השנה היא 2003, תקופה תמימה יותר בטלוויזיה הישראלית ובישראל בכלל. אל אולפן תוכנית הבוקר של "קפה טלעד", בהנחיית ירדנה ארזי ודב גיל-הר, נכנסת אורית קרוג, בת 35 מפתח תקווה, בתחילת הריונה הראשון. המטרה: ניסוי טלוויזיוני שכמותו טרם נראה כאן: מעקב חי ואינטימי אחר היריון של אישה אחת.
בתקופת טרום-סטורי ושידורי לייב בטיקטוק, שבה יצר המציצנות שלנו עוד טרם בחן את גבולותיו, הפכה בטנה ההולכת ותופחת של קרוג להיריון של המדינה כולה. מדי שבועיים עקבו הצופים אחר התפתחות הבטן, גילוי מין העובר, הציעו שמות לתינוקת, וליוו גם את רגעי השיא – מהצעת הנישואין שקיבלה קרוג בהפתעה בשידור חי ועד הלידה עצמה. כך באפריל 2003 נולדה אביב – תינוקת קטנה שהפכה ל"ילדת הטלוויזיה" הראשונה של ישראל.
אך הסיפור הזה קיבל תפנית מצערת ולא צפויה. בחודש שעבר, בגיל 22 בלבד, הלכה אביב לעולמה לאחר התמודדות עיקשת עם סרטן מוח אלים. עכשיו, בריאיון כואב וחושפני, חוזרת האם אורית אל הרגעים ההם - הסיפור שכולם זוכרים מהטלוויזיה, והסוף שאף אחד לא יכול היה לדמיין.
צפו באורית ואביב מתארחות בתוכנית הבוקר "קפה טלעד", שלוש שנים לאחר הלידה:
אורית קרוג - היריון בשידור חי
(באדיבות טלעד)
ההיריון של המדינה
"באותה תקופה כל מה שרציתי היה ילד ראשון, זה היה בשבילי כל העולם", מספרת קרוג היום. "עוד לא הייתי נשואה. אני זוכרת שהלכתי לרופא הנשים שלי, ד"ר קובי זר, ואמרתי לו: 'אתה תראה, משנה רופא – משנה מזל. בזכותך אני אתחתן'. בפגישה הבאה כבר נכנסתי אליו ואמרתי לו 'אתה לא מאמין – אני בהיריון. אמרתי לך שאתה הגורם למזל שלי'. הוא אמר לי: 'יש תוכנית בוקר שרוצים לעשות בה אייטם על בחורה הריונית וכל מה שהיא עוברת, ולכי, מחכים לך – תיכנסי'. הייתי אז בחודש שני, אני חושבת, והתחלתי מעקב, ממש עד הלידה".
המעקב הטלוויזיוני אחר הריונה של קרוג נמשך לאורך חודשים, ושידר לצופים לא רק את ההתפתחויות הרפואיות - אלא גם את הרגעים הכי אישיים, מרגשים ובלתי צפויים. זו הייתה חוויה חשופה למדי במונחים של אז, אך מלאה באהבה.
"פעם בשבועיים עקבו אחרי ההיריון שלי – מה אני עוברת, איך הבטן גדלה, איך אני מרגישה, בדיקת מי השפיר, פשוט תיעוד שלם מא' ועד ת'", היא משחזרת, "הצעת הנישואים שקיבלתי הייתה בשידור חי, אפילו צילמו אותי כשהלכתי לחפש שמלת כלה בדיזנגוף. גם בחירת השם נעשתה עם הצופים. עשו משאל עם, הביאו מומחה שיעזור לבחור שמות לתינוקות. הציעו כל מיני שמות, ובסוף – בגלל שהיא נולדה באפריל, במשפחה אמרו לי – תקראי לה אביב".
גם המנחה המיתולוגית של התוכנית, ירדנה ארזי, זוכרת היטב את קרוג ובתה. "בקפה טלעד היה הרבה מקום לסיפור האנושי", היא אומרת היום. "העורכת שלנו, מירית הושמנד, החליטה ללוות היריון ממש מתחילתו ועד הלידה ולאפשר לצופים לייעץ ולגלות מעורבות. דובי גיל-הר ואני לא היינו מעורבים בתהליכי הבחירה, אני יודעת שפנו הרבה נשים ושאורית שנבחרה הייתה מרואיינת זורמת, פתוחה, משתפת. היא באמת הרגישה נוח להישען על עצות הצופים ולחלוק את החוויה של היריון בלי פילטרים".
זאת הייתה תקופה מרגשת ותמימה יותר, וגם הציבור בישראל התרגש יחד עם אורית קרוג עם לידת בתה הקטנה. "הייתי כל כך מאושרת", היא נזכרת, "לא התחתנתי צעירה, בגיל 34, וכל כך התרגשתי כשאביב נולדה. זו הייתה המתנה הכי גדולה שלי. המון נשים ניגשו אליי ברחוב ואמרו לי: 'בזכותך עשינו ילדים, את כל כך אופטימית, כל כך כיפית'. כי בכל זאת לקחתי סיכון – לא מכל היריון יוצאת לידה. עשיתי את זה בכיף, באמת. ממש עשיתי את זה מהלב, ללא תשלום וללא כלום, וככה זה גם נראה. אחר כך בגיל 39 נולדו לי תאומות זהות – גם באופן טבעי. הן בנות 18 וחצי היום".
החלום ושברו
אבל הסיפור של אביב לא נגמר בלידה המצולמת – נדמה היה שהוא רק התחיל. קרוג מספרת בעצב על ילדה מיוחדת עם שמחת חיים שהביאה אור לכל מקום אשר הגיעה אליו. "אביב הייתה קרן אור של כל המשפחה. ילדה מיוחדת, אהובה, יפהפייה, מאוד דומה לברוק שילדס. היא הייתה חכמה מאוד והביאה לנו הרבה נחת. הייתה מצטיינת בלימודים. רצתה להיות אדריכלית או רופאה. רקדה במסגרות, הופיעה.
"לאחר שקצת גדלה סיפרנו לה שהיא הייתה בטלוויזיה והיא קיבלה את זה בשמחה ומאוד אהבה את זה. בחמש השנים האחרונות היה לה בן זוג שלא עזב אותה לרגע – אהבת חייה. הייתי בטוחה שהם יתחתנו. אמא שלו אמרה: 'ברגע שראיתי אותה, אמרתי – וואו, איזה כיף שלבן שלי מגיע כל הטוב הזה'. היא הייתה בחלום. כזאת היא הייתה. מאוד אהבו אותה".
אורית קרוג: "כשישבתי איתה בהוספיס – היא אמרה לי: "אמא, אני סולחת לך על הכול. אני היום מאוד קשורה אלייך. פעם לא הייתי מחוברת אלייך כמו עכשיו, ואני מגלה כמה טובה את, כמה טוב יש בך"
אבל אז, כשהחיים נראו כמו מסלול ברור, הגיע רגע השבר. "ב־2015 התגרשנו אני ובעלי. לא הסתדרנו ונפרדנו", מספרת קרוג. "לפני שנתיים, כשאביב הייתה לקראת גיל 20, בהיותה בצבא, היא חלתה. היא צלעה במשך חודשיים, צליעה של ממש – עד כדי גרירת רגל. בהתחלה אמרו לה בצבא שזה שום דבר. הלכנו לעשות MRI ובאותו רגע אמרו לנו: 'סרטן בראש, גידול בגודל 4 על 4 סנטימטר".
איך הגבתם?
"היא בכתה, ואבא שלה בכה מאוד. אני באותו רגע פחות בכיתי, אבל למחרת הייתי משותקת. תמיד לוקח לי קצת זמן לעכל, ואחרי זה לא הפסקתי לבכות. לקחו דגימה לביופסיה, אמרו שזה GBM – גליובלסטומה. סרטן אלים במוח. אין לו גרורות בגוף, אבל הוא קטלני. זה גזר דין מוות לכולם. אין יציאה מזה. תוחלת החיים היא בין חצי שנה לשנה".
הרופאים אמנם דיברו על חודשים, אך אביב גייסה את הכוח להילחם בתחזיות. שנתיים וחצי התמודדה עם הסרטן. "יש כאלה ששמים קסדה טיפולית על הראש שמאיטה את הגדילה – אבל היא הייתה צעירה. היא עשתה ניתוח, ואחר כך הייתה לה שנה שקטה", מספרת קרוג. "היא עשתה פילאטיס, התחילה לעבוד, נרשמה לפסיכומטרי - ואז זה הכה בה שוב. בתוך חצי שנה זה גמר אותה. היא הייתה בהוספיס חודשיים".
מה את זוכרת מהחודשים האחרונים שלה?
"במהלך החודשיים האלה היא אמרה משפטים שאני לוקחת איתי עד היום. היא הייתה משותקת מכף רגל ועד ראש, יכלה רק לדבר. אמרה לי משפטים כמו: "אמא, תתקני אותי", או: "אני ספר בספרייה עם אבק. רק אם מוציאים אותי – רואים אותי, כי אני לא יכולה לזוז". עומר אדם הפתיע אותה, כי היא מאוד אהבה אותו. הוא בא לבית החולים ושר לה. נתנו לה מורפיום – ובתוך כל זה, היא הייתה גיבורה. היא אף פעם לא התלוננה. אף פעם לא אמרה: "אמא, למה דווקא לי זה קרה?'".
"חושבת עליה כל יום"
בתוך כל הרגעים האלה נוצר גם חיבור מחדש בין האם והבת. "היא הייתה מאוד קשורה לאבא שלה – יותר מאשר אליי. אהבה אותו אהבת נפש. הוא היה הכול בשבילה", מגלה קרוג, "כשישבתי איתה בהוספיס – היא אמרה לי: "אמא, אני סולחת לך על הכול. אני היום מאוד קשורה אלייך. פעם לא הייתי מחוברת אלייך כמו עכשיו, ואני מגלה כמה טובה את, כמה טוב יש בך".
היא מוסיפה: "יום אחד באתי אליה, והיא כבר הייתה משותקת. נכנסתי, והיא אמרה לי: "אמא, למה את בוכה? אמא אל תבכי. יהיה בסדר'. רופאה בבית החולים ביקשה ממנה: 'אביב, תעשי לי הפרשת חלה' – ופתאום היא הסכימה. והיא בכלל לא הייתה דתייה, אבל לקראת הסוף היא מאוד התקרבה לדת".
אנו עורכים את הריאיון יום לפני ציון חודש לפטירתה של אביב וקרוג מנסה לאסוף את הכוחות. "מחר עולים לקבר. אין דבר יותר קשה מזה", היא אומרת בקול חנוק מדמעות. "התאומות שלי, האחיות שלה, היו מאוד קשורות אליה – טיפלו בה למופת. אני חושבת עליה כל יום. היא חלק ממני: חושבת על איך היא הייתה מתחתנת, הופכת אותי לסבתא. היא הייתה אחת הנשים היפות שראיתי בחיים שלי, לא רק במראה החיצוני - גם בנשמה".
"זה סיפור שובר לב וטרגדיה בלתי נתפסת", מתארת ירדנה ארזי. "בתוכנית הפרידה של 'קפה טלעד', אחרי כמעט עשר שנים על המסך, הזמנו את אורית ואת אביב היפהפייה בת השלוש לסגירת מעגל. הבשורה על מותה, צעירה כל כך, עדיין בתחילת חייה, באמת שוברת את הלב. אני משתתפת בצערם של אורית ושל אדי על האובדן הכבד. יהי זכרה של אביב ברוך".
למרות הכאב הבלתי נסבל שמלווה אותה מאז לכתה של אביב, קרוג מוצאת נחמה בתמיכה שהיא מקבלת. "אני עובדת כקלדנית בבית משפט. נשיאת בית המשפט המחוזי וכל השופטים לא הפסיקו לבוא אליי, לנחם, לשאול מה אני צריכה. באמצע דיון הנשיאה נתנה לי יד, שאלה אותי איך אני. הם ממש כמו משפחה. התמיכה הזאת, זה מה שמציל אותי. אני רוצה להודות להם". ועכשיו, נותרו רק הזיכרונות. היא מבקשת שיזכרו את אביב כפי שהייתה: ילדה יפהפייה, טובת לב, ישרה, אמינה ותמימה – "כמו פיה", היא אומרת. "היא הייתה מלכה. תמיד רק עשתה טוב. אני פשוט עוד לא מעכלת שהיא כבר לא פה".
