הומוסקסואליות מתוארת פעמים רבות כ”פרדוקס אבולוציוני”. מצד אחד, היא נמצאת בכל התרבויות האנושיות, ועד כמה שאנו יודעים, הייתה קיימת תמיד במין שלנו: יש ראיות ליחסים הומוסקסואליים בתרבויות עתיקות רבות, מסין ועד מצרים, וכמובן יוון. יותר מכך – התנהגות הומוסקסואלית, כלומר הזדווגות של זכר עם זכר או נקבה עם נקבה או חיזור אחר בני אותו המין, נצפתה ביותר מ-1,500 מינים של בעלי חיים, כולל יונקים, עופות, זוחלים, דגים, וגם חרקים, עכבישים ותולעים. המספר הזה הוא כמעט בוודאות הערכת חסר, שכן לא בכל המינים נעשו תצפיות כדי לבדוק את נוכחותה או העדרה של התנהגות כזו. כאשר חוקרים מפנים את מבטם אל קבוצה כלשהי של בעלי חיים ומחפשים אחר התנהגות הומוסקסואליות, הם לעתים קרובות מאוד מוצאים אותה.
9 צפייה בגלריה
יש ראיות ליחסים הומוסקסואליים בתרבויות עתיקות רבות. נער עירוֹם מנגן באאולוס ללקוח בסימפוזיון באתונה, בסביבות 475-425 לפנה"ס
(צילום: Marie-Lan Nguyen/Wikipedia)
מצד שני, הומוסקסואליות נראית כמו תכונה שאינה מקנה לבעליה יתרון אבולוציוני – ויותר מכך, היא גורמת לחיסרון. באבולוציה, תכונות שעוזרות לבעליהן לשרוד ולהעמיד צאצאים יועברו לדורות הבאים ויתפשטו באוכלוסייה. יחסי מין בין שני זכרים או שתי נקבות אינם מובילים לצאצאים. אומנם היום אצל בני אדם זוגות רבים של הומואים ושל לסביות מביאים לעולם ילדים, בעזרת תרומת זרע, פונדקאות או הורות משותפת. אבל זה חידוש של הזמן האחרון. מחקרים אכן הראו שלהומוסקסואלים, במיוחד גברים, יש משמעותית פחות ילדים מאשר לסטרייטים. אם כך, כיצד התכונה הזו שרדה? איך הגנים שאחראים לה לא נעלמו לפני זמן רב?
אחת התשובות לכך היא שהומואים ולסביות תמיד הביאו לעולם ילדים – הם פשוט עשו זאת עם בני או בנות המין השני, בזוגיות שהחברה כפתה עליהם. במקומות ובזמנים רבים, אנשים שאינם סטרייטים אולצו להסתתר בארון, וזה כלל פעמים רבות גם נישואין ומימוש הנישואין, כלומר יחסי מין והולדת ילדים. עדיין, סביר מאוד שלגברים שלא נמשכו לנשותיהם, ולנשים שלא נמשכו לבעליהם, יהיו פחות ילדים. הם יבלו פחות זמן במיטה הביתית, ויותר בחיפוש פרטנרים לטעמם מחוץ לבית. וכאמור, היו גם זמנים ומקומות בהם נטייה מינית שונה הייתה מקובלת יותר. אז איך אפשר להסביר כיצד התפתחה ההומוסקסואליות במהלך האבולוציה?
עוד כתבות באתר מכון דוידסון לחינוך מדעי:
טיפול העור המשותף של הקטלנים
מחלות ללא גבולות: מוקדים חדשים של חצבת בישראל
תרופה ניסיונית לנשילת עור חריפה
גם גנים, גם סביבה
הברירה הטבעית פועלת על גנים, או יותר נכון על תכונות גנטיות – תכונות שמועברות בתורשה לדורות הבאים. אם תכונה מסוימת אינה מושפעת כלל מהגנים, הברירה הטבעית לא תפעל עליה. לכן, לפני שאנחנו דנים בשאלה כיצד ההומוסקסואליות התפתחה באבולוציה, עלינו לשאול: האם זוהי תכונה גנטית?
סרטון שמסביר את הבסיס הגנטי להומוסקסואליות:
התשובה לשאלה זו היא: גם. כמו תכונות רבות של בני אדם, מגובה ועד לכישרון נגינה, הנטייה להימשך לבני אותו המין מושפעת מהסביבה, אך יש לה גם בסיס גנטי. עוד בשנות ה-80 של המאה הקודמת הבחינו חוקרים בכך שהומואים נוטים להתקבץ במשפחות מסוימות – אם אחד האחים הוא הומו, הסיכוי לאח נוסף הומו עולה בחדות, ואם במשפחה יש אחות לסבית, עולה הסיכוי לעוד אחות לסבית. לעומת זאת, המחקרים לא מצאו ראיות לכך שאח הומו מעלה את הסיכוי לאחות לסבית, או להפך – נראה שלתכונות האלו יש בסיס גנטי שונה.
הממצאים האלו מרמזים על מרכיב גנטי לתכונה הזו, אך כמובן, אחים חולקים ביניהם לרוב גם גנים וגם סביבה, כך שלא ניתן לדעת מה ההשפעה היחסית של כל אחד מהגורמים הללו. משנות ה-90 ואילך התפרסמו כמה וכמה מאמרים שהראו בצורה חזקה הרבה יותר את התפקיד של גנים בהומוסקסואליות, על ידי מחקרים עם זוגות תאומים זהים ולא זהים. מחקרים אלו הראו שהסיכוי ששני התאומים יהיו הומוסקסואלים גדול בערך פי שניים אצל תאומים זהים בהשוואה לתאומים לא זהים.
מהמחקרים האלו עולה שאם תאום אחד הוא הומו, הסבירות שהתאום הזהה שלו יהיה גם הוא הומו גדולה למדי – בין 25 ל-50 אחוזים, תלוי במחקר. עדיין, המספרים האלו רחוקים מאוד ממאה אחוז, כפי שהיינו מצפים אם היה מדובר בתכונה שנקבעת אך ורק לפי הגנים. תכונה כזו למשל היא צבע העיניים: במקרה זה אנחנו יודעים שאם לתאום אחד יש עיניים ירוקות, זה כמעט תמיד יהיה גם צבע עיניו של התאום השני. ברור, אם כך, שהומוסקסואליות מושפעת גם מהסביבה, ולא רק מהגנים.
פה כדאי להבהיר למה אנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים “השפעה של הסביבה”, כי לפעמים אנשים מבינים זאת כ”לא לגמרי אמיתי”, או “ניתן לשינוי”. קודם כל, תכונות רבות שלנו מושפעות מהסביבה: הזכרנו קודם את הגובה, שמושפע רבות מהתזונה שלנו בילדותנו. למרות זאת, בבגרותנו הגובה שלנו קבוע, ואי אפשר לשנות אותו ללא צעדים דרסטיים כמו ניתוח.
בנוסף, כשמדברים על הומוסקסואליות יש שמפרשים “השפעות סביבתיות” בתור “השפעות חברתיות”, כמו היחס של ההורים אל הילד, כמה תשומת לב כל אחד מהם נותן לו או עם אילו צעצועים הוא משחק. אך סביבה היא הרבה יותר מכך – היא כוללת למשל באילו מחלות הילד חלה, מה היה הרכב התזונה שלו, עד כמה נחשף לחום או לקור ועוד ועוד. במקרה של הומוסקסואליות, רוב ההשפעות הסביבתיות מתרחשות ככל הנראה לפני שהילד נולד. מחקרים הראו שלמיקום של גבר במשפחתו יש השפעה על הנטייה המינית שלו: ככל שיש לו יותר אחים זכרים גדולים, כך הסיכוי שלו להיות הומו עולה. הסיבה לכך, ככל הנראה, טמונה בתגובה חיסונית של האם לחלבון של העובר, בעודו ברחם. זהו אחד הגורמים הסביבתיים המשפיעים ביותר על הומוסקסואליות, ולפי המחקרים בין 15 ל-29 אחוז מהגברים ההומוסקסואלים חבים לו את נטייתם המינית.
כמה מילים על טרמינולוגיה: בכתבה בחרנו להשתמש במונח “הומו” לתיאור גבר הומוסקסואל, כדי להימנע משימוש יתר במונחים ארוכים ומסורבלים יותר. המונח אומנם החל את דרכו כסלנג, אבל כיום נמצא בשימוש רווח, ואנשים רבים משתמשים בו כדי להגדיר את עצמם. יש גם כאלו שנרתעים מהמילה, משום שהיא משמשת לעתים כקללה. לדעתנו, זה לא צריך למנוע את השימוש בה – ואנחנו מגנים, כמובן, את השימוש בה לרעה.
הגן להומוסקסואליות?
בעקבות המחקרים שהראו שיש בסיס גנטי מסוים להומוסקסואליות, החל מצוד אחר “הגן ההומוסקסואלי” – אלא שהוא התרחש בעיקר בכותרות העיתונים, ופחות במעבדות המחקר. חוקרים אומנם חיפשו אחר רצפים גנטיים ספציפיים שקשורים לתכונה זו, אך הם ציפו מראש למצוא גנים רבים ושונים, שמנהלים קשרי השפעה מסובכים בינם לבין עצמם ובינם לבין הסביבה. אין גן אחד, או אפילו שניים או חמישה, שהימצאותם בגנום מעידה בבירור על הנטייה המינית של האדם. הרי אם זה היה המצב, תאומים זהים תמיד היו שניהם הומוסקסואלים או שניהם הטרוסקסואלים.
דוגמה לרצף גנטי שמקושר לנטייה הומוסקסואלית בגברים נמצאת בכרומוזום X, באזור שמכונה Xq28. אם לגבר יש רצף DNA מסוים באזור זה, יש לו סיכוי גבוה יותר להיות הומו – אך כמובן, הסיכוי הזה רחוק ממאה אחוז.
ב-2019 התפרסם המחקר הגדול ביותר עד כה על הבסיס הגנטי של הומוסקסואליות. החוקרים בחנו את הנתונים של מאות אלפי אנשים, ממאגר המידע הציבורי הבריטי UK Biobank ומהחברה המסחרית 23andMe. הנתונים כללו, מלבד הרצף הגנטי, גם תשובות לשאלון ארוך בכל תחומי החיים, כולל השאלה “האם קיימת אי פעם יחסי מין חד מיניים?”. החוקרים הגדירו כ”הטרוסקסואלים” את כל מי שענו “לא”, וכ”לא הטרוסקסואלים” את כל מי שכנו “כן”. בוודאי שמתם לב שההגדרה הזו כוללת לא רק אנשים שמגדירים את עצמם כהומואים או לסביות, אלא גם בי-סקסואלים וגם אנשים שנמשכים בעיקר למין השני אך התנסו בעבר, ולו פעם אחת, במין עם בן או בת אותו המין.
החוקרים חיפשו אזורים ספציפיים ברצף הגנטי ששונים בין הקבוצה ההטרוסקסואלית והלא הטרוסקסואלית, ומצאו חמישה כאלו: שניים שייחודיים לגברים לא הטרוסקסואלים, אחד שייחודי לנשים, ושניים שמשותפים גם לגברים וגם לנשים. האם מוטציות באזורים הספציפיים האלו הן שמובילות להומוסקסואליות, או לפחות, ל”לא הטרוסקסואליות”?
לא ממש. לאזורים הגנטיים האלו אומנם יש השפעה על הנטייה המינית, אבל היא קטנה מאוד: כולם יחד מסבירים פחות מאחוז מהשונות בהתנהגות המינית של האנשים במחקר. לעומת זאת, אם בוחנים את כל האזורים שמשותפים לקבוצה הלא הטרוסקסואלית, כולל את אלו שלא עברו את רף הסינון במחקר, המידע הגנטי הכללי מסביר בין 8 ל-25 אחוזים מהשונות הזו. זה אומר שיש אזורים רבים נוספים בגנום שמשפיעים על התנהגות מינית, אך ההשפעה של כל אחד מהם קטנה אפילו יותר. בנוסף, נראה שלפחות אחד מהגנים שנמצאו קשור פחות לנטייה מינית, ויותר לסקרנות ורצון להתנסויות חדשות – אולי לא מפתיע בהתחשב בכך שבקבוצה נכללו אנשים שהתנסו פעם אחת ביחסי מין עם בני אותו המין.
מה לגבי Xq28, האזור שנמצא במחקרים קודמים? הוא לא עלה כלל מהנתונים של המחקר מ-2019. ייתכן שהסיבה לכך היא שהחוקרים במחקר זה כללו בקבוצה אחת את כל ה”לא הטרוסקסואלים”, גם את המתנסים הסקרנים, בעוד ש- Xq28 קשור ספציפית להומוסקסואליות אצל גברים.
הומוסקסואליות בגברים, פוריות בנשים
ראינו אם כך שלהומוסקסואליות יש בסיס גנטי, גם אם הוא לא מסביר את כל השונות בנטייה מינית, או אפילו את רובה. זה אומר שהברירה הטבעית יכולה לפעול על התכונה הזו. אם הומוסקסואליות מובילה לפחות צאצאים, מדוע הגנים הקשורים אליה לא נעלמו מהאוכלוסייה במהלך האבולוציה?
יכולים להיות לכך מספר הסברים. אחד מהם הוא שהגנים המשפיעים על נטייה הומוסקסואלית בגברים, עושים משהו אחר כשהם נמצאים בנשים – ואצלן תורמים דווקא להגברת הילודה.
גברים ונשים חולקים זה עם זה כמעט את כל המידע הגנטי שלהם. כמעט תמיד לגברים יש כרומוזום X ו-Y, ואילו לנשים יש שני כרומוזומי X – אבל לבני ובנות שני המגדרים יש בנוסף לכך עוד 22 זוגות כרומוזומים. מלבד הגנים המעטים שנמצאים על כרומוזום Y, ולכן בדרך כלל יימצאו רק אצל גברים, כל גן נמצא גם אצל גברים וגם אצל נשים, ולרוב פועל באותה צורה אצל שניהם. הגן שאחראי על ייצור חלבון קולט אור בעין, למשל, או על ייצור חלבון המעורב בסינון שתן בכליות, צריך לבצע את תפקידו בלי קשר לאיזה איברי מין יש לגוף שבו הוא נמצא. אבל יכולים להיות גם גנים שהפעילות שלהם תוביל להשפעה שונה בזוויגים שונים, כלומר זכר ונקבה, במיוחד אם הם קשורים לפעילות המוח או המערכת ההורמונלית.
ונראה שזה המצב גם לגבי רצפים גנטיים שקשורים לנטייה הומוסקסואלית גברית, או לפחות חלקם. מחקרים מצאו שלקרובות משפחה של גברים הומוסקסואלים היו יותר ילדים, בממוצע, מלקרובות משפחה של הטרוסקסואלים. האפקט הזה נצפה אך ורק אצל קרובות משפחה מצד האם – למשל הסבתא מצד אמא או אחיות של האם. האחיות של האב או הסבתא מצד האב לא ילדו יותר ילדים מקרובות של משפחה של גברים סטרייטים.
מאיפה נובעת ההטיה המוזרה הזו? הרי אנחנו מקבלים חצי מהגנים שלנו מאמא וחצי מאבא. כמעט. היות שהנבדקים היו גברים, היו להם כרומוזומים X ו-Y. את כרומוזום Y הם כמובן קיבלו מאבא – לאמא אין כזה. את כרומוזום X, לכן, הם תמיד קיבלו מאמא. אם הם היו מקבלים כרומוזום X מאבא, הרכב הכרומוזומים שלהם היה XX.
9 צפייה בגלריה
ברוב המקרים לנקבות יונקים יש זוג כרומוזומי X ולזכרים כרומוזום X ו-Y, כרומוזום ה-X של הזכרים מגיע מהאמא. משפחה עם אמא וילדה XX ואבא וילד XY
(איור: Soleil Nordic/Shutterstock)
אם הגנים שמשפיעים על נטייה הומוסקסואלית נמצאים על כרומוזום X, הגברים ההומוסקסואלים בהכרח יקבלו אותם מאימותיהם. כך אפשר להסביר מדוע האפקט נמצא רק בצד של האמא: זה תמיד הצד שכולל את הגנים האלו. כפי שהזכרנו בעבר, הרצף הגנטי שנמצא בוודאות הגדולה ביותר כקשור להומוסקסואליות בגברים, אכן נמצא בכרומוזום X.
ייתכן שמנגנון דומה קיים גם אצל בעלי חיים אחרים. מחקר שבחן התנהגות הומוסקסואלית של זבובים זכרים הראה שבשושלות בהן התנהגות כזו הייתה נפוצה, הנקבות היו פוריות יותר.
סופר-סטרייטיות
מה עושים הגנים האלו, ואיך הם גורמים לנשים להיות פוריות יותר, ולגברים להימשך לגברים? אנחנו עדיין לא יודעים. חלק מהחוקרים סבורים שהם כן פועלים בצורה דומה אצל גברים ונשים – ואצל שניהם, הם גורמים למשיכה חזקה יותר לגברים. אצל נשים, המשיכה הזו מובילה לכך שהן פעילות יותר מינית עם גברים, ויש להן יותר ילדים. “ה’גן להומוסקסואליות’ בגברים הוא ‘גן לסופר-סטרייטיות’ בנשים”, סיכם דין האמר (Hamer), גנטיקאי אמריקני שלא היה מעורב במחקר זה, בראיון לאתר כתב העת המדעי Science.
במחקר שהתפרסם ב-2016 חוקר מגיאורגיה בחן בעזרת מודל ממוחשב מה יהיה גורלם של גנים שמובילים למספר קטן יותר של צאצאים בגברים, אך למספר גדול יותר אצל נשים. הוא הראה שגנים כאלו לא ייעלמו, אלא לאחר שהופיעו בעקבות מוטציות אקראיות, יישארו באוכלוסייה בשיעור נמוך אך קבוע, בשל היתרון שהם מקנים לנשים.
9 צפייה בגלריה
כמו נשים סטרייטיות, גם נשים לסביות נחקרות פחות מגברים. זוג נשים אוכלות ארוחת בוקר ומתנשקות
(צילום: engagestock/Shutterstock)
ומה בנוגע לנשים שנמשכות לנשים? אולי שלא במפתיע, יש הרבה פחות מחקרים על נשים לסביות בהשוואה לגברים הומואים. כתוצאה מכך, כיום אנחנו עדיין לא יודעים על אזורים ספציפיים בגנום שקשורים לתכונה זו, או אפילו עד כמה היא מושפעת מגנים, לעומת הסביבה.
הומוסקסואליות בעולם החי
עד עכשיו התמקדנו בבני אדם, אך כדי להבין בצורה המקיפה ביותר את ההתפתחות האבולוציונית של ההומוסקסואליות, צריך לבחון ענפים אחרים בעץ האבולוציוני – ולהסתכל גם על בעלי חיים אחרים. כאמור, התנהגות הומוסקסואלית נצפתה במינים רבים של בעלי חיים, מקבוצות שונות ומגוונות. האם אפשר למצוא הסבר אבולוציוני להתפתחות התכונה הזו במינים שונים?
לפני כמה שנים התפרסם מאמר שהציע הצעה פרובוקטיבית למדי. אולי השאלה “איך התפתחה התנהגות הומוסקסואלית” אינה השאלה הנכונה, אמרו החוקרים. אולי עלינו לשאול איך ומתי החלו בעלי החיים לחזר אחרי, ולהזדווג עם, בני המין השני בלבד.
החוקרים הציעו שהבסיס להתנהגות המינית, והמצב שהיה קיים אצל בעלי החיים הקדומים מהם התפתחו המינים השונים הקיימים כיום, הוא משיכה מינית לשני הזוויגים גם יחד – כלומר גם הזכרים וגם הנקבות נמשכים גם לזכרים וגם לנקבות. ההתנהגות שאנחנו רואים כיום אצל רוב הפרטים, שמזדווגים בעיקר, או אפילו רק, עם בני המין השני, היא זו שהתפתחה במהלך האבולוציה, מן הסתם משום שהיא מובילה ליותר צאצאים. ההתנהגות ההומוסקסואלית שנצפתה אצל מינים רבים כל כך היא מעין שארית של המצב הקדום.
9 צפייה בגלריה
התנהגות הומוסקסואלית מוכרת מיותר מ-1,500 מינים, כולל לפחות 251 מיני יונקים. פרה מיוחמת עולה על פרה אחרת
(צילום: Ernst Vikne/Wikipedia)
זו הצעה מעניינת, אך לרוע המזל, נראה שהמחקרים לא תומכים בה.
לפני כשנתיים התפרסם מאמר בו בחנו החוקרים מאות מינים של יונקים, ביניהם 251 מינים שנצפתה אצלם התנהגות הומוסקסואלית, ו-1,470 מינים שהתנהגות כזו לא נראתה אצלם. הם בנו את העץ האבולוציוני של מיני היונקים השונים, מעין עץ משפחה שמראה את הקרבה של המינים זה לזה. כך גילו שהומוסקסואליות נראית לעתים קרובות במקבצים – היא נמצאת אצל כמה מינים מאותו ענף אבולוציוני, אך נעדרת מענף אבולוציוני סמוך. החוקרים הסיקו מכך שהתכונה התפתחה כמה פעמים בענפים שונים של מחלקת היונקים, ולא הייתה קיימת אצל האב הקדמון המשותף להם. אם התכונה הזו התפתחה שוב ושוב, כנראה יש לכך סיבה אבולוציונית. מה היא יכולה להיות?
מחזקים קשרים
כדי לנסות ולענות על כך, החוקרים בדקו גם את מידת החברתיות של מיני היונקים השונים. אחת ההשערות בנוגע לאבולוציה של התנהגות הומוסקסואלית בבעלי חיים היא שהתנהגות זו עוזרת לפרטים בקבוצה ליצור ולחזק קשרים חברתיים ובריתות. אם השערה זו נכונה, היינו מצפים לראות אותה בעיקר במינים שחיים בקבוצות. השערה נוספת היא שהתנהגות הומוסקסואלית עוזרת להפחית מתחים בין יריבים לאחר קרב, ותורמת לפיוס ביניהם. לפי השערה זו, נצפה לראות יותר התנהגות כזו במינים בהם פיוס חשוב במיוחד – מינים שבהם פרטים מאותה קבוצה נלחמים זה בזה ועלולים לפגוע קשות ואף להרוג אחד את השני. כמובן, ההשערות האלו לא סותרות זו את זו, ושתיהן יכולות להיות נכונות, או אף לא אחת מהן.
במחקר מצאו החוקרים קשר חזק בין חברתיות והתנהגות הומוסקסואלית: יונקים שחיו בקבוצה נטו הרבה יותר לחזר אחרי ולהזדווג עם בני ובנות אותו המין, וזה היה נכון לגבי זכרים ונקבות כאחד. בנוסף, אצל זכרים בלבד, נראתה יותר התנהגות הומוסקסואלית במינים שנלחמים והורגים זה את זה. הסיבה להבדל בין זכרים לנקבות, ככל הנראה, היא שבמינים רבים הזכרים הם אלו שנלחמים, והנקבות משתתפות פחות בעימותים כאלו.
הממצאים תומכים אם כך בשתי ההשערות, אך בשנייה רק לגבי הזכרים. נראה שהתנהגות הומוסקסואלית, גם של זכרים וגם של נקבות, עוזרת לשמור על יחסים קרובים בין הפרטים בקבוצה, והתנהגות כזו של זכרים גם עוזרת לפייס בין יריבים. זה יכול לעזור לנו להבין כיצד הנטייה להתנהגות כזו התפתחה באבולוציה: ייתכן שפרטים שהפגינו התנהגות הומוסקסואלית פיתחו קשרים חברתיים חזקים יותר, והיה מוצלחים יותר בפיוס לאחר ריב. תכונות כאלו יעזרו להם לשרוד ולשגשג בקבוצה, ואולי גם להעמיד יותר צאצאים.
קריסטין ווילקינסון (Wilkinson), שעוסקת בשימור בעלי חיים ולא לקחה חלק במחקר, אמרה לוושינגטון פוסט שהיא ראתה בתצפיותיה מקרים בהם התנהגות הומוסקסואלית עוזרת להפיג מתחים. “יש אריות אפריקאיים זכרים שנודדים יחד ועוזרים אחד לשני לשרוד. הם גם עולים אחד על הגב של השני ומתקשרים בצורה פיזית יותר, כי הם צריכים אחד את השני”.
“התנהגות הומוסקסואלית ביונקים שאינם בני אדם היא לא חוסר התאמה אבולוציונית או התנהגות חריגה, אלא התאמה שהתפתחה בנפרד כמה פעמים, ומסייעת לשמור על קשרים חברתיים”, סיכם חוזה גומז (Gómez), שהוביל את המחקר.
מחזקים קשרים – גם אצלנו
מה כל זה אומר לגבי בני אדם? לא לגמרי ברור. מצד אחד, בעוד המחקר מראה שהתנהגות הומוסקסואלית לא הייתה נפוצה אצל האב הקדמון של היונקים, נראה שהיא כן נמצאה אצל האב הקדמון של קופי האדם, שמשותף גם לנו בני האדם. זה לא מפתיע: קופי אדם הם בעלי חיים חברתיים, ואצל רבים מהם הזכרים נוהגים להילחם ולפצוע זה את זה. מכך אפשר לשער שהאבות הקדומים שלנו כבר קיימו יחסי מין עם בני מינם.
מצד שני, התנהגות הומוסקסואליות שנראית אצל חיות היא דבר שונה מנטייה מינית אנושית. אצל בני האדם מדובר במשיכה מינית ורומנטית, ובמקרים רבים גבר שנמשך לגברים לא יימשך כלל לנשים, ואישה תראה העדפה ברורה לנשים על פני גברים. לעומת זאת אצל חיות, ברוב המקרים פרטים שנראים מזדווגים עם בני אותו המין עושים זאת לצד הזדווגויות עם בנות המין השני. האריות של ווילקינסון, למשל, אומנם עולים אחד על השני כמו שהם עושים כשהם מזדווגים עם נקבה, אך לא יהססו לעלות גם על לביאה ברגע שתהיה להם הזדמנות. וכמובן, אנחנו לא יכולים לשאול את החיות למי הן נמשכות ומה הן מעדיפות: אנחנו יכולים רק לתעד את התנהגותן, שאולי לא מספרת את כל הסיפור.
עם זאת, ב-2020 התפרסם מאמר שעסק באבולוציה של הומוסקסואליות באדם, והציג טענות דומות למדי לאלו של המאמר שעסק ביונקים. החוקרים הציעו שהתכונה של משיכה לגברים אצל גברים התפתחו כחלק ממערך כולל יותר של תכונות התורמות לחברתיות. בהשוואה לקופים וקופי האדם, בני האדם מראים רמות גבוהות מאוד של שיתוף פעולה ועזרה הדדית. חלק מחוקרי האבולוציה של האדם הציעו שבמהלך האבולוציה שלנו עברנו “ביות עצמי” שבו התפתחו באוכלוסייה תכונות של סובלנות גדולה יותר ופחות תוקפנות, תהליך שמזכיר את זה שעברו חיות מבויתות.
במאמר מ-2020 מציעים החוקרים שהנטייה לקיים יחסי מין עם בני אותו מין הייתה אחת התכונות שעזרו בכך, שכן כמו אצל יונקים אחרים, גם אבותינו עשו זאת כדי לחזק קשרים ולהפיג מתחים. “מין הומוסקסואלי ומשיכה הומוסקסואלית היו עשויים להתפתח משום שפרטים עם רמה מסוימת של משיכה לבני אותו מין נהנו ממוביליות חברתית גדולה יותר, ויצרו קשרים חזקים עם בני אותו מין”, כתב אנדרו בארון (Barron), אחד החוקרים החתומים על המאמר, באתר The Conversation. הוא מדגיש שמדובר באבולוציה המוקדמת של המין שלנו, לפני עשרות ומאות אלפי שנים, הרבה לפני שדת ומערכות מוסר אחרות הובילו לאפליה כלפי הומואים ולסביות בתרבויות שונות.
החוקרים מציינים שמחקרים קודמים רבים הראו שהנטייה המינית אינה בינארית – האוכלוסייה מכילה לא רק סטרייטים שנמשכים אך ורק לבני המין השני והומוסקסואלים שנמשכים אך ורק לבני אותו מין. במקום זאת, האנשים נמצאים לאורכו של ספקטרום הנטייה המינית, ויכולים להיות בצד אחד או שני שלו, באמצע, או קרוב יותר לאחד הצדדים. כפי שראינו, יש גנים רבים ושונים שמשפיעים על התכונה הזו, בנוסף להשפעות מהסביבה. אם צירוף מסוים של הגנים האלו מוביל לאנשים שנמשכים לשני המינים, זה יכול היה לעזור להם במהלך האבולוציה ליצור קשרים חברתיים, ולהוביל לכך שיעמידו יותר צאצאים. זה יהיה מספיק כדי שהגנים האלו יישארו באוכלוסייה – גם אם צירוף אחר שלהם, שמוביל למשיכה לבני אותו מין בלבד, כרוך בפחות צאצאים.
“אנחנו חושבים שהשאלה איך התפתחו באבולוציה מין הומוסקסואלי ומשיכה הומוסקסואלית אינה השאלה הנכונה”, סיכם בארון. “שאלה מועילה יותר תהיה: איך המיניות האנושית, על כל גווניה, התפתחה?”
אולי כולם צודקים
ההשערות השונות שהוצגו כאן לאבולוציה של הומוסקסואליות, ולהישארותם באוכלוסייה של גנים הקשורים לתכונה זו, אינן סותרות זו את זו – בהחלט יכול להיות שכולן נכונות. ייתכן שהתנהגות הומוסקסואלית התפתחה בענף האבולוציוני שלנו והתפשטה באוכלוסייה משום שהיא עוזרת לחזק קשרים חברתיים ולפייס בין יריבים, ולאחר מכן, הנטייה להימשך גם אל בני אותו מין עזרה לאבותינו בצורה דומה. בו-זמנית, ייתכן שחלק מהגנים שמשפיעים על נטייה הומוסקסואלית בגברים תורמים לפוריות גבוהה יותר בנשים, וזה עוזר להם להישאר באוכלוסייה ולא להיכחד, אף שהגברים שנושאים אותם מעמידים פחות צאצאים. בנוסף יש גם השפעות שאינן גנטיות, כמו הסביבה אליה נחשף העובר ברחם.
הגנטיקאית ג’ני גרבס (Graves) כתבה באתר The Conversation שמאחר שהומוסקסואליות נצפית במינים רבים כל כך של יונקים היא לא יכולה להיחשב כחוסר התאמה אבולוציוני אצל בני אדם או אצל כל מין אחר: “זו תכונה שנבחרה בברירה הטבעית, משום שהיא מעניקה יתרונות שונים וחופפים, גם בתחום החברתי וגם בתחום הפוריות”.
מה כל זה אומר לגבי היחס של החברה ללהטב”קים? שום דבר, בעצם. המדע יכול להסביר כיצד תכונה מסוימת התפתחה, אבל הוא לא יכול להגיד לנו איך אנו צריכים להתייחס אליה. האבולוציה אינה מוסרית ואינה לא מוסרית, היא פשוט קיימת, והעובדה שתכונה כלשהי מעניקה יתרון אבולוציוני או כרוכה בחיסרון אבולוציוני לא קשורה כלל לשאלה אם זו תכונה “טובה” או רעה”. לדוגמה, אדם נשוי שבוגד באשתו עם נשים רבות ומכניס אותן להיריון ייתפס כלא מוסרי בחברות רבות, למרות שהוא עושה דבר מצוין מבחינה אבולוציונית: הוא מבטיח שעותקים רבים של הגנים שלו יעברו לדור הבא.
דבר חשוב אחד שהמדע כן אומר לנו לגבי נטייה מינית הוא שזו תכונה מולדת, ולכן לא ניתן לשנות אותה – ומחקרים הראו שניסיונות לעשות זאת עלולים לגרום נזק ממשי. אבל גם עובדה זו לא צריכה לשמש בסיס לגיבוש עמדה מוסרית. העמדה שלנו היא שלכל אדם מגיעות זכויות שוות והגנה מאפליה, ועמדה זו לא נובעת מממצאי מחקרים, אלא ממערכת הערכים שלנו.
ד"ר יונת אשחר, העורכת הראשית של אתר מכון דוידסון לחינוך מדעי, הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע
