הברדלס האסייתי (Acinonyx jubatus venaticus), המכונה גם צ'יטה איראנית, הוא תת-מין של ברדלס הנמצא בסכנת הכחדה חמורה ביותר. הוא נחשב לאחד ממיני החתולים הגדולים והנדירים ביותר בעולם. בעבר, הברדלס האסייתי היה נפוץ באזורים נרחבים במזרח התיכון, מרכז אסיה ועד הודו. כיום, האוכלוסייה היחידה שנותרה בטבע נמצאת באיראן, בעיקר במדבריות ובאזורים מוגנים במרכז ומזרח המדינה, כמו שמורת הביוספרה טוראן, או ח'אר טוראן (Khar Turan) בשמה הנוסף, שידועה במגוון הביולוגי העשיר שבה.
הברדלס האסייתי דומה במראהו לברדלס המערב-אפריקני (Acinonyx jubatus hecki), אך ישנם הבדלים קטנים: ראשו מעט קטן יותר, רגליו קצרות יותר, וצווארו שרירי יותר. פרוותו בצבע בז' בהיר עד חום-צהבהב, עם נקודות שחורות קטנות המפוזרות באופן לא אחיד.
אורכו של ברדלס אסייתי בוגר נע בין 135-112 ס"מ (גוף וראש), עם זנב שאורכו בין 84-66 ס"מ. משקלו הממוצע הוא 54-34 ק"ג, כאשר הזכרים לרוב גדולים יותר מהנקבות. כמו שאר תת-המינים של הברדלס, הוא בעל החיים היבשתי המהיר ביותר, המסוגל להגיע למהירויות של עד 120 קמ"ש למרחקים קצרים. הוא טורף, וניזון בעיקר מפרסתנים קטנים כמו צבי הודי, צבי פרסי, עזי בר וארנבות.
יחד עם השונר הצפוני (Lynx lynx) והנמר הפרסי (Panthera pardus saxicolor), הוא אחד משלושת המינים של החתולים הגדולים שנותרו באיראן כיום. עם זאת, אוכלוסיית הברדלס האסייתי ניצבת על סף הכחדה מלאה, שכן מספר הפרטים בטבע מוערך בכ-12 בלבד, על פי דיווחים אחרים ייתכן שהמספר גבוה במקצת והוא עומד על 17. האיגוד הבינלאומי לשימור הטבע ומשאבי הטבע (IUCN) הציב אותו מאז 1996 ברשימת המינים שנתונים ב"סכנת הכחדה חמורה" - רמה אחת לפני "נכחד בטבע" ושתיים לפני רמת "נכחד".
"האיומים העיקריים על הישרדותו כוללים ירידה דרסטית במספר בעלי החיים המשמשים לו כמזון, בעיקר עקב ציד בלתי חוקי ותחרות עם בעלי חיים מבויתים. כמו כן, פיתוח אנושי, בניית כבישים ופעילויות חקלאיות פוגעים גם הם בבתי הגידול הטבעיים של הברדלס האסייתי, מה שמקשה על תנועתו ומגביר את הסיכוי לאינטראקציה מסוכנת עם החברה האנושית", מסביר פרופ' עמיעל אילני מבית הספר לזואולוגיה וממוזיאון הטבע על שם שטיינהרדט באוניברסיטת תל אביב. "אם לא די בכך, הרי שגם המגוון הגנטי של הברדלס האסייתי נמוך, כתוצאה מהמספר המועט של פרטים בטבע, מה שמחליש את יכולת ההישרדות של המין הנדיר".
למעשה, המהפכה שהתרחשה בשנת 1979, הפכה את איראן ממדינה אוטוקרטית, פרו-מערבית ומונרכית תחת שלטונו של השאה מוחמד רזא פהלווי, לרפובליקה אסלאמית-תיאוקרטית טוטליטרית תחת שלטון האייתוללה רוחאללה ח'ומייני. השינוי הקיצוני שחל במדינה, השפיע גם על חיות הבר, מה שהוביל לעלייה בציד ולפגיעה חמורה באוכלוסיית הברדלס האסייתי.
תוכנית הפיתוח של האו"ם (UNDP), בשיתוף פעולה עם המרכז העולמי לאיכות הסביבה (GEF), מימנו במשותף את פרויקט שימור הברדלסים האסייתיים (CACP) בתחילת שנות ה-2000 כדי להציל אותו מהכחדה. לרוע המזל, תמיכת ה-UNDP הופסקה עקב קיצוצים בתקציב, כשבנוסף לכך המתיחות הגאו-פוליטית והסנקציות הבינלאומיות שהוטלו על איראן רק החמירו את הרצון לשמור על הפרטים הבודדים שנותרו בטבע.
"המציאות הנוכחית באיראן, בעיקר נוכח המהפכה שעברה, שמה את שימור הטבע במקום נמוך מבחינת סדר העדיפויות, חרף העובדה שיש טבע מדהים שבו התברכה", מבהיר פרופ' אילני, בנו של הזואולוג גיורא אילני, שהיה הראשון לזהות את שועל הצוקים (Vulpes cana) בישראל בשנת 1981. "לפני המהפכה, היו קשרים שנרקמו בין ישראל ואיראן, מה שהוביל לייבוא חיות בר לישראל. אלא שעם השנים הקשרים דעכו, כשב-10-5 השנים האחרונות אף נעצרו אנשי שימור טבע איראניים על ידי השלטון הרודני, בטענה שהם מרגלים - מה שלא רק היה לא נכון, אלא גם פגע במאמצי שימור הטבע וחיות הבר באיראן", מוסיף פרופ' אילני.
מקרי העבר מלמדים כי עם רצון אמיתי ניתן להציל מינים מהכחדה, בין היתר באמצעות הטלת איסור על ציד, העלאת המודעות הציבורית ונקיטת פעולה לצמצום החיכוך בין הגורם האנושי לחיות הבר. ממשלת סין הצליחה לשקם את אוכלוסיית הפנדה הענקית (Ailuropoda melanoleuca) הודות לעשרות שנים של מאמצי מחקר ושימור. במשך שנים הוגדרה הפנדה כחיה בסיכון והפכה לסמלם של בעלי החיים שנמצאים בסכנת הכחדה - כולל סמל הקרן העולמית לשימור חיות הבר (WWF), ארגון השימור הגדול ביותר.
בספטמבר 2016 הצהיר האיגוד הבינלאומי לשימור טבע, כי הפנדה יצאה מכלל סכנת הכחדה וכעת היא מוגדרת כמין "פגיע". גם התאוששות האריה האסייתי (Panthera leo persica) היא סיפור הצלחה נוסף שבו הרשויות בהודו שיתפו פעולה עם הקהילה המקומית, נקטו בפעולות רבייה והצליחו להביאו מפרטים בודדים למאות שמשוטטים בטבע. איראן היא התקווה האחרונה עבור הברדלס האסייתי.
"הסנקציות וההתרחשויות שהביא על המדינה משטר האייתולות באיראן, מונע בהכרח את מימון פרויקטים יקרים של שימור. גם שלושה גורים שנולדו בשבי לפני כשנתיים לא שרדו, מה שגרם לאנשי המשרד להגנת הסביבה של איראן לתסכול רב, שכן הם תלו בהם תקוות להגדיל את אוכלוסיית הברדלסים האסייתיים", מסביר פרופ' אילני.
חשוב לציין כי הברדלס האסייתי חי בעבר גם באזור הערבה בישראל (פרטים בודדים עד עשרות בודדות), עד שנכחד לגמרי בסביבות 1960. למרות שאזור זה היווה עבורו בית גידול מושלם שבו יכול היה לנצל את מהירותו לטובת תפיסת טרף, הקונפליקט מול הציד האנושי שהיה חמוש בזמנו בנשק חם הכניע אותו.
"התצפית האחרונה של ברדלס בארץ הייתה בשנת 1959 בערבה, כאשר נהג משאית דיווח על חיה מהירה שרצה ליד הכביש, שהתבררה כברדלס. מדובר על תקופה שבה כניסת נשק חם למזרח התיכון שימשה ציידים לצוד כמעט כל מה שזז, בין היתר כסמל סטטוס של ציידי חיות בר בעלות ערך. העובדה שהפרטים המעטים מהברדלס האסייתי נותרו באיראן, היא שגם שם יש להם בית גידול דומה, עם ערבות פתוחות ונקיות כמעט לגמרי מעצים", מסביר דותן רותם, אקולוג השטחים הפתוחים ברשות הטבע והגנים. "למרות היותו סופר מהיר, סובל הברדלס האסייתי מנחיתות בהשוואה לאריות למשל, שכן יש לו לסתות וראש קטנים יותר. אמנם מדובר בחתול די גדול, אך שברירי שעלול אף להיטרף על ידי אריות כפי שקורה באפריקה".
