כשהייתי נער ולמדתי נגינה והלחנה, הייתה מילה אחת שהמורים שלי היו זורקים לאוויר מדי פעם ושנשמעה לי מסתורית ולא מובנת - "קוֹנְטְרַפּוּנְקְט". מתוך שברי משפטים הצלחתי להבין שזו מיומנות מוזיקלית שלומדים אותה בדרך כלל רק אחרי גיל התיכון. המסתורין הכמעט קַבָּלִי שאפף את המיומנות הזו רק התעבה כששאלתי מפורשות מה אלמד במסגרתה כשאגדל, והתשובה שקיבלתי הייתה מתסכלת: "קשה להסביר, אבל דרך המוזיקה שתחבר ידעו שלמדת את זה".
כשלמדתי סוף סוף קונטרפונקט, במסגרת התואר הראשון בקומפוזיציה, התפזר משהו מן המסתורין. הבנתי שקונטרפונקט הוא שילוב בו-זמני של מנגינות באופן שהן "יסתדרו" זו עם זו ושיצלצלו יחדיו באופן נעים לאוזן. אפילו לימדו אותי כללים לחיבור מנגינות כאלה שישתלבו זו בזו: איך מטפסים אל הצלילים הגבוהים ואיך יורדים מהם, איך להזיז מנגינה אחת כשהאחרת נעצרת ולהפך. ואכן, בשיעורי קונטרפונקט לומדים כיצד, בעזרת מערכת של כללים מכבידים, לכתוב מנגינות שנשמעות, מבחינה סגנונית, כאילו נכתבו לפני 450 שנה, וגורמים להן לצלצל יחדיו באופן נעים לאוזן (של מאזין מלפני 450 שנה).
אולם ככל שמעמיקים בהבנת הקונטרפונקט, כך מבינים שרכישת המיומנות הזו טומנת בחובה מפתח לא רק לשילוב מנגינות מכל תקופה ומכל סגנון, אלא גם מפתח להבנת רעיונות גדולים בהרבה. למעשה, שזירתן של מנגינות זו בזו היא פעולת הַסְדָּרָה של בּוֹ-זְמַנִּיּוּת, והרי בו-זמניות קיימת מסביבנו לא רק במוזיקה אלא בכל דבר ודבר: בתנועת הולכי הרגל וכלי הרכב בצומת סואן, בציוצן של הציפורים ברחוב לפנות בוקר או בהשׂתרגותן של עלילות מתוחכמות בפרק טוב של "סיינפלד".
3 צפייה בגלריה
"קונטרפונקטוס מס' 1" מתוך המהדורה הראשונה של "אומנות הפוגה" של יוהאן סבסטיאן באך. כפי שמרמז שם היצירה, זהו החיבור שבו עוסק באך בשילובים הבו-זמניים המתוחכמים ביותר של מנגינות.
(צילום: Johann Sebastian Bach, Die Kunst der Fuge, Erstdruck 1751 – Public Domain, via Wikimedia Commons)
כל עלילה מתפתחת לכאורה באופן עצמאי ואינה קשורה כלל לרעותה (ג'רי מתקשה להיפרד מחולצת המזל שלו, קריימר מבקש לחבוט כדורי גולף מראש הצוק אל האופק, וג'ורג' מסתבך בשקרים כדי להרשים את בת זוגו), אך ברגע השיא של הפרק העלילות מצטלבות ומשתלבות באופן מושלם וכמו-בלתי-נמנע.
הקונטרפונקט מאפשר תאוריזציה של הבו-זמניות באופן שכמעט בלתי אפשרי להשיג בתחומי דעת אחרים. קל לנסח תאוריה מופשטת של שילובים בתוך מערכת שמספר מרכיביה מצומצם (12 גובהי צליל כמו "סי במול" או "סול", שתי קטגוריות – "ערב" ו"צורם" – וכמה פרופורציות בסיסיות בין אורכי צליל שונים) הרבה יותר מאשר לנסח תאוריזציה של קומדיה בתוך מערכת עשירה ברעיונות משוגעים וספציפיים באופן קיצוני שכל שינוי בהם, ולו הקטן ביותר, עלול לקלקל את האפקט הקומי (איני מאמין שסדרות נוספות ישלבו ביולוגים ימיים וחבטות גולף אל האופק – זה מקרה פרטי של בו-זמניות ולא נוסחה שאפשר למחזר). הקונטרפונקט הוא המעבדה המופשטת ביותר של כל סוגי הבו-זמניות שמקיפים אותנו.
בראשית לימודיי לדוקטורט התחלתי לחקור את מערכות הכללים אשר באמצעותם יצרו מלחינים את אותה בו-זמניות – מערכות שבחלקן היו דומות לזו שלימדו אותי באקדמיה, אך בחלקן האחר היו זרות לי או שהייתי צריך לשחזרן. מערכת כללים אחת נוסחה בידי כומר ישועי בסוף המאה השש-עשרה בצורת טבלת מספרים, והוא הבטיח לקוראיו כי יוכלו לשלב מנגינות ערבות לאוזן אם רק ישתמשו כהלכה במספרים שבטבלה שלו. מצאתי הנאה גדולה ב"לפצח" את החוקיות שמאחורי טבלה זו.
במחקר שלי עשיתי "הִנדוס לאחור" (reverse engineering) של המוזיקה של הנרי פרסל, אחד המלחינים המרתקים ביותר של המאה השבע-עשרה, כדי להבין את חוקי הקונטרפונקט שלפיהם הוא עבד. פרסל שלט היטב בחוקי הקונטרפונקט האלה, וביצירות רבות הוא ניסה למתוח בעזרתם את גבולות הבו-זמניות: האם יצליח לשלב את המנגינה באופן ערב לאוזן בשכפולים של עצמה (קנון)? ומה בדבר שכפולים של עצמה אשר מבוצעים במהירויות שונות? ובגבהים שונים? ומה בדבר דרכים לשלב מנגינות קיימות שלא היו אמורות לצלצל יחדיו?
המחקר שלי חשף שפרסל נהג לארגן את השילובים השונים באופן פלינדרומי: שילובים מסוג מסוים שמופיעים בתחילת היצירה יופיעו שוב בסופה; שילובים שמופיעים מעט אחרי ההתחלה יופיעו שוב מעט לפני הסוף; שילובים שמופיעים מעט לפני אמצע היצירה יופיעו שוב מעט אחרי אמצעה. הרבה מה"טריקים" האלה הועברו, ללא תיעוד, ממורה לתלמיד, והיו מעין סוד מקצועי שאפשר למלחינים להתחרות זה בזה. כל מלחין אימץ שילובים או דרכים מסוימות לסדר את השילובים, או שפיתח שילובים כאלה בעצמו. עד 1750 לערך העריכו מלחינים את עצמם לפי רמת התחכום של הקונטרפונקט ביצירותיהם וביצירות חבריהם. "אומנות הפוגה", יצירתו הלא-גמורה של באך, נחשבת עד היום לפסגת הקונטרפונקט במוזיקה המערבית.
המחקר על הקונטרפונקט חושף את התכנון של היצירה, את ה"ארכיטקטורה" שלה ואת התהליך שבו תוכננו השילובים, גם אם לא שרדו טיוטות בכתב ידם של המלחינים. חקר הקונטרפונקט חושף בפני המחקר רבדים סמויים מן העין שאותם אפשר לבחון וללמוד. למשל, בחודשים האחרונים מצאתי את אותו "פטנט" פלינדרומי שזיהיתי במהלך לימודי הדוקטורט אצל פרסל, גם ביצירותיו של מלחין אוסטרי בן תקופתו – גיאורג מוּפָאט. חקירת התכנון הקומפוזיטורי של שני המלחינים עשויה לחשוף קשרים ביניהם אף שהמוזיקה של האחד נשמעת שונה מאוד מזו של חברו. האם הם הכירו זה את זה? האם שניהם למדו את הטריקים הקומפוזיטוריים שלהם ממלחין שלישי? ידוע ששניהם העריצו את המוזיקה שנכתבה בתקופתם בעיר רומא, וחקר הטכניקה הקונטרפונקטית שלהם מאפשר אולי לגלות את "אילן היוחסין" שלהם – מי למד איזה טריק וממי, ועד כמה מתוחכמת הטכניקה הקונטרפונקטית של כל אחד מהם.
בשנים האחרונות אני חוקר את הטכניקה הקונטרפונקטית של מלחינים, ובכך חושף מעברים של רעיונות ממקום למקום, ממלחין למלחין, ובעיקר זוכה להתבונן בהיבט סמוי של היסטוריה אינטלקטואלית. אם מאחורי הצלילים של יצירה יפה מסתתר מעשה אינטלקטואלי מתוחכם, הרי שחקר המבנה יכול ללמד אותנו על התפתחות דרכי החשיבה, התכנון והחישוב בתרבות שלנו. בד בבד עם חקירה זו אני חוקר מוזיקה של מלחינים נוספים, מתקופה מוקדמת יותר, כתבי יד של מוזיקה יהודית מהמאה התשע-עשרה ואת תולדות המוזיקה בישראל בתקופת המנדט, ועוסק בשחזור יצירות שהתווים שלהן לא שרדו במלואם. לשמחתי, כל כיווני המחקר השונים האלה משתלבים בקונטרפונקט עשיר במיוחד.
אלון שב הוא פרופסור חבר וראש המגמה למוזיקולוגיה באוניברסיטת בר-אילן וחבר האקדמיה הצעירה.
לאתר האישי של אלון שב: https://ancillary-proxy.atarimworker.io?url=https%3A%2F%2Fmusic.biu.ac.il%2Fnode%2F1713
לסרטון אודות פיצוח טבלת קונטרפונקט מסוף המאה השש-עשרה (יחד עם ד"ר עילם רותם): https://ancillary-proxy.atarimworker.io?url=https%3A%2F%2Fyoutu.be%2FnUAo_DvI7Rs%3Fsi%3DfMv-mnYCGWCbrvT6
"חוקרים פרטיים" הוא מדור ב-ynet שבו חוקרים מסבירים מדוע החליטו לעסוק בתחום המחקר שלהם. המדור נערך בסיוע פרופ' נעמה גבע-זטורסקי, פרופ' אורי בן-דוד ופרופ' ארז בן-יוסף מהאקדמיה הצעירה הישראלית.
