עוגיות פסח הן תופעה שאין לה הסבר הגיוני. מצד אחד - יבשות, מתפוררות, לפעמים מתוקות מדי, לפעמים יבשות כמו המדבר שממנו באנו. מצד שני - יש אנשים שמחכים להן כל השנה. עוגיות יין דחוסות, עוגיות קוקוס דביקות, עוגיות בוטנים שאהובות במיוחד על המבוגרים, ועוגיות תמרים או ריבה שנראות כמו מהדורת חג של הסבתא. כי בסוף, זה לא רק עניין של טעם - זה עניין של זיכרון, של בית, של מסורת. אלה עוגיות שעוברות איתנו מדור לדור, גם אם בדרך הן משאירות אחריהן שובל של פירורים.
האם החיבה לעוגיות היא רק בגלל הנוסטלגיה, או שאולי גם הטעם אחראי לזה? החלטנו לטעום (שוב) ולבדוק.
עוגיות כשרות לפסח
(צילום ועריכה: ספיר גורדו)
בשוק הכרמל, בבסטה פשוטה, יושב לו יענקל'ה כבר 25 שנה ומוכר עוגיות. ולקראת פסח הדוכן מתחלף לגרסה הכשרה ומתמלא בקרטונים של עוגיות כשרות בתפזורת. עוגיות קוקוס, שקדים, עוגיות יין, ריבה, תמרים, שוקולד רום, תות ועוד מגוון סוגים. "יש אנשים שמגיעים רק לפסח", הוא מספר, "50 שנה אותו הדבר - ואנשים לוקחים בעיקר קוקוס ובוטנים".
וכדי להוכיח את מה שהוא אומר - נכנסת אישה מבוגרת ומבקשת חצי קילו עוגיות בוטנים, כמו בכל שנה. יענקל'ה מושיט לה עוגיית בוטנים אחת, מוודא שזה אכן הסוג שהיא אוהבת, ורק אז ממלא לה את השקית. היא מחייכת אליו, והוא מחזיר לה חיוך של שנים.
אנחנו לא הסתפקנו רק בקוקוס ובוטנים. לקלאסיקות האלה הוספנו את עוגיות היין הענקיות וגם קצת חידושים - שוקולד רום, ריבה ואפילו עוגיית תות.
אז איך הטעם?
נתחיל בעוגיית היין - ויש מה לבחור. קטנות, גדולות, עם שוקולד, בלי שוקולד- לכולן יש תכונה אחת משותפת: קשיחות. שלנו הייתה ענקית, דחוסה, וכזו שאחריה יש סיכוי שנצטרך השלמה בשן הקדמית. זו העוגייה עם הכי הרבה טעם של מסורת וכבר בביס הראשון היא זורקת אותנו לאחד מלילות הסדר אי שם בשנות ה-90. טעימה אך כבדה. וכמובן, קינחנו בכוס מים – לגמרי הכרחי.
ועכשיו לנוסטלגיה השנייה – עוגיות קוקוס ובוטנים. לא הכי יפות למראה (בעיקר הבוטנים, שיכולה להזכיר אימוג'י שלא נעים לומר את שמו), אבל הן חלק בלתי נפרד מהזיכרון וההיסטוריה המשפחתית. המרקם דביק ודחוס ממש כמו בזיכרון, והטעם מפתיע לטובה. אולי זה הגעגוע לימי הילדות, אולי פשוט התבגרנו קצת ואולי הן פשוט טובות. היה טעים בכל מקרה.
שאר ירקות, או יותר נכון עוגיות - תות, שוקולד ורום, תמרים, שוקולד וריבה. אין ספק שהן מרעננות את התחום של היבש והדחוס. הן הרבה יותר מתוקות (אפילו יותר מדי), אבל הכי פחות מרגישות "של פסח". המרקמים ידידותיים יותר למשתמש והטעמים די מגוונים. אחריהן הגיעה גם קצת צרבת, אז אם אתם רגישים עדיף להישאר עם עוגיות היין ולאזן עם איזה תה ירוק בצד.
אז כן, אהבנו, אבל אנחנו לגמרי בסדר אם ניפגש שוב רק בשנה הבאה.
בסוף, הטעם בשילוב הזיכרון יוצרים ביחד חוויה. בין אם זו עוגיית היין ששוברת שיניים או עוגיית הקוקוס שמלווה אותנו כבר דורות — כולן מייצגות מסורת, חג וטעמים שכאן כדי להישאר. כנראה לנצח — או לפחות עד שנגמור את הקופסה ונישבע שזהו, שנה הבאה לא נוגעים בזה.
