לפני 15 שנה, בחנוכה - 2 בדצמבר 2010, פרצה שריפת ענק שהשתוללה במשך ארבעה ימים בהרי הכרמל. מהר מאוד היא נקראה בשם "אסון הכרמל". באסון נספו 44 בני אדם, כ-17,000 אנשים פונו מבתיהם, ומיליוני עצים וכמעט 25,000 דונם עלו באש. התוצאות הקשות הובילו לשורה של שינויים מקיפים: מרפורמות במערכות הכיבוי ועד פעולות מסיביות בשטח. כעת, 15 שנה אחרי, בדקנו עם האנשים שהיו שם מה השתנה מאז, בכרמל ובשאר הארץ, ומה עוד נדרש לשנות כדי להגיע מוכנים יותר לשרפה הבאה.
"אומנם הכרמל לא חזר להיות כמו שהוא היה לפני, אבל היום הוא פורח וירוק. הטבע מתחדש והצמחים צומחים", אומר סגן-טפסר ד"ר שי לוי, מומחה לשריפות יער וראש ענף מחקר שטחים פתוחים ושינויי אקלים בכבאות והצלה לישראל. לוי היה בשטח באסון הכרמל כמתנדב בכבאות, כחוקר וכמרצה באוניברסיטת חיפה, כעובד רשות הטבע והגנים (רט"ג) וכצלם עיתונות. לדבריו, אסון הכרמל הוא אחת הסיבות שהוא נשאר עד היום בתחום.
שיתופי פעולה
"אחד הלקחים מאסון הכרמל נגע לשיתופי הפעולה וליכולת לעבוד ביחד. לכן הוקמה הרשות הארצית לכבאות והצלה שאיחדה את איגודי הערים לכבאות. לפני זה, כל אחד מאיגודי הערים היה בעצם ממלכה בפני עצמה וכיום יש גוף מסודר. שיתוף הפעולה בין הגופים משתפר כל הזמן", מסביר לוי. בהמשך הוקמה יחידת הכיבוי האווירי "טייסת אלעד" שמנוהלת על ידי משטרת ישראל.
כמו כן, לאחר האסון הוקמה ועדת ממשק היער ושיקום הכרמל שמשימתה הייתה לגבש תוכנית שיקום וממשק מקצועית, רחבה ומוסכמת על כל הצדדים המעורבים. הוועדה המליצה בין היתר על יצירת אזורי חיץ שימנעו מעבר מהיר של שרפה, על הרחקה מבוקרת של אורנים צעירים שנבטו באופן טבעי כי הם עוזרים לשרפה להתפשט, ועל ביסוס שיקום החורש על תהליכי התחדשות טבעית.
"הנחת היסוד היא שעיקר ההתאוששות של השטחים הפתוחים מתרחשת מעצמה", אומר פרופ' אבי פרבולוצקי שעמד בראש הוועדה והיה גם חבר בוועדה לשיקום הכרמל לאחר השרפה ב-1989. "אמרנו שיהיה נכון, אם אפשר, לשנות את היחס בין האורנים לצמחי חורש כמו אלונים, כך שיהיו פחות אורנים, ובאמת היה מאמץ ניכר לעשות את זה", הוא אומר. "זו עבודה סיזיפית ויקרה, ואני לא בטוח שהיא יכולה להצליח לאורך זמן. באופן עקרוני, היכולת שלנו לשנות את הטבע היא מוגבלת בשטחים גדולים. אנחנו יכולים לעשות את זה בשטחים קטנים כמו סביב יישוב או במקומות ספציפיים שבהם נרצה לייצר נוף אחר, אבל בשטחים גדולים זה כמעט בלתי אפשרי", הוא מסביר.
ואכן, בשנים שלאחר השרפה בוצעו על ידי הקרן הקימת לישראל (קק"ל) ורט"ג פעולות הגנתיות בשטחי השרפה כמו יצירת קווי החיץ, סלילת דרכי מעבר לרכבי הכיבוי, דילול עצי האורן ועידוד המרעה במטרה לצמצם את חומרי הבעירה ביער.
הסכנה חלפה?
האם אפשר לומר שהסיכון לשרפה צומצם באופן משמעותי? "בשטחים פתוחים ובאקלים כמו שלנו יהיו שרפות. עם הזמן מצטבר מספיק חומר בערה, ובלתי ניתן למנוע את השרפה הבאה, אבל כן אפשר למזער את הנזקים לאדם ולרכוש", אומר פרבולוצקי.
לוי, שבשנים האחרונות מרכז את פורום השרפות הלאומי, מספר: "חברים בפורום הרבה מאוד גופים ומוביל אותו נציב כבאות והצלה רב-טפסר אייל כספי. כחלק מהפורום אנחנו מקיימים בין היתר סדרת פעולות שמבוצעות כל הזמן במטרה להקטין את דליקות היערות ולצמצם את הפוטנציאל לשרפות ענק, למשל, רעייה של בעלי חיים, גיזום, דילול, יצירת אזורי חיץ ושרפות יזומות ולפעמים גם ריסוסים של מעכבי בעירה".
"כיום עושים יותר מאמץ בשביל לשמור על השטח מפני שרפות, מבחינת תקציבים ומבחינת הפעלת קבלנים בשטח", אומרת ד"ר נעמה טסלר, אקולוגית, גיאומורפולוגית ומומחית לשרפות יער. "אחרי השרפה של 1989 נתנה הממשלה כסף למחקר, ואחרי השרפה של 2010 היא נתנה כסף לטפל בשטח ולנהל אותו", היא אומרת. "הבעיה העיקרית היא שהטיפול ביערות דורש תקציב גדול והרבה מאוד עבודה", אומרת טסלר.
דוח של מבקר המדינה שפורסם ביולי האחרון הצביע על כך שרשויות מקומיות רבות אינן ערוכות להתמודד עם שרפות. על פי הדו"ח, לא קיים מנגנון פיקוח ואכיפה אפקטיבי ואין תמריצים ממשיים שידחפו את הרשויות לפעול. גם היום אין בישראל חקיקה מסודרת שמגדירה את אחריות השלטון המקומי להיערכות לשרפות, וכל רשות מקומית נערכת בהתאם ליכולתה ולסדרי העדיפויות שלה. "כיום מערך הכיבוי יעיל ומקצועי בהרבה אבל ישנם אתגרים אחרים, בעיקר בגורמים המוניציפליים", אומר פרבולוצקי. "כל יישוב צריך שתהיה לו תוכנית ברורה של סיכוני אש וכיצד למזער אותם. זה מעורר הרבה מאוד בעיות פנימיות כי יש אנשים שלא רוצים שייגעו בשום עץ בסביבתם, ויש כאלה שמוכנים להוריד כל עץ", הוא אומר.
"עקב אכילס שלנו היא השטחים הפרטיים", מסביר לוי, "יש אנשים עם גינה שרוצים להרגיש בג'ונגל, מנותקים מכל העולם, עם צמחייה סבוכה ולפעמים לא מטופלת. זה כמו לגור על חבית חומר נפץ; כשיש תנאים קיצוניים כמעט ואי אפשר לעצור את התפשטות האש. אנחנו עושים על זה פעולות הסברה אבל החוק לא מאפשר לנו לבוא לאדם פרטי ולהגיד לו לטפל ולהוציא את הצמחייה", הוא אומר.
"יש להגביר את המודעות ואת ההתארגנות לפני שרפה, במקום בטיפול אחרי", אומר פרבולוצקי. גם מבחינת לוי הדגש צריך להיות על פעולות מניעה: "יש פרויקט שמובל על ידי המשרד לביטחון לאומי שעוסק בפיילוטים למניעת שרפות באמצעות אזורי חיץ. זו פעם ראשונה שהמדינה משקיעה מיליונים רבים בטיפול באזורים האלה".
העולה השתנה
"היה ברור ששרפות כמו שקרו השנה, עלולות לקרות", מתייחסת טסלר לשרפות שהשתוללו באפריל ובמאי באזור ירושלים. "אלה יערות שכמעט לא נגעו בהם הרבה מאוד שנים", היא אומרת. לדבריה, השינויים בשטח לא מספיקים, ועדיין חסרה ראייה לטווח הארוך. "באופן כללי, יש החלטות ממשלה ונתנו כסף ליישובים לביצוע תוכניות למניעת שרפות", היא אומרת. "יש גם לא מעט תקנות שלא היו קודם. אבל אנחנו מבינים שאם עושים תוכנית הגנה מאש ליישובים, ואפילו אם מיישמים אותה, זה לא מספיק. צריך לייצר מצב שהשטח ממשיך להיות מתוחזק, וזה לא תמיד קורה. פעולות דילול ואזורי חיץ הם לא הפתרונות היחידים; צריך שיהיו ניהול ותחזוקה נכונה של השטח", היא מסבירה ומוסיפה: "הטיפול בשטח תלוי בסוג השטח, אם זה שטח טבעי, פארק, גן לאומי, או יער נטוע, ובמי שמנהל את השטח שבסופו של דבר יקבל החלטות".
הרי ירושלים אחרי השריפה השנה
(צילום: חן כליפה לוי, ארכיון הצילומים קק״ל)
וכשתפרוץ שרפה, פרבולוצקי מסביר ש"אנחנו תלויים בתנאים הספציפיים שלה, בעיקר ברוח ובטמפרטורה. "זה הגורם העיקרי בהפצת השרפה ובכיבויה. יש לנו אשליה שאנחנו מכבים אותה אבל למעשה זה שינוי במשטר הרוחות שמאפשר לנו להשתלט עליה. באותה המידה, שינוי ברוחות יכול להביא את השרפה למקום שלא ציפינו".
"אנחנו צריכים להבין שהעולם השתנה", אומר לוי. "שינוי האקלים גורם לכך שאנחנו נמצאים בעולם הרבה יותר רגיש לשרפות, ואנחנו רואים את זה בשטח. תופעות שבעבר היו נדירות מאוד הופכות להיות הרבה יותר תדירות. השרפות אגרסיביות יותר בגלל שינויים במשטר הרוחות ובלחות היחסית, ובגלל עלייה בתדירות ובעוצמת גלי החום שמשפיעים על התייבשות הצומח", הוא מסביר. נוסף על כך, "גם מדינת ישראל עוברת שינויים. האוכלוסייה גדלה, המדינה מתפתחת כמדינה אורבנית, קו הרקיע עולה כל הזמן לגובה ויש לנו הרבה יותר מתקנים עם חומרים מסוכנים", אומר לוי.
15 שנה אחרי האסון, הכרמל ירוק והמערכות מקצועיות יותר, אך האיום לא נעלם. משבר האקלים והיעדר מדיניות עקבית ממשיכים להציב אתגר. האחריות למניעת האסון הבא מתחילה בניהול נכון של השטח, בתחזוקה ובהסברה. "יש שינויים ושיפורים גדולים מאז 2010, אבל יש מקום לעוד", מסכם פרבולוצקי.
הכתבה הוכנה על ידי זווית – סוכנות הידיעות של האגודה הישראלית לאקולוגיה ולמדעי הסביבה
