליו כשצריך לנקות את הראש. כל חלקה שנעלמת היא עולם שלם שנמחק.
בליך מאמין גדול בכוחן של תמונות. בעיניו, צילום טוב לא מסתכם רק באסתטיקה - אלא ביכולת לרגש, לעורר מודעות, ולעצור לרגע את הזמן. "תמונה יכולה לגרום לאנשים להביט סביבם ולהבין שהטבע שאנחנו כל כך אוהבים לטייל בו ולצלם – הוא לא מובן מאליו״, הוא אומר. דרך העדשה הוא מנסה להזכיר לכולנו: אם נשכיל לשמור על מה שיש היום, אולי נצליח להבטיח שגם הדורות הבאים ייהנו ממנו בדיוק כמונו.
בהסתכלות קדימה, יש לו חלום ברור – לעלות לליגה הראשונה של צילום הטבע. הוא שואף לשפר עוד את יכולותיו, להעמיק בצילום של יונקים ונופי בר, ובעיקר – פשוט לבלות כמה שיותר זמן בטבע, המקום שבו הוא מרגיש הכי חי, שלם וחדור מטרה.
ולסיום, הוא משתף משאלה אישית ועמוקה: לשובם של החטופים. "הלוואי שכל אחד מהם יוכל לחזור ולנשום את הטבע הישראלי בחופשיות״, הוא אומר – כי בסופו של דבר, גם החופש, גם השפיות וגם התקווה - נמצאים שם, בטבע.
