אם נספק לרגע הצצה לדילמות של מי שנושא בתפקיד מבקר מסעדות, הרי שאחת הבולטות שבהן, עוד בטרם הצצתם בתפריט או נתתם ביס, היא לאן הולכים ולמה.
יש את הבחירות הצפויות והנוחות. כלומר המקומות שנמצאים בכותרות, אלה ששייכים לשפים מוכרים או לכוחות עולים בקולינריה המקומית. אופציה נוספת היא לחזור למקומות אייקוניים ולבחן אותם במרחק הזמן, האם שימרו, אולי השתפרו, ועוד. דרך נוספת היא כיתות הרגליים והתחקיר, כלומר לנסות לאתר, להגיע ולשים זרקור על מקומות פחות מוכרים שפועלים מתחת לרדאר ולא זוכים לתהילה שהם ראויים לה. בשנים האחרונות נוספה דרך לבחון את התעשייה, והיא כמובן מה שקורה ברשתות החברתיות. זה המקרה שלנו השבוע - אחד מסיפורי הסינדרלה המודרניים המעניינים בסצנה. אגב, אם יש לנו קוראים בשנות העשרים ומטה לחייהם, אז כשהם יגלו על מי אנחנו מדברים, הם ינחרו בבוז: "יא זקנים, רק עכשיו שמעתם על הקריספי צ'יקן של לאה? איפה אתם חיים?".
הביס של יהונתן: לאה קריספי צ׳יקן
(צילום: יהונתן כהן, עריכת וידיאו: עמרי צוינגל)
כן, ההמונים שצובאים על הכוך הקטן שבו לאה מטגנת את העוף שלה, מעידים שאכן יש לה קהל עצום, אבל די מאופיין. בטח בחתך הגילאים שלו. אנחנו יצאנו לבדוק אם יש אמת במה שנראה ממבט ראשון כמו טרנד רשתות זמני שנידון לכישלון.
צליל קסום של כרסום
אני לא באמת יודע לספר יותר מדי על לאה גוברק, צעירה בת 21 שהחלה לתעד את עצמה מדי יום באינסטוש ובטיקטוק כשהיא נוגסת בקריספי צ'יקן, עוף מטוגן שהכינה בעצמה. סאונד של ביס מתפצח בחתיכת חזה עוף שמנמנה. כך מדי יום. הסרטונים הפכו ויראליים והתחילו לעורר עניין, בעיקר בקרב עוקביה הצעירים - שרצו גם לטעום. לא הרבה זמן אחרי, החלה לאה להפעיל מערך משלוחים צנוע שהלך וגדל.
העסק, באופן טבעי, ידע הרבה עליות ומורדות עם חלחול ההבנה שהחיים אינם רק לייקים וצליל קסום של כרסום, אבל בנובמבר האחרון החליטה לאה לפתוח מקום קטן שיוכל להביא קצת פרנסה ובעיקר לספק לאלפי העוקבים שנוספו עם הזמן, את האפשרות לטעום את מה שיש לה להציע.
הבנו מראש שהמקום עמוס בכל שעות הפעילות שלו. מהצהריים ועד ל-22:30. לכן מומלץ לבצע הזמנה מראש מהתפריט הנוח באתר ולהגיע לאסוף ולאכול תוך המתנה יחסית מינימלית. הגעה והזמנה עצמאית מהקופה או מהמכשיר האלקטרוני שמוצב בחזית הכוך יכולה להוביל לזמן המתנה של יותר משעה, במקרה הטוב.
כן, זה באמת קורה הדבר הזה. מתוך חנות קטנטנה ברחוב בלפור המאובק במרכז בת ים, פועל כיום אחד מעסקי המזון הכי פופולריים בסצנה. עשרות רבות של צעירים משוועים לטעום מהחוויה שהתפוצצה ברשתות, מגיעים במיוחד לבת ים לאורך כל שעות הפתיחה ומזמינים בכמויות. מחוץ לחנות הזעירה יש אולי שלושה שולחנות שכל הזמן תפוסים, כך שאין במקום שום חוויה של מסעדה, ועדיף לקחת את הזמנה ולאכול ברכב או על ספסל סמוך, בהנחה שתמצאו כזה.
אז איך האוכל? מיד. זה לוקח זמן. בכל אופן, התפריט מצומצם וממוקד. ארבעה גדלים של מנות קריספי צ'יקן - חזה עוף מטוגן בבלילה, צ'יפס, טבעות בצל בעבודת יד באותו הציפוי של העוף והמבורגר קריספי צ'יקן. כלומר שלוש חתיכות עוף בתוך לחמנייה עם ירקות. בנוסף יש רטבים שונים ושתייה. זהו.
מהר מאוד הבנו שההזמנה מראש הייתה רעיון מבריק, וכנראה הסיבה היחידה שסיימנו את הערב אצל לאה עם אוכל, ולא בהימלטות. המקום מפורק והתור המבורדק משתרך מבחוץ. מאחורי הדלפק, מנגד, מתרחש ההיפך המוחלט. שלוש נערות צעירות, כנראה חברות, מתקתקות את ההזמנות בשקט נפשי וגינוני מקצועיות. במטבח הסגור נמצאת לאה ומנצחת על הצ'יפסרים בהקפדה על כל נתח שנזרק לשמן, ומאחורי הקופה ניצבת אישה בלוק חרדי, מבטא ארגנטינאי כובש וקור רוח מעורר השתאות. איזה רוגע ובטחון עצמי נדרש כדי לספק מענה שליו לקהל רעב ולחוץ. לזו יש פטור מתור והאוכל עוד לא מגיע, וזה טוען שהוא מחכה כבר שעה וחצי וזועם. לכולם נמסר בנחת איפה הם בתור, ומאפשרים ביטול מיידי של ההזמנה למי שקצה נפשו מלהמתין, והכול בחיוך וברוגע.
אחרי יותר משעה מרגע ההזמנה (שאמורה הייתה להיעשות באופן מיידי, לפי האתר) הגיעה הקריאה הגואלת לאסוף את האוכל. בשעה טובה. אודה בכנות כי לאורך ההמתנה, ואני בטוח שאינני היחיד שחש כך, הסתתרה לה איזושהי כמיהה שהחוויה תהיה מאכזבת, כדי שאפשר יהיה לזעוק שהמלך עירום, שאין כלום מאחורי מה שהילדים כל כך מתלהבים ממנו ברשתות. הכמיהה הזו נעלמה במהירות.
תוך שניות השתררה דממה שהופרה ברעש של פיצוח. נגיסות רעשניות, שתיקה ואז התפעלות. זה הרבה יותר טוב ממה שדמיינו
האוכל הגיע חם וארוז במקצועיות. את השאיפות לאכול בנחת במקום מסודר החליפה המציאות, כלומר ישיבה ברכב שעבר שטיפה באותו היום, ולא ידע מה מצפה לו מבחינת פירורים. באופן טבעי, אריזת הקריספי צ'יקן (65 שקל) נפתחה ראשונה. 7 אצבעות גדולות ועבות עם ציפוי דומיננטי חם ופריך במיוחד. שורה של רטבים טובים הגיעה עם האריזה. אנחנו טבלנו בשום שהיה מעולה, ותוך שניות השתררה דממה שהופרה ברעש של פיצוח, נגיסות רעשניות, שתיקה ואז התפעלות.
זה הרבה יותר טוב ממה שדמיינו. בהבטחת הקראנץ' והקריספ לאה בהחלט עומדת, אבל הסיפור האמיתי הוא הטיפול בעוף שנראה מקצועי ביותר. המקום והמטבח כשרים, ולאה מצליחה לדלג בקלילות מעל אתגר ההשריה בריוויון או במוצר חלבי, שעל פי חוקי הז'אנר העולמי הם המעניקים את העסיסיות לחזה העוף בעל הנטייה ליבשושיות. העוף עסיסי ומתובל בעדינות והמעטפת פשוט מנצחת. למרות העומס במקום והלחץ הנוראי סביב הדלפק והצ'יפסרים, ניכר כי העופות טוגנו בדיוק המתבקש, בניקיון וללא קיצורי דרך. זה רחוק מלהיות מובן מאליו להצליח להוציא מוצר בסטנדרט כזה בתנאים כאלו, בטח כשאת צעירה כל כך.
הצ'יפס התעשייתי (18 שקל) היה סתמי עד מיותר. לזכותו ייאמר שגם הוא טוגן כהלכה, אבל מורגש שהוא לא ברמה של יתר המנות. טבעות הבצל מנגד (22 שקל), הן לא פחות מוואו, כמו שאומרים הילדים. טבעות גדולות מבצל טרי, טבולות במעטפת של העוף. הן והעוף נותנות סיבה טובה להגיע עד לבת ים. ההמבורגר, לעומת זאת, יכול להיות טוב יותר. העוף עצמו אדיר, עסיסי ופריך, אבל הלחמנייה לא מספיק טובה ותוספת הירקות דלה. קלייה מוצלחת של לחמנייה מאיכות טובה יותר ותוספת ירקות - אולי טבעת בצל אחת וקולסלואו, לדוגמה, היו מטיסות את המנה.
לסיכום, זו חתיכת חוויה. ברשתות זיהו סיפור טוב, הרבה לפני כולם. סיפור סינדרלה אדיר שיצטרך להוכיח מדי יום שלא יהפוך לדלעת, תוך חשיבה על הצעד הבא והתחנה הבאה, כי האמת היא פשוטה. לאה מהקריספי צ'יקן יודעת לעשות עוף מטוגן מעולה וטבעות בצל נדירות. האם היא תדע להדהים את הקהל שלה עם דברים נוספים?
