מאז 7 באוקטובר מדינת ישראל נמצאת במציאות ביטחונית שלא הכרנו כמותה במשך שנים רבות. אתמול (חמישי) המלחמה כבר הגיעה ליומה האלף. זו מלחמה ארוכה, מתמשכת ורב זירתית, הנשענת במידה רבה על אנשי ונשות מערך המילואים.
קודם לפרוץ המלחמה, לוחמים אלה היו בני זוג, אבות, אנשי קריירה וחברים בקהילה. כל אלה היו נדבכים שעליהם התבססה זהותם לפני פרוץ המלחמה. אולם לאורך מאות ימי מילואים, מרכיבים אלה הלכו והצטמצמו. הקשרים החברתיים פינו את מקומם לקשרים עם חברים לנשק. מקום העבודה התרחק. העסק נזנח או קרס. הזוגיות נשחקה, והילדים נאלצו לפתח, בלית ברירה, מנגנוני התמודדות שאפשרו להם להמשיך לחיות תקופות ארוכות בלי אבא בבית. במקביל, הזהות הלוחמת הלכה ותפסה מקום מרכזי יותר ויותר בזהותם.
הלוחמים שפגשתי סיפרו על תחושת משמעות עוצמתית, שייכות, רעות וסיפוק רב. הם חיו בתודעה שהם עושים דבר חשוב מאין כמותו. כך, במציאות שבה החיים האזרחיים התרחקו, תפקידם כלוחמים הפך למקור מרכזי, ולעיתים אף כמעט יחידי, להזנה של צרכים נפשיים עמוקים. הצורך בשייכות, במשמעות, בערך עצמי, בתחושת נחיצות ובסיפוק.
אולם ברגע אחד, בעקבות פציעה, גם התפקיד הזה אבד להם באחת, ואיתו תחושת הסיפוק, המשמעות, והשייכות. זהו אובדן חד ואכזרי, גם משום שאדם שרגע לפני פציעתו לבש מדי צבא, היה בשטח, מוקף בחבריו, חש נחוץ ומשמעותי בשל חלקו במשימה לאומית, מוצא את עצמו זמן קצר לאחר מכן, כשהוא לבוש בכותונת חולים. במקום להילחם, הוא נדרש ללמוד שוב ללכת, להתלבש, להתקלח, לישון ולתפקד. במקום להחזיק נשק ולהגן על אחרים, הוא נזקק לעזרתם.
אך זו אינה תמונה מלאה של השבר. יש בו חלק נוסף, עמוק יותר. כאשר הם מביטים אל החיים שהשאירו מאחור, לא תמיד ברור להם שיש לאן לחזור. הקריירה לא הייתה רק מקור פרנסה. היא הייתה חלק מזהותם ומקור לערך העצמי שלהם. הזוגיות, שנשחקה לאורך חודשי המלחמה, סיפקה להם בעבר עוגן רגשי ומסגרת חיים. לעיתים גם הבית, שהיה הבסיס הבטוח והמוכר, איבד משהו מתחושת הביטחון והמוכרות שסיפק להם בעבר. כך האדם הפצוע נותר מול שוקת שבורה. מצד אחד, הוא כבר אינו יכול להיות הלוחם שהיה. מצד שני, גם החיים האזרחיים שאליהם הוא עתיד לשוב לאחר שישתקם אינם מחכים לו כפי שהיו.
הזהות הלוחמת תפסה מקום מרכזי בחייהם
(צילום: דובר צה"ל)
גם בנות זוגם של הלוחמים חוו טלטלה רגשית עזה בעקבות פציעתם. עוד לפני הפציעה הן נשאו לאורך זמן ממושך את עול הבית, את גידול הילדים, את הדאגה ואת ההמתנה לשלום אהובן. עם פציעתו, נוסף על כל אלה, מצופה מהן להיות בנות זוג תומכות, מטפלות ומכילות. כל זאת לאחר תקופה ארוכה שבה בני הזוג היו רחוקים זה מזו, ובאופן כמעט בלתי נמנע חלה שחיקה ביחסיהם.
המרחק הרגשי בין בני הזוג עשוי לנבוע גם מהפער שבין העולמות שבהם חיו. בפועל, שני בני הזוג עברו מסעות שונים לחלוטין. הוא חוזר מעולם של סכנה, דריכות, רעות ומשמעות קיצונית. היא מגיעה מעולם של עומס, בדידות, אחריות וחרדה מתמשכת. הפער הזה עלול לייצר ניכור, כעס, אשמה וריחוק רגשי עמוק.
כאשר הנסיבות שבהן נפצע הלוחם היו טראומטיות, הפערים הללו מתעצמים אף יותר. הלוחם עשוי לחוות את העולם כמסוכן, בלתי צפוי ומאיים. מה שעבור בני המשפחה נחווה כאירוע יומיומי ופשוט, כמו נסיעה קצרה, יציאה בערב או רעש פתאומי, עלול להיחוות עבורו כסכנה ממשית. כך נוצרים חיכוכים סביב דברים שנראים קטנים לכאורה, אך בפועל נשענים על מנגנוני הישרדות עמוקים.
שחר שטיינברגצילום: פרטיבנסיבות אלה, משפחתו של הלוחם חווה לעיתים קרובות שינוי קיצוני באישיותו. אדם שהיה סבלני, רך ואוהב, נחווה עם חזרתו הביתה כאדם קשה, דרוך, נתון להתפרצויות זעם, או לחלופין מרוחק ואדיש. מנקודת מבטו של הלוחם הפצוע, שינוי זה מוסיף על חוויית השבר בזהותו העצמית. גם הוא, כמו משפחתו, לא תמיד מבין מה קרה לו, מדוע הוא מגיב כפי שהוא מגיב, וכיצד הפך מאדם שהכיר את עצמו לאדם שמתקשה לזהות את עצמו.
במחלקת השיקום, חלק מרכזי מתפקידי הוא לסייע לפצועים לאחות את שברי חייהם. לא בהכרח להחזיר אותם בדיוק למי שהיו, משום שלעיתים הדבר כבר אינו אפשרי, אלא לעזור להם לנסח תמונת עתיד חדשה. למצוא מחדש מקורות של ערך, משמעות, שייכות וסיפוק. לחבר אותם לעוגנים שעדיין קיימים בחייהם, לבנות עוגנים חדשים, ולסייע גם למשפחה להבין שהפציעה אינה רק של הגוף ואינה רק של המטופל. היא פציעה של המערכת המשפחתית כולה.
לוחמי ולוחמות המילואים הקדישו תקופה ארוכה מחייהם להגנה על המדינה. רבים מהם שילמו על כך מחיר כבד, לא רק בגוף אלא גם בזהות, בזוגיות, במשפחה ובתחושת העתיד. כעת האחריות שלנו היא לראות לא רק את הפציעה הנראית לעין, אלא גם את השבר השקוף שמתחתיה. לעזור להם למצוא דרך חזרה לא רק אל התפקוד, אלא גם אל עצמם.
הכותב הוא פסיכולוג שיקומי במחלקת השיקום והשירות הפסיכולוגי בבית החולים בילינסון מקבוצת כללית
