כשבועיים אחרי 7 באוקטובר הגיע פרופ' ניר אביאלי לצומת גילת בעוטף עזה. שם, בצומת שעברו בו המחבלים שחדרו לישראל, הוקמה עמדת מנגל עצומה כדי להאכיל את חיילי צה"ל. כאיש שאוהב את הסרקזם שלו וול דאן, אביאלי, תושב העוטף בעצמו, הגיע למקום בציפייה למופע על האש ישראלי מסורתי, כולל הנפנופים, הפרגיות ומאבקי הכוח העתיקים על טריטוריה וגובה להבות. אבל מה שגילה כשהקשיב לחיילים ולגחלים לוחשות גרם לו לבכות. "זה היה כל כך לא ישראלי מה שקרה שם", הוא נזכר. "כולם דיברו בנימוס, עמדו בשקט בתור, לא דחפו, אמרו תודה. הם לא התנהגו כמו שישראלים מתנהגים לרוב. הייתה שם פגיעות גדולה, בלי פוזה".
הכי רחוק מה"גבר-גבר" הישראלי.
"נכון. במובן מסוים, המאצ'ואיזם הישראלי כשל שם. העניין הזה של 'אנחנו גברים, אנחנו חזקים, אנחנו נקרע את הערבים' לא היה קיים".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות רק למנויים:
הייתה תחושה כזאת בתחילת המלחמה, שהמאצ'ואיזם הישראלי הוא עוד קונספציה שקרסה. מנגד, עדיין לא ויתרו לחיילים שהיו שם על כמויות של בשר על האש – אוכל שמסמל כוח וגבריות, בטח כשהוא על המנגל.
"דווקא שם, ההאכלה הזאת מייצגת את זה שהחיילים עברו אינפנטיליזציה מלאה בישראל. חיילים כיום הם בעצם ילדים שאנחנו צריכים להאכיל אותם, ולא חיילים-גברים שאנחנו צריכים להאכיל לפני שיוצאים לקרב. בעצם, מה שהיה שם בצומת גילת זה כמו מנת ילדים במקדונלד'ס. היו בעיקר המבורגרים, או נקניקייה בלחמנייה".
המשפט "אתה זה מה שאתה אוכל" תקף במיוחד לבשר, לגברים, ובעיקר לקשר בין שניהם. או כמו שכתבה ויסלבה שימבורסקה, "אנחנו אוכלים חיים של אחרים על מנת לחיות". "הרעיון הוא שלהרוג חיה ולאכול אותה זה ביטוי של כוח, ואש זה ביטוי של כוח – כי אתה מצמצם את הבשר, בעל האש אתה הופך את הבשר לעוד יותר מרוכז", מסביר אביאלי. "עכשיו, אם אתה אוכל בשר שור – אתה נהיה חזק כמו שור. אבל כשאתה אוכל בשר של פרגית, שבישראל מאוד אוהבים, אתה מה? נהיה חזק כמו פרגית?
פרגית היא לא ביטוי של עוצמה גברית, אלא של חולשה. שלא לדבר על נקניקייה. זה בדיוק הסימבוליזם של חולשה ושל פגיעות, לא של כוח. זאת אומרת, יש פה מרכיבים שאתה אומר – הרגתי חיה, צליתי אותה על האש, עשיתי את כל הדברים שאמורים לתת לי כוח – אבל תראה אילו חיות דרדלה שמתי על האש".
כלומר?
"הישראלים אמביוולנטיים לגבי הכוח שלהם. מצד אחד, אנחנו הכי חזקים במזרח התיכון, הנשק הכי טוב, חיל האוויר הכי טוב, דימונה. מצד שני, אנחנו הכי חלשים, בגלל השואה שהפכה אותנו לקורבנות האולטימטיביים. האמביוולנטיות הזאת באה לידי ביטוי במנגל של יום העצמאות בצורה הכי בולטת בעיניי. ובצומת גילת, האמביוולנטיות הזאת לא הייתה קיימת. הייתה שם איזו הכרה טוטאלית בחולשה".
וזה מה שהביא אותך לבכי?
"זה היה הכל ביחד. זה היה בשיא הטראומה, בשיא הנוראיות. הגעתי שם לדוכן אספרסו שפתחו לחיילים, עם כל מה שאפשר לקבל בבית קפה טרנדי בתל-אביב. בסוף זה היה לי כבר יותר מדי. אולי בגלל הניסיון הזה לשדר שהכל נורמלי, הכל בסדר. אבל למה הופתעת שרציתי לבכות?"
כי זה לא אופייני לגבר ישראלי, בטח שלא לדבר על זה.
(צוחק) "כנראה שאני לא גבר אמיתי. אבל חשוב לציין שעדיין לא בכיתי ליד כולם, כמובן. אני ממש לא פראייר".
השם אולי לא מוכר לרבים, אבל פרופ' אביאלי, מבכירי הכותבים האקדמיים על אוכל בישראל, יודע מה אתם אוכלים, כמה ובעיקר למה. בגיל 59 הוא פרופסור לאנתרופולוגיה וחלוץ בתחום מחקר תרבות האוכל המקומית. הוא גם מטפח דור של חוקרים שממשיכים את דרכו באוניברסיטאות מקומיות ובינלאומיות, מתוך ההבנה שאוכל הוא אף פעם לא רק אוכל, אלא סך כל המטען ההיסטורי, האידיאולוגי והתרבותי שהוא מכיל.
אוכל, אכילה והאכלה - או היעדרם, הם מרכיב יסודי בדנ”א היהודי במשך אלפי שנים של פרעות וארוחות. השואה והקמת המדינה, הפכו את העיסוק במטבח לאובססיה לאומית. בישראל, אוכל הוא אף פעם לא רק אוכל. זו דרך להביע אהבה, להשתייך לסיפור גדול יותר, לגבש מדיניות חוץ, וכמובן – הניצחון המוחלט שלנו על הנאצים. בין לבין, אוכל הוא גם משהו למלא איתו את החלל. אם אתה לא יודע מה להגיד - תציע אוכל, אם אתה לא יודע מה לעשות - תכין אוכל, אם אתה לא יודע איך לפתור בעיה - תאכל משהו ותחשוב על זה.
אולי דווקא בגלל שהוא נמצא כל הזמן בתודעה הלאומית, לא ייחסנו חשיבות למה שהוא מספר עלינו בהקשר רחב יותר. אביאלי, לעומת זאת, עשה מזה קריירה. "כשהתחלתי, באמצע שנות ה-90, לעגו לי באקדמיה, 'מה זה השטויות האלה?' אמרו לי שאוכל זה בכלל לא מדע, הוא נחשב אז לקישוט אקזוטי חינני. אבל בגלל שזו זירה הרבה פחות מפוקחת, דווקא שם רואים דברים שאי-אפשר לראות בשום מקום אחר. אם בדרך כלל אנשים חושבים מה הם אומרים ומה הם עושים, כשזה מגיע לאוכל הם לא חושבים, אז גם חושפים הרבה דברים שבדרך כלל הם מסתירים".
והישראלים מסתירים לא מעט. אובססיה למנות גדולות, צורך בלתי נשלט ביותר מדי אוכל על שולחן החג, בעגלת הסופר, בשיחות חולין, במערכת העיכול. ומעל הכל, העלבון כשכל זה נחשף מתחת לציפוי הממלכתי הדק שפיתחנו בהרבה מאמץ וקלוריות. "כשאני אומר לאנשים שמה שמאפיין את המטבח הישראלי אלה מנות גדולות וזולות, ושאיכות לא מעניינת את הישראלים – אנשים נפגעים", אביאלי משתומם מהתגובה הקבועה לאחד ממחקריו הראשונים על המטבח המקומי. "וככל שהקהל יותר אליטיסטי, הוא יותר נעלב. ישר אומרים לי 'אבל על מה אתה מדבר? מה עם התופעה של הפודיס? מה עם כל המסעדות החדשות?'
"אנחנו מנסים לפצות באכילה על אלפיים שנות גלות, רעב ושואה, ואי–אפשר. אחר כך אנשים נעלבים כשמשתמע שהם אוכלים כמו חזירים"
"היה פעם ניסיון של דיוויד פרנקל (השף של מסעדת פרונטו, מהמסעדות היקרות והטובות בישראל – גב"ח), שרצה לחנך את הקהל הישראלי והקטין את המנות במסעדה. התגובה של הקהל הכריחה אותו להגדיל אותן מחדש. וזאת לא שיפודייה, אלא מסעדה שמדברת לאליטה. הסיבה לזה היא שאנחנו בטוחים שאנחנו יותר אנינים ממה שאנחנו באמת. זה מתקשר אצלי גם למה שמוגדר בישראל כתחושת שובע. אם אתה לא מתפוצץ – כאילו לא אכלת. חיים כהן הגדיר את זה כמצב שבו 'אתה פותח את הכפתור במכנסיים, אתה לא יכול לנשום, בא לך להקיא'".
בדיוק, לאכול עד התפוצצות. זה נשמע כמו משהו רגשי לגמרי.
"אנחנו מנסים לפצות באכילה על אלפיים שנות גלות ורעב ושואה, ואי-אפשר. ואחר כך אנשים נעלבים כשמשתמע שהם אוכלים כמו חזירים. אבל אם אתם לא חזירים, אתם אומללים וקורבנות. זה לא שהאכילה בצורה הזאת לא מודעת. אנשים מודעים למה שהם עושים, ולכן זה גורם להם חוסר נעימות. אבל באמת יש פה מניעים לאכילה הזאת".
השואה בעצם מנהלת לנו את הרגלי האכילה?
"מה שהפך אותנו לקורבנות האולטימטיביים זאת השואה, וכמובן שאנחנו בפוסט-טראומה מהדבר הזה, אבל לא חסרות לנו טראומות. בשביל סבתא של אשתי, החוויה המכוננת בחייה הייתה 'הרעב' במלעיל, ככה היא קראה לזה. זה היה בכורדיסטן, כנראה במלחמת העולם הראשונה, וחצי מהאחים שלה מתו מרעב כשהייתה קטנה. התוצאה הייתה שבשבילה, אהבה ודאגה זה קודם כל אוכל. ומה צריך? צריך הרבה. לא משנה אם זה אוכל טוב או לא טוב. צריך לפטם, כי עוד מעט יבוא רעב וימותו מרעב.
"לדבר הזה יש שעתוק בין-דורי. כלומר, הטראומה עוברת לדור הבא בלי שאתה חווה את הטראומה עצמה. אז הוויכוחים שהיו לי עם אמא שלי, שניצלה מהשואה, עברו לוויכוחים עם אשתי, שהיא ממוצא כורדי, על כמה אוכל צריך ואם כשמסיימים את הארוחה צריך להיות שולחן ריק או שולחן שנשפכות ממנו כמויות של אוכל. בכל פעם שאנחנו עושים אירוע משפחתי אנחנו קובעים את הכמויות, אבל כל אחד אומר בלב 'טוב, אני לא יכול לסמוך עליהם, אני שוב אעשה כפול'".
אם טראומות יש מלוא החופן גם לאשכנזים וגם למזרחים, נראה שמערכת העיכול הקולקטיבית שלנו בחרה צד, ולא זה של הגפילטע. "המטבח המזרחי ניצח בישראל בנוקאאוט", פוסק אביאלי. "הקטגוריה המזרחית בכלל הומצאה בישראל, בשנות ה-50, כשאנשים ממזרח אירופה קבעו שאנשים מצפון אפריקה או המגרב, אזור שבכלל יותר מערבי מהם, הם בכלל מזרחים. זה לא מושג גיאוגרפי, אלא תרבותי. 'המזרחים האלה' הם אנשים מקבוצות שונות מבחינה תרבותית ואתנית, עם רמות השכלה והכשרה שונות מאוד האחת מהשנייה. אפילו במרוקו עצמה יש הבדל עצום בין אלה שבאו מהערים בחוף לאלו שבאו מההרים. אבל מדינת ישראל אמרה 'כולכם אותו דבר, כולכם זבל וכולכם לפריפריה'".
אם הכינוי "מזרחי" הומצא בהתחלה כאות גנאי, בתוך 20 שנה אותה קבוצה מעורבבת הופכת אותו לזהות, לדבר מלא גאווה. "נוצקה זהות תרבותית שמורכבת ממוזיקה מזרחית ומאוכל מזרחי. כל קבוצה אתנית תרמה מנה. אז יש קוסקוס, ויש קובה, וחריימה, ומפרום, ושקשוקה, ומטבוחה. יש הרבה דגש על מאכלים מצפון אפריקה, כי הם היו הקבוצה הכי גדולה ואצלם התנהל הדיון הכי חריף על הזהות. העיראקים ניסו לעשות משהו אחר, ואת ההודים אף אחד לא ספר, אבל העולים מצפון אפריקה, ובמיוחד המרוקאים, ניהלו מאבק יותר משמעותי על הזהות שלהם. לכן זה לא מקרי שקוסקוס הפך למנה האיקונית של המטבח המזרחי".
למעשה, המטבח האשכנזי לא רק הפסיד במשחק האתני, אלא הפך למשהו שמתביישים בו.
"כיום, בארץ, זה מביך להיות אשכנזי, זה דבר שלילי. זאת קבוצה שבמשך הרבה שנים הייתה הגמונית, והיא ויתרה במודע, מרצון ומאידיאולוגיה על ההגמוניה שלה בתחום הקולינרי".
אני לא ויתרתי.
"יכול להיות שאת לא ויתרת, אבל את שריד מוצל מאש. הילדים שלך יוותרו", אביאלי עונה בפסקנות. "מנות אשכנזיות שכן הצליחו להיכנס למטבח הישראלי הן מנות שהמקורות שלהן מוכחשים. למשל, היום המנה האולטימטיבית היא שניצל בחלה, שמכינים חבר'ה מזרחים ושמים עליה מטבוחה. אבל חלה זה אשכנזי, וגם השניצל. הילדים שלי כל הזמן אומרים שהם רוצים להיות מרוקאים. כל אחד מהם מגיע לגיל 14 ואומר 'גמרנו, מעכשיו אני מרוקאי'. יש להם גם הסברים למה. אחד הבנים אמר לי שיש לו שתי סיבות. 'קודם כל, אצלנו, הבנים לא שוטפים כלים'. אצלנו! 'דבר שני, אני רוצה לאכול רק בשר ראש'".
בצדק.
"זה באמת טעים, ואצלנו בבית כמעט לא אוכלים בשר אדום. עכשיו אחיו הולך לצבא, וגם הוא הודיע שהוא לא איתנו", אומר אביאלי ומיד מחייך. "אגב, אשתי ממוצא כורדי, אבל בשבילם זה כבר לא מספיק".
הוא חילוני למהדרין, נשוי לעירית, דתייה שומרת מצוות. "אחרי 30 שנה וחמישה ילדים, אשתי עדיין מתעצבנת עליי כשאני שם כוס בכיור הלא-נכון. אני אומר לה, 'את לא מבינה שאצלכם זה בגוף?' הם לא טועים, ואני כל הזמן מתבלבל". בספרו החדש "מדינה על האש" (הוצאת "אפיק"), אביאלי מגדיר את עצמו כאחוס"ל – אשכנזי, חילוני, וסוציאליסט-לאומי. סוג של גילוי נאות מחייב לחוקר שמגיע למושא המחקר עם מטען גנטי ותרבותי, בין אם ירצה או לא.
בדרך כלל הוא מעדיף לחקור תרבויות זרות, שלא תובעות ממנו מעורבות רגשית. בעבר הוא עשה את זה בווייטנאם, בימים אלו הוא עובד על מחקר גדול ביוון, ולדבריו, המטבח הישראלי בכלל לא היה על הפרק, אבל לחיים היו תוכניות אחרות. "הספר פשוט כתב את עצמו", הוא מסכם. חלק מהנושאים הגיעו מהתחככות שלו עצמו עם המציאות הישראלית.
כך, למשל, המחקר על טקס העל האש הישראלי הוא תוצאה של עשור שבו פקד בכל יום עצמאות את גן סאקר, מקדש מנגלים מיתולוגי. הפרק על בשר וגבריות נולד במרד שפרץ בכלא מגידו בזמן שעשה בו מילואים. את הרעיון למאמר על האגדה האורבנית שתאילנדים אוכלים כלבים, קיבל כשהשתתף במחקר על תנאי העסקת עובדים זרים. המסקנות שעולות מכל אחד מהנושאים, גם לגבי היחס הישראלי לפלסטינים ולעובדים זרים, לא תמיד נעימות לקריאה. מצד שני, גם החיים בשנה וחצי האחרונות הם לא דבש.
בעיצומה של מלחמה שהכניסה את המדינה לבולמוס של אכילה רגשית, נדמה שאין מתבקש מספֶר שעוסק בתת-המודע של המטבח הישראלי. אבל מסתבר שאביאלי כתב את הספר הרבה לפני 7 באוקטובר. הגרסה באנגלית יצאה לפני כמה שנים בהוצאת אוניברסיטת קליפורניה. הגרסה הישראלית, שכוללת אחרית דבר שנכתבה אחרי אותה שבת שחורה, יצאה בחודשים האחרונים.
"העניינים עם האוכל מורכבים", הוא מסביר את מצב הצבירה הישראלי אחרי שנה וחצי במצב מלחמה. "מצד אחד, ענף המסעדות קורס. לאנשים אין מצב רוח והם לא הולכים לאכול. מצד שני, את רואה שוב ושוב שאנשים פותחים מקומות, כמו איזה ניסיון להחזיר את הדברים לחיים על ידי האוכל. אנשים שנוסעים לחו"ל מספרים מה הם אכלו, אבל לא בקטע אינסטגרמי כמו שהיה קודם, אלא באיזה ניסיון לתאר איך אכלתי בשלווה ויכולתי ליהנות מהאוכל, כי הייתי רחוק מכל מה שקורה פה ופה אי-אפשר ליהנות משום דבר".
אי-אפשר, וגם אסור ליהנות.
"אסור ליהנות ואנחנו מתקשים ליהנות. אבל אני מסתכל על מה שקורה בסופרמרקט, ואנשים קונים בטירוף. זאת אומרת, יש איזה ניסיון לפצות. אנשים כל הזמן מתלוננים שהם אוכלים ומשמינים, ובו בזמן לא נהנים מזה. זו כל הזמן אכילה רגשית. בעיניי, זה דווקא מעורר אמפתיה, בגלל החשיפה של החולשה".
ועדיין, קניות בסופר זה פיצוי צנוע. נהיינו ספרטה?
"זה דווקא רעיון מעניין, כי בספרטה הם אכלו מרק שחור, שאף אחד לא יודע מה בדיוק כלל. כנראה בליל של דברים שאולי היו מזינים, אבל בוודאי לא היו טעימים. זה מתואר על ידי האויבים שלהם בתור הדבר הנוראי שהם אוכלים. אבל כל הסיפור של הספרטנים היה סיפור של גבורה, של עוצמה גברית, של לחימה כמטרת חיים. לאכול כדי להילחם, לא כדי לחיות.
"בישראל, אני חושב, זה הרבה יותר מורכב. אנחנו לא ספרטה עדיין, למרות שחלק מהמנהיגים שלנו רוצים להפוך אותנו לספרטה. רוב האנשים פה, וזה ייאמר לזכותנו, לא מוכנים לקבל את הספרטניות. אגב, דווקא הביביסטים מסרבים לוותר על העונג – לא על הקריוקי ולא על על האש. מצד אחד, זה לא ממש רגיש. מצד שני, אם בשנה שאחרי הטראומה אני אוכל, שותה ועושה שמח – זה כי ניצחתי. ואני חושב שזאת אחת הדילמות הגדולות ביותר פה. כולנו יודעים בלב שהובסנו, אבל יש מי שלא מוכן לקבל את זה ומספר לעצמו סיפור שהוא 'כפסע מהניצחון המוחלט'. אפשר להסתכל על זה באופן שיפוטי ולהגיד ‘איזה חוסר התחשבות’, ואפשר להגיד שזה ניסיון של אנשים להכחיש את התבוסה, לטעון את עצמם מחדש באנרגיה, כי זה מה שאוכל עושה".
זה ניסיון נוגע ללב, אבל לא מותאם. כמו שאתה אומר בספר שלך – זה צורם כמו הגרסה המטוגנת והענקית שהמצאנו לסושי.
"אבל זה צורם למיליה מסוים ולאנשים מסוימים, ולאחרים לא. פעם הייתי באירוע בחוף ומישהו הגיע בלילה עם טנדר, הוציא שני רמקולים ענקיים ופוצץ את החוף. לפני שבאו הפקחים שאלתי אותו 'למה אתה שם מוזיקה כל כך חזקה?' הוא ענה לי 'מה, שכולם ייהנו'. אפשר להתייחס לזה כאילו הוא רוצה להתעלל באנשים, אבל אני האמנתי לו. הוא לרגע לא חשב שזה אולי מפריע".
"יש מי שמספר לעצמו שהוא 'כפסע מהניצחון המוחלט' ולא מוותר על המנגל. אפשר להסתכל בשיפוטיות ולהגיד 'חוסר התחשבות', ואפשר לומר שזה ניסיון של אנשים להכחיש את התבוסה ולטעון את עצמם מחדש באנרגיה, כי זה מה שאוכל עושה"
אם נחזור לעל האש המסורתי (או בישראלית: “עלאש”), לפי אביאלי הוא מבטא את האמביוולנטיות שמאפיינת את המטבח הישראלי – אנחנו מצד אחד הכי חזקים, ומצד שני הכי חלשים. אמביוולנטיות שבאה לידי ביטוי גם במלחמה. "לא לתת לאנשים אוכל זה הביטוי האולטימטיבי של כוח שמגיע מלמעלה למטה, וזה מה שאנחנו עושים בעזה. מצד שני, כל המדינה התגייסה להאכיל את החיילים. איך יכול להיות שהעם שלפני 50 שנה היה במחנות ריכוז, מרעיב את הצד השני? חוקר התרבות יחיל צבן כתב לי שידוע שאנשים מתעללים הם בדרך כלל קורבנות של התעללות בעצמם".
אם לצטט אותך, "כשאתה אומר 'בגלל מה שעשו לנו בשואה, אני יכול לעשות מה שאני רוצה לאחרים' זו תפיסת עולם שלא משאירה הרבה סיכוי לעתיד שלנו כמדינה".
"אם אנחנו הולכים עם הספר שלי עד הסוף, אז באמת אפשר לארוז. זה מה שאני כל הזמן אומר, שכאיש מדעי החברה, המסקנה היא שהסיפור הזה גמור. הוא לא יכול לשרוד לא דמוגרפית, לא פוליטית ולא חברתית. אבל כאבא לחמישה ילדים שגר במושב קלחים, אני לא בטוח שאי-אפשר לתקן אותו".
הבית בקלחים שבעוטף עזה היה המקום שבו חווה אביאלי את 7 באוקטובר. באווירת הבלבול והכאוס של אותה שבת, הוא התחמש בנשק היחיד שהיה בבית. "יש לי חרב שסבא שלי קיבל אחרי מלחמת העולם השנייה. הוא שרד במחנה עבודה, הלך למנזר שהחביא בו את אמא שלי, הוציא אותה משם בסל קניות והתחיל ללכת ברגל מבודפשט לעיר שלו. בדרך הוא פגש חיילים מהצבא האדום ששאלו אותו לאן הוא הולך, והוא ענה 'אני הולך הביתה'. הם נתנו לו חרב שכתוב עליה '1914'. היא הייתה תלויה אצלו בסלון, וכשנפטר לקחתי אותה. באותו הבוקר הוצאתי אותה, היא הייתה חדה ומשומנת, וככה הלכתי לשמור בש"ג, כי לא היה משהו אחר. הילדים שלי צחקו עליי, אבל מה עדיף, להילחם עם ציפורניים?"
אל מושב קלחים הם הגיעו ממש במקרה. "היינו בכלל לקראת מהלך של קבלה לקיבוץ רעים, אבל אני נשוי לאישה דתייה והתברר שהאוכל שם לא כשר, וככה הגענו לקלחים. בקיצור, הדבר הזה לא עלה יפה, אז ניצלנו מהחוויה של 7 באוקטובר ברעים, ותודה לאל הלא-קיים".
רק אל תגיד את זה לאשתך.
"אני אומר לה את זה כל הזמן. אני חושב שגם לה נשבר מאלוהים ב-7 באוקטובר".
אגב, מאז המלחמה עשית מנגל ביום העצמאות?
"לא. לא בא לי".
פורסם לראשונה: 00:00, 18.07.25
