בלב מטעי אבוקדו וקפה ירוקים ומלבלבים במושב גני טל שליד גדרה, מסתתר בית קפה קסום וכשר, בשם "חוות הקפה מטעים". בבוקר שבו ביליתי שם נכחו במקום זוג בדייט רומנטי, משפחה נחמדה, חבורת צעירות דתיות עוטות בובו אופנתי ובמרפסת ישבו מילואימניקים מצודדים, עם נשק בהצלב, שבאו לפסק זמן טעים עם קפה משובח, רגע לפני השיבה לחזית.
לצד האווירה המרגיעה, קשה להתעלם מהריח המעורר והממריץ, שמגיע מאגף הקלייה בחווה. "אמא שלי אומרת שאין ריח כמו של קפה ולחם טרי", מספרת דקלה פוקס, נשואה ואם לשלושה, שמנהיגה את החווה, ומשגרת חיוך כובש. "פריחת הקפה מדהימה. היא נראית כמו יסמין ומריחה כמו יסמין, שום קשר לקפאין. כל הריחות הנפלאים של הקפה מתחילים בתהליך הקלייה. וכשאתה נכנס עם חבר או חברה לבית קפה, הריחות מיד מכניסים אותך לאווירה.
פרידה קאלו על הקיר
"אחרי 7 באוקטובר המקום שלנו קיבל משמעות חדשה. קליינטים קבועים, שהפכו להורים שכולים, באו לנשום דקה אחרי השבעה – וביום ה-30, וביום הזיכרון הראשון, ואתה יושב ובוכה איתם. היה לי לקוח שהלך לזהות את אמא שלו שנהרגה ב-7 באוקטובר, ועצר בדרך לשתות אצלנו קפה. בתי קפה זה מקום שאתה יכול לראות בהם הכל. כל המהפכות הגדולות – כולל הציונות, התפתחו בבתי קפה".
על אחד הקירות ב"חוות הקפה מטעים" תלוי ציור ענקי המנציח את הציירת המקסיקנית פרידה קאלו. בעשורים האחרונים מעמדה של קאלו התעצמם, והיא מככבת על שלל מוצרים. "למה בחרתי בפרידה קאלו? כי אני מעריצה! וגם בגלל שזו חווה נשית מאוד", אומרת דקלה. "בבית הקפה הכל נשי מאוד. כל הצוות נשי חוץ מאבא שלי – גל ישועה, שהוא השותף החקלאי. אנחנו מאוד פמיניסטיות ואני עובדת עם הקולה היחידה בארץ – אופק ידידיה. עכשיו אני גם משתפת פעולה עם רתם לב ארי, בעלת בר 'הופמן' בראשון-לציון, שמוכרת את הקליות שלנו".
אופק מצטרפת לשיחה, ומכריזה שהקפה "זה תחום מאוד-מאוד גברי. למה בבתי הקלייה אין נשים ובבתי הקפה אין הרבה בריסטות נשים? יש, אבל לא מספיק. יש לי קולגות מדהימים, סופר-מפרגנים, אבל כולם גברים. נשים תמצא בפוזיציות אחרות, כמו טועמות וסוציולוגיות ובלוגריות של קפה. למה אין כמעט נשים בענף? זה כמו לשאול למה אין בענף הבניין הרבה נשים? ככה זה. זה עניין של ענפים".
רתם חושבת שזה "עניין תרבותי ארוך שנים. גם ביין לרוב זה קורה. אגב, קפה זה צעצועים של גברים".
דקלה: "נכון. מישהו סיפר לי שהוא קנה מכונת אספרסו ב-75 אלף שקל למטבח, שזה משהו שרק גבר יעשה. כשאופק ואני מגיעות לתערוכות קפה בחו"ל, אנחנו היחידות. היינו באיזו תערוכה שחילקו חולצות – לקחנו סמול, והחולצות הגיעו לנו עד הברכיים, כי הן היו במידות של גברים. אף אחד בכלל לא חושב להתייחס לנשים. כשאתה הולך לסדנאות קפה, תראה שם בעיקר גברים חובבי וויסקי, יין, קפה וסיגרים. זה בא ביחד. הכל קלישאתי מאוד".
למה באמת?
"שאלה מעולה. זה מעליב אותי באופן אישי, כי מי שעושה את העבודה השחורה זה נשים. נשים וילדים קוטפים את הקפה, ממיינים את הקפה, והגברים מקבלים את כל הקרדיט. לנשים יש חך מפותח ורגישות פי אלף יותר מאשר לגברים".
גם לנשים בישראל יש חך מעולה בכל מה שקשור לקפה?
"בגדול נשים בישראל אוהבות לשתות קפה הפוך. כמה שיותר רותח. וזה הדבר הכי גרוע בעולם, אבל אי-אפשר להתווכח עם הישראליות".
קפה על שם גולדה
הסיפור של דקלה בת ה-45 ומשפחתה ("דוסים מקוריים", כהגדרתה) הוא הסיפור הכי ישראלי שיש. "נולדתי בערבה – ההורים שלי הקימו את מושב צופר, שם יש את הנוף הכי יפה בארץ. בראשית שנות ה-90, כשהייתי בת עשר, עברנו לגני טל בגוש קטיף. ההורים שלי חיפשו מקום חקלאי, דתי, והגוש היה מהמם. היו לנו שם את החופים הכי יפים בעולם. אין דברים כאלה בארץ. העיר הגדולה הייתה חאן-יונס, והיינו עושים שם טסטים וקניות בשוק".
בשנים שחלפו החלום הפך לסיוט. דקלה התחתנה עם מיכה פוקס, כדורסלן בדימוס שהקים בהמשך "ביג אנד טולמן" – חנות לאנשים גדולים וגבוהים בתל-אביב, וכאשר הפכה לאמא הבינה שהחיים ברצועת עזה נהיו בלתי אפשריים. "אחרי הסכמי אוסלו נהיה בלגן, ובגדול בשנתיים שלפני הפינוי ב-2005 אי-אפשר היה להמשיך לחיות בגוש קטיף. מי שיגיד לך משהו אחר, זה פשוט לא נכון. זה היה רולטה רוסית לצאת מהגוש. פחדתי שבעלי מיכה ייצא בערב, כי ציר כיסופים היה מטווח של ברווזים. כמות הפעמים שנפלו לנו פצמ"רים בגינה הייתה הזויה. פעם זוג חברים שלי ישב על דיונה ונפל להם טיל בין הרגליים. זה היה או פינוי או לכבוש את עזה. עד היום אנחנו סוחבים את הטראומות של החיים בגוש. בכל פורים, כשמתחילים עם הנפצים, אמא שלי יושבת ובוכה".
ואיך היה עבורך תהליך ההתנתקות?
"בגדול, גני טל היה המושב היחיד שבעצם דיבר עם המדינה לפני הפינוי ולכן המושב ידע לאן הוא הולך. ידענו שיהיה לנו בעצם בית. יכול להיות שזה איפשהו ריכך את הטראומה. אנחנו עזבנו מרצון, יומיים לפני שהאחרים פונו".
גני טל הוקם מחדש ליד גדרה. דקלה, שחיה שנים אחדות בתל-אביב, בחרה לחזור למושב – והמעצמה שלה ושל משפחתה כוללת אבוקדו אורגני, תמרים ומכוורות של דבורים. "לפני 11 שנה התגלגלנו לקפה. זה התחיל כתחביב. אנחנו משפחה של מכורי קפה ויש לי עדיין את המקינטה של סבתא, עוד מאיטליה מתחילת המאה שעברה. בזיכרונות ילדותי מופיע סבא שלי מבשל מקינטה על הגז. אז אמרתי: 'יאללה, בוא ננסה לגדל קפה'".
דקלה מעידה שבהתחלה סיפור הקפה היה "ממש בקטנה. זה התחיל יותר בתור בדיחה. מאחר שאבא שלי יודע לגדל הכל, חשבתי שהוא יצליח לגדל גם קפה. כמו שאנשים עושים לעצמם גן ירק. אמרתי לעצמי, 'הקפה הולך ונכחד – אז תהיה לי פינת קפה וגם קפה שלי'. אבא זרם עם הרעיון ומהר מאוד נכנסנו לתוך העסק, שאיתגר אותנו – רצינו להצליח בגידול חדש, משהו שבאמת אין בארץ".
למה שתלת את שיחי הקפה בתוך מטעי האבוקדו?
"בעולם מגדלים הרבה פעמים ככה את הקפה – מתחת לפפאיות ולבננות, בגלל שהקפה לא יכול לסבול קרינת שמש ישירה. בכלל, בעולם מגדלים אותו באזורים שבהם יש עננות".
בישראל רוב הניסיונות לא ממש הצליחו.
"בשנות ה-50 מכון וולקני עשה ניסיון לגדל ולאזרח קפה. הסיפור הזה נפל גם בגלל הקטיף. אז לא היה עדיין מיכון. הקטיף ידני וזה נורא יקר גם היום. אני עובדת עם הרבה פנסיונרים מהצפון, שמספרים לי שהיו להם שיחי קפה בגינה, מאותו ניסיון. יש לנו חמישה דונם ואנחנו משמשים כמרכז מחקר ופיתוח לגידול קפה בישראל. אני מגדלת מספר זנים, בהם הזן של הערביקה גולדה, זה זן שנשאר משנות ה-50 ונקרא על שם גולדה מאיר. טוב לו בארץ. הוא נקלט פה יופי מתחת להצללה".
זיכרונות עם ריח
למרות הקשיים ("כדי להיות היום אישה עצמאית בישראל, את צריכה להיות מתאבדת שיעית"), דקלה הוכיחה שאפשר לגדל כאן קפה. היא משתפת פעולה עם מכון וולקני, ועם משרדי החקלאות והתיירות. "היום סוף-סוף יש לי שתילים, שהם פיתוחים שלנו ושל מכון וולקני, שאני יודעת שטוב להם בישראל – והם נותנים כמות מטורפת של קפה. אם בעולם ממוצע לשיח קפה זה 900 גרם, לי יש זנים שנותנים 3.5 ק"ג. אין דברים כאלה בעולם".
דקלה מעבירה סיורים בחווה, מתהליך השתילה והגידול ועד הקלייה, שאליהם כדאי להצטרף, גם בגלל האישיות המרתקת וחוש ההומור שלה. "אנשים מגיעים אליי עם ידע, וכשאני שואלת אותם מאיפה הידע, הם אומרים שזה בזכות טלנובלות מערוץ ויוה, כמו 'קפה בניחוח אישה' הקולומביאנית או 'הסולטן' הטורקית. וזה ממש מצחיק אותי.
"בסדנאות שאנחנו עורכות, אנשים אוהבים לחלוק את חוויות הקפה שלהם. ומתחילים לשאול מה עדיף? קפה איטלקי בריא יותר? או קפה מגורען? בסופו של דבר קפה זה דבר כל כך אינדיבידואלי – הקפה השחור של עלית הוא אחד המותגים החזקים בעולם. הוא מגיע עם זיכרונות מהצבא, מהחבר'ה, מהמדורה ומתנועות הנוער. קפה זה חוויה, תרבות. אני למשל אוהבת מקינטה בגלל שזה מזכיר לי את סבתא שלי ואת המטבח הקטן שלה שבו היא בישלה".
בעודנו מסיירים בחווה, אני מבחין בפינת מִחזור מפתיעה, שבה מככבות תולעים אדומות. "זוהי פינת הליטוף הכי חביבה עליי", צוחקת דקלה. "מסתבר שהתולעים אוהבות קפה. אז אנחנו לוקחות שאריות של מה שנשאר במכונות הקפה והמקינטות שלנו והתולעים מוציאות לנו קומפוסט שנקרא הומוס, שעתיר מאוד בחנקן. זה כמו סופר-פוד לצמחים. אנחנו מדשנים איתו את שתילי הקפה. זו באמת מחזוריות מטורפת. בטיקטוק ובאינסטגרם מתרוצצים סרטונים שטוענים שכדאי לשים את שאריות הקפה בעציצים בבית, אבל בגדול זה שורף את העציצים, בגלל שהשאריות מאוד חומציות ולא עברו את העיבוד של התולעים".
השתלמות בתאילנד
בחווה קולים 11 תערובות קפה, ואופק בת ה-27 מופקדת על התחום. אופק מדווחת בשמחה שהגעתי בדיוק בזמן, "כי אתמול קיבלנו את התוצאות של תחרות קלייה בשתי תערוכות: זכינו במקום ראשון ובמקום שלישי בתערובות של עד 15% רובוסטה, שבעיניי זה הישג מטורף". היא הגיעה לקפה במקרה. "אחרי הצבא התחלתי לעבוד כבריסטה במלון אלמא בזכרון יעקב. לא היה לי מושג בקפה. ואז טסתי לטיול הגדול – תשעה חודשים באוסטרליה, ניו-זילנד והמזרח הרחוק, והקפה תפס אותי. החווה הראשונה שהייתי בה הייתה בנפאל, אחר כך במיאנמר – וכל הטיול איכשהו התגלגל סביב חוות. באוסטרליה יש סצנה נהדרת של בתי קפה ובתי קלייה ברמה מאוד גבוהה".
כשאופק שבה לארץ, היא החליטה להתמקד "בקפה שהוא ספשלטי – קפה שמדורג בציון מסוים, על פי סטנדרטים ושיטות חליטה מסוימות. התחלתי לעבוד בבית קלייה. ואז באחד מסגרי הקורונה טסתי לאבא שלי, שעובד כמהנדס בניין בתאילנד, והייתי בחוות קפה בצ'אנג מאי עם אזורים שבטיים. חייתי ממש אצל אחד השבטים. קמתי מוקדם בבוקר לקטוף את הקפה, ואז לעשות איתו כל מיני עיבודים. בערב ישבנו במעגל סביב מדורה ואכלנו ושתינו ביחד. לא ידעתי כל כך איך לתקשר איתם ואני חושבת שהקפה והאוכל חיברו בינינו".
בטיסה חזרה הביתה היא נתקעה ארבעה ימים באתיופיה. "פשוט הלכתי למלא בתי קפה באדיס-אבבה. הגעתי לטקס בונה מקומי, שגם יהודי אתיופיה הביאו לארץ. באתיופיה עושים אותו כל יום, לפעמים שלוש פעמים – קולים את הקפה על אש חיה. לטקס באים כל אנשי השכונה ומרכלים ומדברים ומספרים".
אופק, בוגרת לימודי מזרח תיכון ואיסלאם וסוציולוגיה-אנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים ("חקרתי את כניסת הקפה לעולם האיסלאם") ובעלת ניסיון מבתי קלייה אחדים, רואה את עתידה בחווה של דקלה, שאליה נחשפה דרך האינסטגרם. "דקלה נתנה לי הזדמנות – היא אמרה: 'קחי את השרביט, את אמונה על הכל' ואיפשרה לי להרכיב את התערובות. זה משהו שלא קורה בדרך כלל. החזון שלי הוא שאנשים יבואו לחווה לא בהיבט של 'תקנו אצל נשים', אני רוצה שזה יהפוך לנורמה ולסטנדרט. יש פה קונספט שהוא משותף, מחזק, שנותן פרנסה לנשים – וגם נותן להן מקום להגשים חלומות – אבל הייתי רוצה שזה גם יהיה היומיום".
וגם לרתם יש מה לומר בעניין. "אני רוצה שלא יצטרכו לעשות כתבה על נשים, קפה ויין. שזה יהיה סטנדרט. עולם היין קצת יותר מפותח, ויש כיום יותר יינניות וסומלייריות. הקפה רוצה לעשות עכשיו את מה שהיין עשה".
תערובות ליד היין
אחרי המסע בחווה, המפגש עם רתם – גרושה ואמא לשלושה, מקועקעת וקולית – עשה חשק לבלות בממלכתה בראשון-לציון (השדה 12), המקושטת בפריטי וינטג', שבה היא מוכרת את קליות הקפה לצד יינות. "הכרתי את דקלה דרך חבר משותף. דקלה מדברת קפה כמו שאני מדברת יין. לא הייתי מחוברת כל כך לקפה, אבל המקום הנשי והפמיניסטי הזה מדבר בדיוק את אותה שפה. בחרתי בתערובות שלה כי חיפשתי משהו שיהיה בוטיקי ומיוחד. לא רציתי להביא קפה סתם. כמו שהיין שלי לא סתם".
4 צפייה בגלריה
”הקפה רוצה לעשות עכשיו את מה שהיין עשה". רתם לב ארי על הבר ב“הופמן“
( צילום: עוז מועלם)
רתם חיה ועבדה בתל-אביב כעורכת וידיאו ומעצבת גרפית, ואז חזרה לעיר שבה גדלה. "בשנים האחרונות התחלתי ללמוד ולהתמקצע ביין ובדצמבר 2023, חודשיים אחרי פרוץ המלחמה, הגשמתי חלום של 20 שנה ופתחתי ברחוב שבו אני גרה את 'הופמן'. תמיד רציתי לפתוח מקום, אבל זה היה נראה כמו חלום שלא יקרה. למה הופמן? זה שם נעוריי. פשוט, נמאס לי ולחבריי לנסוע לבלות בתל-אביב. אנחנו אוהבים את תל-אביב, ביליתי במועדונים, כבר כנערה בניינטיז, אבל קצת עייפנו מהנסיעות. חשבתי גם שמגיע לנו בראשון-לציון בר איכותי".
"הופמן" מתפקד גם כחנות. "אני מוכרת יינות שאין בשום מקום אחר. יש פה הרבה מאוד לייבלים שאני בוחרת בפינצטה. אני אוהבת יינות לבנים, חובבת ריזלינג מאוד. יש כיום איזו חזירות בתחום של היין, שמאוד קשה לי. אז אני מנסה להביא דברים שאני יכולה לתמחר אותם טוב בשבילי וטוב בשביל הלקוחות".
"הופמן" פתוח גם בשעות הבוקר והצהריים, הקהל מגוון – וגם טווח הגילים ("חבר'ה בני 20 יושבים ליד בני 70"). עכשיו משיקים כאן תפריט ערב של השפית צרי אגמי – שרקוטרי, גבינות בוטיק, צלחת חריפים, ברוסקטת פטריות, דלעת צלויה, כרוב שרוף על סקורדליה שקדים.
"'הופמן' הוא מקום של יין, זה הדנ"א שלנו", אומרת רתם. "ההתרחבות לקפה בוקר ותפריט ערב היא המשך טבעי למה שקורה כאן – מתוך הקשבה לקהל שלנו".
ומסתבר ש"הופמן" הפך לבית למחפשי ומחפשות האהבה והסקס. "בשכונה שלנו בפרט, ובראשון-לציון בכלל, אין כל כך מקום לצאת לדייטים, והבר שלנו נהדר לדייטים. אני לא יודעת אם צמחו כבר זוגות מהמפגשים אצלנו, אבל אנחנו יודעות איך להתנהג עם הבליינים והבלייניות שקובעים אצלנו דייטים. אנחנו מתנהגות כאילו הם באו פעם ראשונה לדייט, ולא היו פה לפני יום-יומיים עם מישהו אחר או מישהי אחרת. אנחנו לא מסגירות את הסודות".
פורסם לראשונה: 00:00, 28.07.25
