קלייר ברוסו, שחקנית וקומיקאית קנדית בת 48, עומדת בימים אלה במרכז אחד הדיונים הרגישים והנפיצים ביותר בקנדה: האם אדם שסובל ממחלת נפש קשה ועמידה לטיפול רשאי לבחור במוות בסיוע רפואי. אחרי יותר משלושה עשורים של התמודדות עם מחלות נפש, ניסיונות טיפול חוזרים ואשפוזים, ברוסו אומרת כי מיצתה את כל האפשרויות - וכעת היא מבקשת את מה שהחוק הקנדי עדיין אינו מאפשר: גישה לתוכנית מוות בסיוע רפואי (MAiD) גם כאשר הסבל הוא נפשי בלבד.
ברוסו נולדה וגדלה במונטריאול, דוברת אנגלית וצרפתית, והחלה את דרכה כשחקנית מצטיינת כבר בגיל צעיר. היא סיימה תיכון בגיל 16, התקבלה למסלול דרמה יוקרתי בקוויבק ובהמשך המשיכה ללימודים בבית הספר הנחשב Neighborhood Playhouse בניו יורק.
הקריירה שלה התפרשה על פני תיאטרון, קולנוע, טלוויזיה וקומדיה - בקנדה ובארצות הברית - וכללה הופעות בסדרות, סרטים, מחזות זמר, פרסומות ופרויקטים קומיים. היא אף הופיעה בתוכניות כמו Entertainment Tonight Canada ו-The Strombo Show, עבדה עם שחקנים מוכרים וכתבה תכנים בלוס אנג'לס.
החיים נראו יציבים, אבל בפנים הכול קרס
מאחורי מסלול הקריירה שנראה יציב ואף מצליח, הסתתר מאבק פנימי מתמשך. את ההתמודדות הנפשית החלה כבר בגיל 14, אז אובחנה עם מאניה-דיפרסיה. בהמשך נוספו אבחנות נוספות, בהן חרדה, PTSD, מחשבות אובדניות כרוניות, הפרעת אכילה, הפרעת אישיות והפרעת שימוש בחומרים. בבלוג האישי שלה ב-Substack תיארה את ראשית המשבר ככזו שהגיעה לאחר תקופה של "התנהגות אינטנסיבית ומסוכנת" בגיל ההתבגרות.
במשך שנים חיפשה טיפול כמעט בכל דרך אפשרית: פסיכיאטרים, פסיכולוגים ויועצים, תרופות מרשם שונות - נוגדי דיכאון, תרופות אנטי-פסיכוטיות ונוגדי חרדה - לצד שיטות טיפול מגוונות, כולל טיפולים פסיכדליים מודרכים. לדבריה, אף אחד מהניסיונות לא הביא להקלה מתמשכת.
מצבה הנפשי ידע עליות ומורדות. בתחילת שנות ה-20 לחייה, לאחר אפיזודה דיכאונית קשה נוספת, חזרה למונטריאול ואושפזה למשך חודשים. לאחר מכן חוותה תקופה של שיפור, חזרה לבמה ולמסך והקריירה שלה שוב התקדמה. אך גם בשנים שבהן נראתה מצליחה כלפי חוץ, הסבל לא נעלם.
בריאיון שהעניקה בימים האחרונים ל"ניו יורק טיימס" תיארה את הפער החריף בין חייה המקצועיים למצבה הנפשי: "היה לי מקום נהדר לגור בו, הצלחתי בסרט ונהניתי על הסט – ובכל לילה הייתי חוזרת למלון, בוכה וצורחת וקורעת את הבגדים שלי", אמרה. "רציתי למות, ולא יכולתי לחכות לצאת משם. ואז למחרת בעבודה הייתי בסדר גמור, והיה לי כל כך כיף".
ערכה "ארוחות פרידה"
בשנת 2021, לדבריה, חלה שוב הידרדרות חדה - גם בקריירה וגם במצבה הנפשי. באותה תקופה ניסתה לשים קץ לחייה, ולאחר מכן קיבלה החלטה גורלית: לפנות לתוכנית MAiD הקנדית. היא האמינה אז שהחוק יורחב בקרוב ויאפשר מוות בסיוע רפואי (או בשם הפחות מכובס - התאבדות בסיוע רפואי) גם למי שסובל ממחלת נפש בלבד.
כאן נתקלה במכשול משפטי. החוק הקנדי מאפשר כיום סיוע במוות לאנשים הסובלים ממצב רפואי "חמור ובלתי הפיך", אך מחריג במפורש מקרים שבהם מקור הסבל הוא נפשי בלבד. ההחרגה הזו הייתה אמורה להתבטל כבר ב-2023, אך נדחתה פעמיים, והצפי כעת הוא לשינוי אפשרי רק ב-2027.
בעקבות זאת הגישה ברוסו עתירה לבית המשפט העליון של אונטריו, בטענה שההחרגה מפלה ופוגעת בזכויותיה. היא מנהלת את המאבק המשפטי לצד ג'ון סקאלי, כתב מלחמות לשעבר הסובל מ-PTSD. לדבריה, היא מבקשת "את אותן זכויות שניתנות לאנשים עם מחלות חשוכות מרפא - לבחור מתי ואיך למות".
במקביל, מתוך אמונה שהחוק ישתנה, החלה ברוסו להיערך לאפשרות של מוות: היא ערכה סדרה של "ארוחות פרידה" עם חברים ובני משפחה, ושיתפה אותם בכוונתה אם תתאפשר על פי חוק.
המקרה שלה מצית מחדש את הוויכוח הציבורי בקנדה ובעולם סביב גבולות האוטונומיה, ההגדרה של סבל "בלתי הפיך", והיחס בין מחלות נפש למחלות גופניות במסגרת חוקי סוף החיים. גם בקרב אנשי המקצוע שמכירים את ברוסו הדעות חלוקות: בעוד פסיכיאטרית אחת, ד"ר גייל רובינסון, אמרה ל"ניו יורק טיימס" כי היא סבורה ש-MAiD היא בחירה סבירה במקרה שלה, פסיכיאטר אחר שטיפל בה, ד"ר מארק פפרגרד, הביע אמונה כי מצבה עוד יכול להשתפר, וטען שאין לראות במוות בסיוע רפואי את האפשרות היחידה.
בינתיים, ההליך המשפטי נמשך - וברוסו נותרת סמל חי לשאלה שאין לה תשובה פשוטה: מה קורה כשאדם מרגיש שמיצה את חייו, אך החוק עדיין מבקש ממנו להמשיך לחיות.
במקרה שאדם בסביבתכם נמצא במשבר ועלול להיות אובדני, אל תהססו - דברו איתו, עודדו אותו לפנות לעזרה מקצועית והדגישו את חשיבות פנייה זו. נסו לסייע לו לפנות לאנשי מקצוע בקהילה או לגורמי תמיכה ארציים: ער"ן בקו החם 1201 או בווטסאפ 052-8451201, באתר האינטרנט של סה"ר או www.headspace.org.il.
- המידע הראשוני לכתבה זו התקבל למערכת ניתוח החדשות של חברת Alchemiq
