תקשיבו, אם יש משהו שאני לא יכול להגיד לו לא, זה פטאייר תרד, שמונח ככה טרי מול הפנים שלי. זה תמיד אותו פטאייר תרד. כל שאר סוגי הפטאייר לא מזיזים לי. המשולש המדויק הזה מנהל איתי דו שיח כל פעם מחדש. אני מסתכל עליו והוא מחזיר לי תשובה ברורה: תקנה, ותהנה על בטוח.
זו מידת היחסים שלי עם לחם בכללי, ואני לא חושב שאני לבד עם המחשבה הזאת. גם אין לי חלילה על מה להתלונן. אני באמת מוצא את המאפיות האלה על הדרך. שמן מקצועי אנוכי.
פטאייר תרד ענק. לא משהו שהמונה יכול לסרב לו
(צילום: קובי רובין)
אז הפעם, אחרי שהורדתי לקוחות בצפון ושמתי פעמיי בחזרה לכיוון העיר הגדולה, המונית, משום מה, לפי הוראה ברורה מהמעי שלי, משכה אותי ימינה אל תוך העיר הגלילית מגאר, מקום שידעתי שאמצא בו משהו נחמד לנשנש.
עכשיו בשביל לסדר את העניין ולדייק את עצמנו, אין מספרים על הבתים במגאר, אין כתובות מדויקות בכלל. אז אם אתם מעוניינים להגיע למאפיית אלחלאל, אתם חייבים להסתמך על ווייז, אחרת תיסעו קדימה-אחורה על הרחוב הראשי, ולא תגיעו אף פעם.
עוד אוכל רחוב:
אבל זה קרוב. חמש דקות פנימה, אפילו פחות דקה מזה, ואתם במאפיית אלחלאל. זה אפילו לא הרגיש לי כמו טרחה גדולה מדי, בטח כשמדובר בלאכול פטאייר תרד מעולה.
חוץ מזה, אחד היתרונות הגדולים של מאפיית אלחלאל זה שהיא פתוחה כל יום-כל היום, ויש בה פטאייר תרד מתובל עד כדי חמיצות יתר, חמיצות שדי מעקמת לך את הפנים, אבל אתה לא יכול שלא ליהנות ממנה הנאה מרובה.
בדרך כלל מכינים פטאייר מבצק שמרים שקצת תפח לו, כשבפנים מסתתרת לה שכבת עלים ירוקים משתנים. אפילו קראתי שלאכול צבעוני זה בריא, אז פטאייר דרוזי קלאסי הוא הכי הרבה עלים שאפשר לאכול במאפה אחד כנראה. הפטאייר של אלחלאל לא החזיק לי את כל הנסיעה הביתה, כי אחרי חמישה קילומטרים בערך כבר לא נשאר ממנו זכר. אלוהים, כמה טעים.
