השפעת האנושות על התנהגות בעלי החיים בטבע אינה מובנת עד הסוף, אך עשויה להיות לה משמעות רבה: פעילות אנושית יכולה להוביל לדילול אוכלוסיות של מינים מסוימים ואף להכחדתם. מחקר שנערך במרכז ארגנטינה, לחופי האוקיינוס האטלנטי, העלה שלפחות מאז שנות השבעים שחפים דומיניקניים (Larus dominicanus) נוהגים לתקוף לווייתנים מהמין אובלנה דרומית (Eubalaena australis).
3 צפייה בגלריה
גור של לוויתן אובלנה דרומית עם פצעי ניקור על גבו, ולצידו שחף דומיניקני
(צילום: Nicolás Lewin, מתוך המחקר)
בשני העשורים האחרונים מספר התקיפות עלה, ועימן מקרי המוות של גורי לווייתנים. ייתכן שאחת הסיבות לעלייה הזו היא אנחנו, והפסולת שאנחנו מייצרים – זיהום מוגבר וזבל שנזרק בסביבת הגידול של הלווייתנים גרמו לגידול ניכר באוכלוסיית השחפים, שהוביל בתורו ליותר תקיפות וליותר מוות של גורי לווייתנים.
עוד כתבות באתר מכון דוידסון לחינוך מדעי:
מיהו הגזע הראשון
את הגשם תן רק בעיתו
לילה לבן: כשהשינה בורחת
השחפים פשטו עם שחר
התקיפות של השחפים הם דוגמה ליחסי הגומלין שמתרחשים בין יצורים חיים. לעיתים שני הצדדים מרוויחים מהיחסים האלה, כך שיש ביניהם הדדיות; לעיתים רק צד אחד מרוויח, ואילו הצד השני לא נפגע אך גם לא מפיק תועלת, מצב שמכונה קומנסליזם (סְמוּכָנוּת); ובמקרים אחרים – של טפילוּת ושל טריפה, וגם במקרה של השחפים והלווייתנים – יחסי הגומלין פוגעים באחד הצדדים. שינויים בהתנהגות בעלי חיים מסוימים יכולים להשפיע גם על יחסי הגומלין שלהם עם חיות אחרות.
בשנות השבעים, באזור האי ולדז (Valdés) בארגנטינה, הבחינו החוקרים לראשונה בשחפים הדומיניקניים כשהם מנקרים את עורם של לווייתנים מהמין אובלנה דרומית. נקבות הלווייתנים מגיעות לאזור בחורף או באביב כדי להמליט את גוריהן, ונשארות לגדל אותם שם למספר חודשים.
3 צפייה בגלריה
שחפים תוקפים לוויתנים
(צילום: Nicolás Lewin, María Piotto, Mariano Sironi, מתוך המחקר)
בתחילת התקופה שנחקרה השחפים תקפו בעיקר נקבות ולווייתנים מבוגרים, ובהמשך תקפו צמדי אימהות וגורים בתדירות גבוהה. בתחילת שנות האלפיים רוב התקיפות הופנו כלפי הגורים, ונראה שהסיבה לכך הייתה שהאימהות שינו את מנח הגב שלהן בזמן הציפה ואת דפוסי השחייה שלהן, כך שגבן חשוף פחות לתקיפות השחפים. לכן, בשנים הבאות השחפים תקפו בעיקר את הגורים הצעירים, שנותרו חשופים.
החוקרים עקבו אחרי נתונים שנאספו החל משנות התשעים ועד סוף העשור הקודם, והראו שהגורים מותקפים כמעט פי שלושה יותר מהאמהות. החוקרים כימתו את מספר התקיפות הממוצע בשעה, הן של אמהות והן של גורים, עבור כל אחת משנות איסוף הנתונים. באמצעות מודלים סטטיסטיים הם הראו כי הסיכון של גור לווייתן למות כתוצאה מהניקורים הללו עולה ככל שמספר הניקורים עולה. בנוסף, הם חישבו את מספר הניקורים הממוצע מדי יום, והראו שסכנת התמותה לגורים בשנה שבה הותקפו בתדירות ממוצעת הייתה פי 2.26 בהשוואה לשנה היפותטית ללא תקיפות כלל. עיקר גורי הלוויתנים מתו בשלב מאוחר בעונת ההמלטות, מה שמעיד שלתקיפות הייתה השפעה ארוכת טווח ומתמשכת, שהובילה להידרדרות בבריאותם.
סיבת המוות: לא רק ניקורים
החוקרים בחנו גם את הקשר בין הימצאות מזון נגיש בסביבת הלווייתנים למוות המוגבר, אולם לא נמצא מתאם ביניהם – עובדה שמחזקת את הקשר בין תקיפות השחפים לתמותה. עם זאת, החוקרים הראו שאין מתאם מוחלט בין מספר הניקורים הממוצע בשנה למספר הגורים שמתו באותה שנה, עדות לכך שמותם מושפע מגורמים נוספים.
הנתונים נאספו משני אתרים שונים. באתר הראשון, שנוכחות בני האדם בו גבוהה יותר בשל נמל ותיירות, נצפו יותר שחפים, שנמשכים לשטחי דיג ולמצבורי מזון אנושי שמקורם באתרי פסולת. בהתאם לכך, באתר הראשון התקיפות היו תדירוֹת יותר ונצפה מוות מוגבר של גורים, בהשוואה לאתר השני.
התצפיות והמחקר על תקיפות לווייתני אובלנה דרומית נמשכים שנים רבות, אך בשנים האחרונות חוקרים מבחינים בתופעות דומות, של עופות ים שתוקפים יונקים ימיים גדולים, בעוד אזורים בעולם: יסעורי ענק שהחלו לאכול עור ושכבות שומן של לווייתנים ממין ראשתן גדול ראש, שחפים דומיניקניים שמנקרים את עיניהם של דובי ים הכף, ושחפים כסופים שמנקרים לווייתנים גדולי סנפיר. נראה שהתופעה מתרחבת, וחשוב לעקוב אחריה ולוודא שגידול באוכלוסיית עופות הים לא יפגע בבעלי חיים נוספים.
רוני זולר, מכון דוידסון לחינוך מדעי, הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע
