שעמום הוא תחושה שמוכרת לרבים - למבוגרים, לילדים, ואפילו לבעלי החיים. לפעמים מדובר בחוסר חשק מסוים, לפעמים חוסר גירוי מנטלי או אפילו חוסר מנוחה. מחקר חדש מראה שמה שנתפס כשלילי או כמשהו שעלינו לנסות להימנע ממנו – עשוי דווקא להועיל למוח ולנפש שלנו.
מבזק חדשות טובות
(צילום: ירון ברנר)
לפי המחקר, כשאנחנו משועממים, המוח עובר למצב פעולה שונה. רשתות הקשב שאחראיות על מיקוד ומעורבות – נחלשות, ובמקומן מופעלת סוג של "רשת מצב ברירת מחדל", שמובילה אותנו להתבוננות פנימית ולנדידת מחשבות.
בעולם של גירוי תמידי, כמו היום, עם לו"ז צפוף וריבוי מסכים, השעמום כמעט ונעלם. אנחנו מלמדים את עצמנו להיות עסוקים, אבל משלמים על כך מחיר עצבי: גירוי יתר, עומס רגשי, עלייה ברמות החרדה ומתחים בלתי פוסקים. תופעה המכונה "עומס אלוסטטי".
לכן, דווקא עכשיו, השעמום עשוי להיות כוח מאזן. הוא מעניק למערכת העצבים אתנחתא, עוזר לאפס אותה ומספק רגעים של שקט. מחקרים מצביעים על כך ששהות קצרה במצב של שעמום יכולה לשפר יצירתיות, לעודד חשיבה עצמאית ולשפר את הוויסות הרגשי. בעידן שבו רמות החרדה רק עולות, ייתכן שהפתרון נמצא דווקא בלא לעשות כלום. אז תשעממו לכם קצת.
ומכאן, אל החלל הלא נודע. לאחרונה התגלה על ידי טלסקופ הרדיו ASKAP באוסטרליה, אחד העצמים המוזרים שצפו בהם אי פעם: כדור ענק, סימטרי כמעט לחלוטין, שמפיץ גלי רדיו ממיקום לא ידוע בגלקסיית שביל החלב.
לכדור המסתורי, שהצליח לגמרי לבלבל את החוקרים, קראו טלאיוס (מהמילה היוונית "מושלם" - Τελεɩοσ) ומה שמדהים במיוחד היא העובדה כי הוא אינו נראה דרך טלסקופ, אינפרא אדום או אפילו רנטגן, אלא רק דרך גלי רדיו.
לפי אחת ההשערות, טלאיוס, שנמצא במרחק של עד 25 אלף שנות אור מכדור הארץ, הוא שריד סופרנובה (כוכב שהתפוצץ והותיר אחריו קליפה מושלמת של גז וקרינה), אבל עצם העובדה שהצורה שלו פשוט מושלמת, מצליחה להטיל ספק בכל מה שידענו עד עכשיו על איך "שאריות חלל" כאלה אמורות להיראות.
המדענים עוד מנסים להבין איך נוצר כדור כזה, בן כמה הוא או איך הוא הצליח לשמור על צורה כל כך עגולה, בקוטר שעשוי להגיע ליותר מ-150 שנות אור.
ולסיום, סיפור עם ניחוחות מיוחדים, מה שנקרא, "כשר, אבל מסריח". באנטרקטיקה הקפואה, שם הקרס נמס בשל משבר האקלים, מתברר שיש כוחות טבעיים שמנסים "לסייע" גם אם, איך נאמר זאת בעדינות, בצורה לא קונבנציונלית.
מחקר חדש מצא שלפינגווינים יש תפקיד מפתיע בעיצוב האקלים האזורי: הצואה שלהם עוזרת לייצר עננים שמקררים את האזור. איך זה עובד? מסתבר שגללי הפינגווינים (שילוב חריף של צואה ושתן) מכילים אמוניה, גז שבתגובה עם אצות מיקרוסקופיות באוקיינוס, יוצר חלקיקי אירוסול שמזריעים עננים (אירוסול: חלקיק המרחף באוויר ומשמש בתור גרעין התעבות לאדי המים, והם גורם חשוב בתופעת שינוי האקלים מכיוון שהם יכולים להשפיע משמעותית על היווצרות עננים ותהליכי המשקעים).
העננים שנוצרים, בין היתר, בזכות הפינגווינים, מחזירים חלק מקרינת השמש לחלל, וכך תורמים לקירור פני השטח. כשהחוקרים הציבו חיישנים ליד מושבה של כ-60 אלף פינגווינים, הם מצאו קפיצה אדירה ברמות האמוניה (פי אלף מהרמה הרגילה), וגם לאחר שהפינגווינים נדדו – הקרקע הספוגה המשיכה לפלוט אמוניה בקצב מרשים. מה שהוכיח כי החיה הזאת לא רק שומרת על שרשרת המזון באוקיינוס ומתוקה למראה, יש לה השפעה אמיתית על האטמוספירה המקומית.
