אחרי עשורים של עבודה פורנזית, ד"ר שלי טפר הייתה בטוחה שכבר ראתה הכול. כפתולוגית בארצות הברית, היא שירתה בתפקידים בכירים במסגרות ממשלתיות, ניהלה מחלקות בניו יורק, עברה בין קליפורניה לקנזס, וביצעה אלפי נתיחות. שום דבר, כך נדמה לה, כבר לא יפתיע. ואז הגיע 7 באוקטובר. הרופאה היהודייה לא היססה והחליטה מיד שהיא מגיעה להתנדב ולעזור. רק שאפילו 40 שנות ניסיון לא הכינו אותה למה שעיניה יראו כאן.
6 צפייה בגלריה
ד"ר שלי טפר בעת סריקת CT של נפטר. בתמונה: יחד עם ד"ר בינת שוורץ, מתמחה ברפואה משפטית והמתורגמנית שלי אביטל
(צילום: רועי שבן)
6 צפייה בגלריה
"עזרתי להם עם כמה מהשיטות שאנחנו משתמשים בהן אצלנו, כי יש לי ניסיון של כ-3,000 נתיחות"
(צילום: רועי שבן)
"ראיתי בעבר אירועים של נפגעים רבים – כמו ירי המוני, תאונות דרכים, התרסקויות מטוסים – אבל לא הייתי מעורבת במקרים של מלחמה", היא מספרת היום. "הפציעות שונות לגמרי. בארה"ב אנחנו רואים הרבה פצעי ירי מאקדחים, אבל בכל התקופה שהייתי בישראל ראיתי רק פצע ירי אחד מאקדח. היו המון פציעות מרובי סער, רימונים, פצצות – רמת ההרס הייתה גבוהה יותר".
ועדיין, רק חודשים קודם לכן – החיים נראו לגמרי אחרת. היא בת 67, נשואה ואם לארבעה ילדים. עד 7 באוקטובר ניהלה חיים נוחים כמנהלת מעבדה פתולוגית לביופסיות עור בלונג איילנד – "אנחנו בודקים דגימות מאנשים חיים שנשלחות על ידי רופאי עור ורופאי ילדים", היא ממהרת לציין, "אני כבר לא עוסקת ברפואה משפטית בארה"ב – הבריאות שלי לא מאפשרת את זה".
על נתיחת גופות החטופים: "אני עוסקת בזה כבר הרבה שנים. יש לנו, לאנשים בתחום הזה, סוג מסוים של אישיות – אנחנו יודעים להפריד רגשית, כי אנחנו מבינים כמה העבודה חשובה. אבל יש מקרים קשים יותר. אלה דברים שהולכים איתך אחר כך"
כל זה, כאמור, השתנה כשפרצה המלחמה. "בכל פעם שיש אירוע רב-נפגעים כמו 7 באוקטובר, יש צורך בפתולוגים משפטיים. ואני יודעת שגם בישראל, כמו בארה"ב, יש מחסור במומחים כאלה. אז מאחר שיש לי את סט הכישורים הזה, החלטתי למצוא דרך להגיע לישראל ולהתנדב", היא מספרת.
"בפעם הראשונה הגעתי במרץ 2024 לשבועיים דרך משרד הבריאות. עזרתי לרופאים בביצוע בדיקות במקרי מוות פתאומיים ובלתי צפויים בקהילה, כולל מקרי מוות שקשורים למלחמה. ואז, אחרי שהייתי כאן שבועיים, ד"ר חן קוגל, ראש המכון, שאל אם אוכל לחזור ולהישאר לתקופה ארוכה יותר. הצלחתי לעשות את זה ונשארתי לשלושה חודשים".
איך הייתה העבודה הזו?
"מאוד-מאוד אינטנסיבית, אבל האנשים שם טיפלו בהכול בכבוד ובחמלה רבה. הם קיבלו אותי לא רק למשרד, אלא גם לבתים שלהם. דאגו שלא אהיה לבד בשבתות או בסוכות. יצרתי חברויות עמוקות, והם התייחסו אליי כמו למשפחה".
מעבר להלם הראשוני, טפר התחילה להבחין גם בניואנסים הקטנים שמבדילים בין הרפואה המשפטית בישראל לבין מה שהכירה מקרוב בארה"ב. "גם בגלל מגבלות דתיות, בישראל מבצעים הרבה יותר בדיקות חיצוניות, והרבה פחות נתיחות מלאות בהשוואה לארה"ב", היא מסבירה על השונות באופי העבודה.
"כאן בישראל בודקים יותר את הגוף מבחוץ, עושים צילום רנטגן לפני, ואז בדיקה גופנית. עשינו הרבה צילומים – גם לזיהוי גופות, אבל גם לזיהוי פגיעות, מתכות ועוד. עזרתי להם עם כמה מהשיטות שאנחנו משתמשים בהן אצלנו, כי יש לי ניסיון של כ-3,000 נתיחות".
"אלה דברים שהולכים איתך"
אבל מתוך כל המקרים הקשים שראתה בתקופתה במכון – היה אחד שנצרב בה יותר מכולם. מקרה שלא היה רק טרגי, אלא גם סמלי – שהביא לכאב של אומה שלמה, כזה שייצג תקווה שכמעט התממשה – ואז נגדעה באכזריות.
"ביום הראשון שלי לאחר שחזרתי לתקופה של שלושה חודשים, הובאו גופותיהם של שישה חטופים – ביניהם של בחור צעיר שקטעו לו את היד (הרש גולדברג-פולין). זה השפיע עליי מאוד, כי היד שלו כבר החלה להחלים, והוא עבר כל כך הרבה. ולבסוף, לפי הדיווחים, כששמעו את צה"ל מתקרב, חמאס ירו בהם בעורף. זה היה קשה במיוחד, כי ההורים שלו נלחמו כל כך למענו – הוא כמעט היה חופשי, שרד את הפציעה הקשה, ואז נורה למוות".
זה נשמע קשה מאוד. האם הרגשת מוכנה רגשית או מקצועית למה שראית?
"אני חושבת שכן", היא אומרת, "אני עוסקת בזה כבר הרבה שנים. יש לנו, לאנשים בתחום הזה, סוג מסוים של אישיות – אנחנו יודעים להפריד רגשית, כי אנחנו מבינים כמה העבודה חשובה. אבל כן, יש מקרים שפשוט קשים יותר. אלה דברים שהולכים איתך אחר כך".
על אף זאת, בתוך התופת והעצב – יש תחושת מטרה. טפר מדברת על הכאב, אבל גם על הערך שבשליחוּת. זה מה שמאפשר לה להמשיך: הידיעה הברורה שהתפקיד שלה חיוני. ושהאנשים שמבינים את זה – נמצאים שם איתה.
"אחד הדברים הטובים הוא שאתה יכול לדבר על זה עם אנשים מהמכון, שמבינים אותך", היא מאשרת, "בני משפחה או חברים לא תמיד מבינים. שואלים: איך את בכלל עושה את זה? אבל אנחנו עושים את זה למען החיים. יש משפט מפורסם: 'בית החולים לרפואה משפטית הוא המקום שבו המוות מסייע לחיים'. לפעמים זה לא רק רצח – אלא מוות פתאומי בגיל צעיר, שאתה יכול להסביר למשפחה מה קרה. לפעמים מדובר במחלה גנטית שחשוב לבדוק אצל שאר בני המשפחה, או בסכנה סביבתית – כמו הרעלת פחמן חד-חמצני – שמסכנת את הציבור. אלו דברים חשובים לא פחות".
על האנטישמיות בארה"ב: "אחד הבנים שלי אנטי-ציוני, אנחנו לא מדברים על זה בכלל. לא הבאתי לו מזכרות מישראל, כלום. המטפל של אמא שלי העלה פוסטים אנטישמיים. אחיי ראו את זה וסיימנו את ההתקשרות איתו. אי אפשר לקבל כסף מיהודים ואז להכפיש אותם ברשת. זה היה פשוט לא ייאמן"
אותה התגייסות לא נעלמה מעיניהם של בכירי משרד הבריאות בישראל. על התרומה יוצאת הדופן שלה, זכתה ד"ר שלי טפר באחרונה למחווה מפתיעה ומרגשת במיוחד: פרס מגן שר הבריאות לשנת 2024, שהוענק לה בטקס ממלכתי במשכן הכנסת.
זו הייתה הפעם הראשונה שבה הוחלט לכלול גם רופאים מחו"ל — כאלה שנטשו הכול ובאו לכאן, בהתנדבות מלאה. ד"ר טפר, שבחרה לתרום ממומחיותה הפורנזית ולעמוד בחזית אחד הרגעים הקשים ביותר של המלחמה, הייתה אחת משני רופאים זרים בלבד שזכו לאות ההוקרה. יחד איתה קיבל את הפרס גם ד"ר ארי גרינוולד שהגיע לכאן להתנדב ברפואה דחופה במרכז הרפואי שמיר (אסף הרופא).
"הופתעתי מאוד כשפנו אליי ואמרו שמגישים את מועמדותי. לא הרגשתי גיבורה", היא מצטנעת, "הרגשתי שזה משהו שאני צריכה ורוצה לעשות. לפעמים, כשאתה מתנדב, אתה מקבל לא פחות ממה שאתה נותן. כשקראתי את מה שד"ר קוגל כתב עליי – זה ריגש אותי מאוד".
למרות הקשר ההדוק שלה לישראל והזמן המשמעותי שבילתה כאן, חייה ממשיכים להתנהל בארצות הברית — מקום שאיננו מהווה עוד מרחב בטוח כפי שהיה פעם עבור יהודים. בצל המלחמה והזוועות שנחשפו אחרי 7 באוקטובר, היא מספרת שגם בבית, דווקא במקום שאמור להיות מוכר ומוגן, היא חווה תחושות זרות ומאיימות. העוינות כלפי יהודים הולכת ומתפשטת, והמחיר של תמיכה פומבית בישראל הופך להיות כבד יותר.
"זה פשוט לא ייאמן", היא אומרת, "אמא שלי משווה את זה למה שקרה לפני מלחמת העולם השנייה. טראמפ מלבה את השנאה, מסית בין קבוצות. וזה לא רק אנטישמיות – זה גם נגד להט"ב, מהגרים, אנשים שחורים. זו תקופה מפחידה מאוד באמריקה".
את מרגישה שינוי באופן שבו מתייחסים אלייך בגלל התמיכה בישראל?
"כן. בהחלט. אולי אני לא צריכה להגיד את זה, אבל אחד הבנים שלי לא מוכן לשמוע כלום על הנושא. הוא אנטי-ציוני, אנחנו לא מדברים על זה בכלל. לא הבאתי לו מזכרות מישראל, כלום. פשוט לא".
6 צפייה בגלריה
ד"ר שלי טפר בעת קבלת אות מגן שר הבריאות להתנדבות מיו"ר הוועדה המייעצת למגן ההתנדבות, מרים פרץ
(צילום: אסי אפרתי)
6 צפייה בגלריה
ד"ר שלי טפר ובעלה בעת ביקור במרכז הרפואי בילינסון. בתמונה: עם פרופ' אמיליה חודק ממרכז דוידוף לסרטן
(צילום: רועי שבן)
"קרה גם שהמטפל של אמא שלי העלה פוסטים אנטישמיים, אז אחיי ראו את זה וסיימנו את ההתקשרות איתו. אי אפשר לקבל כסף מיהודים ואז להכפיש אותם ברשת. זה היה פשוט לא ייאמן. אתה לא באמת יודע מה אנשים חושבים. לפעמים אני מדברת, לפעמים שותקת – תלוי באווירה. אם אני סביב שולחן עם המשפחה, אני פשוט שותקת".
גם כשברקע האנטישמיות ממשיכה להראות את פרצופה המכוער, כשפוסטים אנטישמיים צפים ברשת ומחאות אלימות מתרחשות באין מפריע ברחובות — בלב של ד"ר טפר, האמונה לא כבתה. להפך. "אני רק יכולה להגיד שכל פעם שאני חוזרת לישראל, האהבה שלי למקום הזה גדלה", היא אומרת. "זה איפה שהלב שלי נמצא. אני אוהבת את הארץ הזו ואת האנשים כאן. אני רוצה לעשות כל מה שאני יכולה". לפעמים, בתוך מציאות סוערת, דווקא קול שקט ונחוש הוא זה שמזכיר מה חשוב באמת.
