לימור גפן, בת 61 מתל אביב, אמא לשלושה וסבתא לארבעה נכדים, לא מחכה ליציאה לגמלאות על מנת לגלות את הטבע - הוא תמיד היה שם עבורה.
כילדה, השדות היו מגרש המשחקים שלה, וכיום היא משלבת את אהבתה לצילום ולחינוך לגיל הרך - שבו היא עוסקת כבר למעלה מ-35 שנה. היא משתפת את הילדים בהרפתקאות שלה בטבע והם קשובים ומרוכזים – וכך, יחד עם הצילומים, היא זורעת את זרעי השמירה על הסביבה בדור הבא.
מסלול הצילום שלה התחיל בכלל עם מצלמת הטלפון, כשצילמה פרחים, אהבתה הגדולה של אמה. אחרי מות אמה, לימור החליטה להגשים חלום ולהתמסר לצילום טבע, לצאת למסע צילומים, לשחרר לחצים ולהתמלא מחדש ממה שנותן לה דרייב ביום-יום. היא רכשה ציוד מתקדם - כולל מצלמת Nikon Z9, עדשת 600 מ"מ לצילום ציפורים, ועדשת מאקרו.
לימור מתארת את חוויית הצילום שלה כמרגשת במיוחד. היא לא מהססת להתעורר באישון לילה כדי להגיע לאתרי צילום מרוחקים בזמן הנכון – כשהאור הראשון פוגש את הציפורים או כשפרפר נדיר נח לרגע. כל פינה בטבע, בכל שעה ביממה, היא הזדמנות ללכוד רגע חד-פעמי. מבחינתה, זהו הרגע שבו הטבע פותח לה חלון נדיר ומרגש.
מה שמייחד את לימור, מעבר לרגישות שלה, הוא עצם היותה אישה שפועלת כמעט תמיד בגפה - שלא כמו רוב צלמי הטבע, שיוצאים בקבוצות, לנים יחד, חולקים קפה ושיחות סביב המצלמה. לימור יוצאת למסעות צילום לבדה, לעיתים לשבוע שלם – מהחרמון ועד אילת – וזו משימה לא פשוטה, במיוחד בתנאים מאתגרים של שטח: שינה, אוכל, מקלחות מאולתרות ועם צורך מתמיד בזיהוי סכנות וזהירות.
אחת התמונות האהובות על גםן היא של הקיווית המצויצת - לא רק בזכות התוצאה, אלא בזכות הדרך. זה היה המסתור הראשון שבנתה לגמרי בעצמה. בתכנון מדוקדק, היא למדה היכן תזרח השמש, ציידה את עצמה בפנס ראש, ולא פחדה מהחושך. לבדה, סחבה ציוד כבד: אוהל, מזרן, מצלמות, עדשות, חצובה, שתייה - במספר "נגלות" - ממכוניתה שחנתה על גבעה, אל עבר עמק ובו שלולית חורף.
בין קוצים ושיחים גבוהים, עוד לפני עלות השחר, היא הקימה את המסתור – ובין השעות 3:00 ל-4:00 לפנות בוקר כבר הייתה בשטח, שוכבת בשקט ונושמת בציפייה. כשהקיווית סוף-סוף הגיעה, היא התרגשה כל כך שכמעט שכחה ללחוץ על כפתור הצילום. "זו הייתה חוויה ייחודית, מרגשת ומקרבת", היא מתארת.
לימור שוהה במסתור צילום לעיתים מ-5:00 לפנות בוקר ועד 13:00 בצהריים – שעות ארוכות של המתנה, ריכוז, וסבלנות. "זה לא פשוט, ולא מתאים לכל אחד", היא מודה. אבל מבחינתה - זה שווה כל רגע.
היא אינה מחפשת פרסים או תהילה. עבורה, עצם צילום התמונה והחיבור הישיר והכן עם המציאות של הטבע - הם הלב של כל החוויה. זו החוויה האמיתית והטבעית מבחינתה, והיא גם מה שחשוב לה באמת.
כששואלים את לימור על התחביב הלא שגרתי שלה - היא מחייכת. "יש נשים שאוהבות יהלומים, יש כאלה שמעדיפות טיסות לחו"ל או שופינג ובתי קפה", היא אומרת. "אני? אני מאוהבת בצילומי טבע אמיתיים".
ולא מדובר רק בתחביב – אלא בתשוקה של ממש. כל מי שמכיר את לימור יודע עד כמה היא מסורה לצילום, ועד כמה היא "משוגעת לדבר". עבורה, צילום טוב הוא הרבה יותר מתמונה חדה – זו צריכה להיות תמונה עם סיפור. כזו שמשאירה את הצופה סקרן, מדמיין, ומחפש את המשמעות. זה המוטו שמוביל אותה: להנציח רגע ייחודי בטבע, כזה שקורה פעם אחת – ונעלם. לצלמים מתחילים היא ממליצה בראש ובראשונה: סבלנות. והרבה אהבה לטבע.
את ההשראה לצאת לשטח לימור שואבת מצלמים אחרים, ובראשם צלם הציפורים יוסי חן. בעקבותיו היא העזה להתחיל לצאת בלילות לבדה, עם ציוד כבד על הגב – לצלול אל תוך הנופים, גם בשעות לא שגרתיות ובתנאים לא פשוטים. החוויות שהיא צוברת בטבע המקומי משאירות בה רושם עמוק. כל יציאה היא הרפתקה, כל רגע בטבע הוא מתנה.
"יש לנו כאן שפע נדיר", היא מדגישה, "צריך רק לעצור, להביט סביב ולהבין איזה אוצר יש לנו פה - במיוחד בארץ ישראל, ובמיוחד במיוחד בחרמון. זה טבע ייחודי שצריך לשמור עליו, להיות חלק ממנו – מתוך ריכוז, הרמוניה וכבוד".
בגישה שלה, לימור מעבירה מסר ברור: עלינו לשמור על הטבע, להרגיש אותו, ולהיות חלק ממנו - זו החשיבות העליונה.
מעבר לעדשת המצלמה ולתשוקה לטבע, מסתתר גם סיפור חיים לא פשוט. לימור מתמודדת עם מחלה גנטית אוטואימונית נדירה בשם עמילואידוזיס – מחלה שתוקפת את מערכת העצבים ואת השרירים, ומובילה בהדרגה לשיתוק. ברוב המקרים, תוחלת החיים עם המחלה עומדת על פחות מעשור.
לימור אובחנה בשלבים מוקדמים יחסית, אך הטיפול הראשוני לא הצליח לעצור את ההידרדרות. כיום היא מטופלת בזריקות חדשניות, יקרות מאוד, שממומנות בחלקן על ידי המדינה. למרות הקשיים – קושי בהליכה, החזקת מצלמה לאורך זמן, או נשיאת ציוד כבד – היא ממשיכה לצאת לצלם, באומץ ובאהבה. "כל יום שאני מצליחה לתפקד ולצאת לצלם – אני מאושרת", היא אומרת. "צריך לנצל כל יום. הוא לא חוזר. ובכל יום כזה, לעשות את המיטב כדי לשמח את הנשמה".
האגודה נוסדה על מנת לקדם את צילום הטבע בישראל. בין מטרותיה: עזרה בשימור המערכת האקולוגית בישראל, חינוך להכרה ושמירה על הטבע והסביבה והעלאת המודעות לנושאים סביבתיים בקרב צלמי הטבע וכלל האוכלוסיה.
האגודה הינה ארגון ללא מטרות רווח הנוסד מטעם צלמי הטבע ולמען צלמי הטבע וככזה נועד לאפשר לצלמי הטבע בארץ ללמוד ולהתפתח בדרך של הפריה הדדית, שיתוף, למידה, מפגשים משותפים והרצאות, תוך כדי העלאת קרנו של צילום הטבע בישראל, והגברת תרומתו לחברה ולשמירת הסביבה.
