זוגות נשואים חולקים בית, ילדים, חשבון בנק ולפעמים כלב. ד"ר נילי וד"ר אביחי סגל חולקים גם חדר ניתוח. טוב, לפחות כשצריך. בני הזוג מהיישוב הקטן שמעה שבדרום הר חברון הם לא רק רופאים כירורגים בכירים בתחומם – אף אוזן גרון ועיניים באסותא באר שבע – אלא גם שותפים מלאים לחיים. בכל בוקר הם נוסעים יחד למרפאה או לבית החולים - מנתחים, מתייעצים ומטפלים במקרים רפואיים מורכבים, ובתום המשמרת חוזרים הביתה. הרי חוץ ממטופלים, יש גם משפחה לדאוג לה.
"הכרנו ביום הראשון של הלימודים", נזכר אביחי. "ישבנו יחד באולם ההרצאות, התחלנו לדבר, והשאר היסטוריה". מאז, המסלול המקצועי של השניים הלך כמעט תמיד יד ביד: לימודי רפואה במסגרת העתודה הצבאית, שירות כרופאים בצה"ל במספר תפקידים, ובהמשך ההתמחות בבית החולים סורוקה – כל אחד בתחומו. אחרי ההתמחות, לצד העבודה בבית החולים, החלו שניהם לנתח גם בבית החולים אסותא באר שבע, ושם התחיל שיתוף הפעולה המקצועי האמיתי ביניהם.
"אני מתעסק בכירורגיית עיניים ובתחום שנקרא אוקולופלסטיקה - כל מה שקשור לעפעפיים, ארובת העין ודרכי הדמעות, ונילי מתעסקת בתחום הרינולוגיה, שזה ניתוחי אף וסינוסים", מסביר אביחי. "אלה תחומים שהם משיקים – כלומר, יש הרבה תחומים משותפים כמו דרכי הדמעות, גידולים או כל מיני מחלות שדורשות התערבות ניתוחית או טיפול משותף. אנחנו מתייעצים אחד עם השנייה לא מעט, ומנתחים ניתוחים משולבים ביחד. הרבה פעמים ארוחות הערב הן גם מקצועיות".
מה זה אומר ארוחות ערב "מקצועיות"?
אביחי: "מדברים על מה שראינו, מישהו עם בעיה מיוחדת שפגשנו. מה לעשות איתו. מה את אומרת, מה אתה אומר. איזו בדיקה לעשות. איזה ניתוח כדאי"
אני מניח שהעבודה לא נשארת מחוץ לבית.
נילי: "לא, לא. ממש לא".
חילוקי דעות נשארים מחוץ לחדר הניתוח
לא בכל יום רואים זוג רופאים שהם גם זוג בחיים, והמעמד המיוחד הזה מביא איתו לא מעט יתרונות. "זה נחמד שיש לך מישהו שאתה מכיר יותר ואתה יכול לסמוך עליו במאה אחוז. מישהו שאתה יודע שייתן לך את התשובה הכי נכונה", אומר אביחי. "ככה גם היה בסורוקה כשהתמחינו וכשהיינו מומחים שם, וגם עכשיו כשאנחנו יותר עצמאיים".
גם המטופלים, כך נראה, לא נשארים אדישים לשיתוף הפעולה הזוגי. "אנשים שמגיעים אלינו למרפאה מאוד מרוצים, כי הם מקבלים שתי ציפורים במכה אחת", מחייך אביחי. "הרבה רואים את זה בצורה מאוד חיובית". "מאוד מאוד חיובית", מחזקת נילי. "אנחנו מקבלים כל מיני תגובות", מוסיף אביחי: "הייתי אצל אשתך, קיבלתי טיפול טוב".
ד"ר נילי ואביחי סגל: "אנחנו לא מגיעים לאי-הסכמות קיצוניות. אין הינעלות אף פעם. תמיד יש איזושהי התדיינות והגעה לפתרון טוב ומוסכם. הכול מאוד מקצועי. אין פה שום אגו"
עבור השניים, שיתוף הפעולה המקצועי הוא לא רק עיקרון – אלא גם, כאמור, פרקטיקה יומיומית. "היו כמה מקרים כמו גידולים וניתוחים מורכבים בארובת העין שעשינו ביחד", מספר אביחי. "לרוב כל אחד בתחום שלו, אבל לפעמים אנחנו מנתחים ביחד באותו חדר ניתוח. גם לפני ניתוחים אנחנו עוברים על בדיקות הדמיה, מדברים מראש על מה אנחנו רוצים לעשות, ותוך כדי זה זורם", הוא מוסיף.
אמנם חילוקי דעות הם דבר די שכיח במקומות עבודה, בטח כאשר בריאות נמצאת על הפרק, אך השניים מדווחים שהם תמיד נשארים בגבולות המקצועיים. "כל אחד אומר מה הוא חושב ואז מחליטים", אומר אביחי. "זה לא מגיע לאי-הסכמות קיצוניות. אין הינעלות אף פעם. תמיד יש איזושהי התדיינות והגעה לפתרון טוב ומוסכם". נילי מוסיפה כי "תמיד צריך להגיע לאיזושהי הבנה של מה שנכון למטופל ומה שטוב בשבילו. הכול מאוד מקצועי. אין פה שום אגו".
עבודה צמודה כזוג רופאים אולי נשמעת כמו שגרה הרמונית – אבל מאחורי הקלעים, מדובר במערכת חיים שדורשת לא מעט תמרון, הקרבה ותיאום מוקפד. "זה לא קל", מודה נילי, "גם ההתמחות וגם אחריה – היינו הרבה שנים רופאים בבית חולים וגם רופאים מנתחים. זה לא פשוט בכלל, כי אלה שעות לא שעות, תורנויות, כוננויות, שבת, חגים – הכול. זה לא פשוט למשפחה".
"יש לנו שני ילדים – בן ובת", מוסיף אביחי. "שואלים את הילדים אם אבא עובד, אז הם אומרים 'אבא תורן'. צריך כל הזמן לתאם הגעה לדברים הכי פשוטים. כשהילדים היו קטנים – לקחת אותם למסגרות, לחוגים אי אפשר היה באמת בלי עזרה מהסבתות. תכנון של חופש או משהו כזה צריך להיות מאוד מתוזמן ומתוכנן קדימה. אין הרבה ספונטניות מעכשיו לעכשיו. אבל שני המקצועות ממש מעניינים – ושווים, מה שנקרא, את המאמץ הרב-שנתי הזה".
הכול נשאר במשפחה
העומס המקצועי והקצב התובעני אולי לא היו פשוטים למשפחה, אבל נראה שהם גם הותירו חותם. הבת גליה, שגדלה בתוך שיחות על חדרי ניתוח ודיונים רפואיים סביב שולחן האוכל, בחרה ללכת בעקבות הוריה – גם אם בתחילה זה לא נראה באופק.
"כשהם עוד היו קטנים זה היה בעיקר צחוקים על כל מיני מינוחים רפואיים שאנחנו משתמשים בינינו, ושני הילדים שלנו לא הראו רצון ללכת לתחום הזה", מספר אביחי. "לא שניסינו לשכנע – כל אחד בוחר מה שבא לו. אנחנו לא לוחצים, אבל תוך כדי השירות הצבאי של הבת שלנו, שהתעסקה גם בטיפול בחיילים, היא הרגישה שזה דווקא כן הכיוון שלה. היום היא מסיימת לימודי רפואה בטכניון, במסלול משולב עם הנדסה ביו-רפואית". "היא הייתה מדריכת כושר קרבי בדובדבן", מוסיפה נילי, "ואז היא יצאה להשתלמות בנושא פציעות או פיזיותרפיה – ושם כנראה קרה האירוע".
4 צפייה בגלריה
רואים את עצמם כשליחים שמבקשים להביא רפואה טובה יותר לתושבי הדרום. ד"ר אביחי וד"ר נילי
(צילום: נילי ואביחי סגל)
אך מעבר לשגרת הניתוחים ולחיים המשפחתיים, ד"ר אביחי וד"ר נילי רואים עצמם גם כשליחים – כאלה שמבקשים להביא רפואה טובה יותר לתושבי הדרום. בקרוב ייפתח בבאר שבע הבניין החדש של בית חולים אסותא והשניים ממתינים לרגע הזה בציפייה.
"הפתיחה של המרכז החדש אמורה לשדרג בצורה משמעותית את השירות הרפואי לתושבי הדרום, או הפריפריה בכלל. אנחנו מאוד שמחים על זה, מחכים לזה ממש בכיליון עיניים, ומקווים שזה יביא בשורה אמיתית לאזור שממש כמה לשירותי רפואה – כמו בכל חלקי הארץ", אומרת נילי.
המחויבות שלהם לרפואה בפריפריה אינה רק הצהרה – היא מתבטאת גם בשטח, במיוחד ברגעים שבהם הדרום נמצא תחת אש.
"יש לנו מרפאה בבאר שבע שהייתה פתוחה במהלך כל המלחמה", מספרת נילי. "היא הייתה פתוחה לכולם – לכל החיילים, כל מי שרצה יכול היה להגיע. קיבלנו הרבה מאוד חיילים ואנשי קבע שהיו באזור ורצו להגיע לבדיקה". "חלק גדול מהמטופלים שלנו גם מגיע מהאזור הזה", מוסיף אביחי. "גם חלק מהמנותחים", משלימה נילי, "אלה אנשים שגרים פה באזור – אז זה כל הזמן נמצא".
