במשך תקופה ארוכה היו ליאור ודניאל שאשא פעילים בתחנת מד"א במבשרת ציון, ולמרות זאת, השניים מעולם לא נפגשו שם. הם הכירו במקרה באתר היכרויות, וגילו להפתעתם ששניהם פוקדים את אותה תחנה. ליאור (32) היה אז פרמדיק שבאמתחתו שנות ותק רבות בארגון, ודניאל (21) היה עוד חובש בן שירות לאומי. ועם זאת, על אף פער הגילים – האהבה ניצתה במהירות.
8 צפייה בגלריה
"לקחנו את האמבולנס יחד עם נהג מתנדב מהתחנה ויצאנו לכיוון הדרום, מבלי לדעת בכלל למה". ליאור ודניאל שאשא
(צילום: שלו שלום)
"אני עובד במד"א כבר קרוב לעשר שנים, ואם סופרים גם את ההתנדבות – אז 16 שנה", מספר היום ליאור. "זו הייתה אהבה שלי. מהרגע שהתחלתי, החלום שלי היה להיות פרמדיק. נלחמתי על זה הרבה זמן". "מאז שהייתי קטן היה בי סוג של רצון מאוד גדול להתנדב בארגון", מוסיף דניאל, "כשקיבלתי פטור מהצבא, וגיליתי שאני יכול לעשות שירות לאומי במד"א לא היו לי בכלל ספקות. זה היה היעד, ולשם הלכתי. היום אני מדריך חובשים בהתנדבות וחובש מתנדב כבר קרוב לארבע שנים".
שלוש שנים הם כבר ביחד, נשואים באושר, גרים במבשרת ציון. את השיחה אנו מנהלים בשעת בוקר לא מוקדמת מדי, אך השניים ממהרים להתנצל בחצי חיוך: "סיימנו משמרת באחת בלילה, אז אנחנו עוד מתעוררים על עצמנו. אנחנו עושים משמרות לילה באופן שוטף, שבועי, וגם יוצאים לאירועים פה בשכונה ביחד".
ליאור ודניאל שאשא רוצים להיות הורים ופתחו בקמפיין גיוס המונים לפונדקאות
בשגרה, חייהם במד"א מתנהלים בקצב קבוע: משמרות לילה, אירועים רפואיים, טיפולים שגרתיים, וכל זה, יחד. הם מתורגלים בהחייאות, יודעים להתמודד עם מצבים לחוצים, ומכירים לעומק את הדינמיקה של חיים זוגיים תוך כדי דהירה באמבולנס לאירוע הבא.
"אנחנו מאוד אוהבים לטפל באנשים מבוגרים, כי הרבה יותר קל לנו לתת להם את היחס האישי שהם צריכים ואת היד, או סתם לשבת לדבר איתם. אנחנו מבינים את הסיטואציה, ונותנים להם את כל הזמן שהם צריכים. אתה יודע, יש הרבה אנשים שהם בודדים בעולם", אומר ליאור וממהר להוסיף: אך כל אלה מקרים של שגרה, לא משהו מסעיר יותר מדי. האירוע הכי גדול שעברנו, כמו שאתה יודע, זה 7 באוקטובר".
עם פיג'מה וטרנינג בדרך לדרום
היום הזה היה אמור להתחיל כמו כל שבת רגילה, אך כל זה נקטע עם צלצול טלפון מוקדם מן הצפוי. "אני ודניאל התעוררנו מצלצול של חבר", משחזר ליאור. "באותה תקופה היה לי אמבולנס טיפול נמרץ אישי, שמאפשר לי לתת מענה באזורים שלי. במקרה, האמבולנס היה אצל חבר, כי הייתי בחופשה, והוא התקשר אליי בערך בעשרים לשבע ואמר לי: 'תקשיב, אתה צריך להגיע עכשיו לתחנה. יש אירוע חריג. לא יודע מה בדיוק, אבל תבוא".
הם לא בזבזו זמן - קפצו מהמיטה, התלבשו במהירות ונסעו יחד לתחנת מד"א. הם בטח לא שיערו שהם בדרכם לקראת היום המטלטל בחייהם. "איך שהגענו לתחנה", מספר ליאור, "המנהל שלנו, אורי שחם, והסגן שלו איציק אסרף אמרו לנו לשים ציוד של טיפול נמרץ ולעלות על אמבולנס ממוגן ירי. בכלל לא היינו בלבוש רשמי, רק עם טרנינג. לקחנו את האמבולנס יחד עם נהג מתנדב מהתחנה ויצאנו לכיוון הדרום, מבלי לדעת בכלל למה".
ליאור שאשא: "בכניסה לתחנה נתקלנו בג'יפים של המחבלים. ממש ראינו אותם מול העיניים. אחד מהם כיוון לעברנו RPG. היינו בטוחים שזה הסוף. למזלנו, בדיוק באותו רגע צוות של כוח מיוחד חיסל אותו. זה היה רגע מציל חיים. פשוטו כמשמעו"
בדרך דרומה נשמעו כבר הדי הפיצוצים, אך גם הם לא גרמו להם להבין שיש כאן אירוע בסדר גודל שונה ממה שהכירו. "טילים הם משהו שאנחנו רגילים אליו במד"א. לא משהו חריג מדי", אומר ליאור. אבל מהר מאוד התמונה השתנתה. "בכניסה לאשקלון עצר לידנו רכב פרטי. היו בו שלושה פצועים – שניים קשה, אחד אנוש. כולם עם פצעי ירי. רק אז הבנו שזה לא עוד סבב טילים. הפצועים סיפרו לנו שנכנסו מחבלים לעוטף עזה, אבל לא ידעו יותר מזה. פינינו אותם לבית החולים בלי לשאול שאלות. זו הייתה מתכונת חירום מוחלטת. אתה מגיע, פורק, ויוצא מיד חזרה".
השעה הייתה שמונה וחצי, אולי תשע בבוקר. הם הספיקו לצאת שוב לדרך, כשהפיצוץ הבא לא איחר לבוא. "נסענו אחרי אמבולנס אחר, ופתאום נפלה רקטה ממש כמה מטרים מאיתנו. האמבולנס שלפנינו נפגע. פינינו את הנהג ועוד מטופל לבית החולים. הם נפגעו מרסיסים. אחר כך הוזנקנו לאזור אשקלון, לפגיעה ישירה בחנייה של בניין. היו שם נפגעי חרדה. אחר כך שלחו אותנו לתחנת הרכבת בשדרות."
באותו שלב אתם כבר מבינים את גודל האירוע?
"ליאור: "עדיין לא".
"אף פעם לא הרגשתי סכנת חיים כמו בשדרות"
עם הגעתם לתחנת הרכבת בשדרות, התמונה הפכה ברורה ומסוכנת בהרבה. "בכניסה לתחנה נתקלנו בג'יפים של המחבלים", מספר ליאור. "ממש ראינו אותם מול העיניים. אחד מהם כיוון לעברנו RPG. היינו בטוחים שזה הסוף. למזלנו, בדיוק באותו רגע צוות של כוח מיוחד חיסל אותו. זה היה רגע מציל חיים. פשוטו כמשמעו". דניאל מוסיף: "בדיעבד גם שמענו שהם ניסו לירות על אמבולנס שהיה מאחורינו. גם שם, במקרה, כוח משטרתי או צבאי חיסל את המחבלים. המזל שיחק תפקיד מרכזי באותו יום".
מנקודה זו הם המשיכו אל תוך העיר, אל לב ליבו של הכאוס. "ישר כשנכנסנו ראינו גופות של מחבלים על הרצפה. ירי באוויר. אווירה של מלחמה", מתאר דניאל. "פגשנו אזרחים מבוהלים שצריכים טיפול רפואי, ונתקלנו גם בגופות מונחות ברחוב, גם באוטובוס של בית האבות, בתוך רכבים. אלה היו מראות קשים מאוד", מוסיף דניאל. "אלה מראות שאני לא יודע איך לתאר", ממשיך ליאור, "זה היה המקרה הראשון הלא-שגרתי באמת שנתקלתי בו במד"א. ואני חושב שאף בן אדם לא צריך לראות כאלה דברים".
על הטבח במסיבת הנובה עוד לא שמעו באותו שלב - הם היו מרוכזים לחלוטין בזירה בשדרות. "התחלנו לפעול יחד עם אמבולנסים ממוגני ירי", מספר ליאור. "התפקיד שלנו היה לפנות פצועים מנקודת ירי - להעביר אותם למרחק בטוח, אל אמבולנסים אחרים שימשיכו לפנות אותם לבתי החולים. עבדנו במתכונת של העברה: לוקחים, מעבירים, ממשיכים הלאה. הכול תוך כדי שאנחנו שומעים ירי כל הזמן, ממש לידנו".
מה מרגישים ברגעים כאלה?
ליאור: "האמת? אני ודניאל הרגשנו שאולי לא נחזור הביתה. ב-16 השנים שלי במד"א הייתי בעשרות פיגועים. הייתי נהג האמבולנס הראשון בפיגוע במצעד הגאווה בירושלים שבו נרצחה שירה בנקי, הייתי בזירות קשות בירושלים, אבל אף פעם לא הרגשתי באמת סכנת חיים כמו בשדרות. זו הייתה הפעם הראשונה שהתקשרתי להורים שלי. אמרתי להם: 'יש סיכוי שלא נחזור'. באמת האמנתי בזה".
דניאל: "גם אני התקשרתי להורים. רק רציתי שיידעו".
והירי?
ליאור: "בלתי פוסק. אתה רואה את הג'יפים של המחבלים מולך, לא מעבר לגדר. ממש שם, בטווח עין".
דניאל: "מרחק מהמחבל שניסה לירות עלינו בתחנה. זה היה קרוב. ממש קרוב. אני לא אשכח את זה".
הם יורים גם באמבולנסים
משם המשיכו לנתיבות. העיר הדרומית, שבדרך כלל שקטה בשבת בבוקר, הפכה לזירת מלחמה מתוחה ומסוכנת. "היו שם דיווחים על חדירה של מחבלים מהצד האחורי של העיר", מספר ליאור. "זו הייתה הפעם הראשונה שלי בנתיבות - אפילו לא ידעתי בדיוק איפה אני נמצא. פתאום אנחנו שומעים בקשר דיווחים מאמבולנסים שממש מזהים מחבלים מול העיניים, ושאין משטרה באזור".
ליאור שאשא: "בכניסה לתחנה נתקלנו בג'יפים של המחבלים. ממש ראינו אותם מול העיניים. אחד מהם כיוון לעברנו RPG. היינו בטוחים שזה הסוף. למזלנו, בדיוק באותו רגע צוות של כוח מיוחד חיסל אותו. זה היה רגע מציל חיים. פשוטו כמשמעו"
באותם רגעים, הם לא חיכו להוראות. "עמדה לידנו ניידת משטרה באחד הצמתים", הוא ממשיך, "הכוונו אותם טלפונית לנקודה שבה שהו המחבלים, והם אכן חוסלו. זה היה ממש בכניסה לעיר. ראינו תושבים בהיסטריה. אנשים לא הבינו מה קורה, לאן ללכת, איך להגן על עצמם. תחושת אובדן שליטה מוחלטת".
משם המשיכו למושב מבקיעים, נקודת עצירה שהפכה בבת אחת למוקד חירום מאולתר. "חברנו לצוותים נוספים של מד"א, וטיפלנו בפצועים שהגיעו מהש"ג", מספר דניאל. "באותו אזור הקמנו מנחת מסוקים מאולתר, והתחלנו לארגן שם מין בית חולים שדה. ריכזנו את הציוד מכל האמבולנסים - חסמים, עירויים, כל מה שהיה, והתחלנו לבצע מיון ראשוני לפצועים".
"היו המון פצועים, בעיקר מירי לכל מיני מקומות בגוף", הוא מוסיף. "רובם הגיעו עם חסמי עורקים מאולתרים כאלה ואחרים. אלה היו פצועים שעדיין לא ידעו מה עלה בגורל החברים או המשפחה שלהם. הם פשוט אמרו לנו שיש איזושהי השתלטות על הדרום, ולא יכלו לספר יותר מזה".
ואם כל זה לא הספיק - גם האמבולנסים עצמם הפכו למטרה. "כשהגענו לש"ג, סיפרו לנו שהמחבלים יורים גם על אמבולנסים", משחזר ליאור. "לא ידענו את זה לפני כן. רק כששמענו מהרבש"ץ על החשש לחדירה למושב, הוא ביקש שנחנה את האמבולנס בתוך סככה, כדי שלא ייראה מהכביש. הוא אמר שייתכן שהמחבלים כבר בדרך למבקיעים, ממש לכיווננו".
התחנה הבאה: אופקים. "שם המראות היו מאוד קשים", אומר ליאור. "יכולת לראות גופות מסודרות. היינו בתחנה של מד"א, בין היתר כי היה חשש שהמחבלים יתקרבו לכיווננו. היה הרבה כאוס". התחנה הפכה במהרה לנקודת ריכוז לפצועים. אזרחים, חיילים וצוותי רפואה הגיעו לשם בזה אחר זה. "אזרחים פונו לתחנה, ופשוט העברנו אותם באמבולנסים הלאה, לכיוון בתי החולים".
השעה הייתה שלוש–ארבע בצהריים. רק אז, לראשונה, שמעו על הטבח במסיבת הנובה. "היו שם ניצולים שהגיעו לתחנה. הם סיפרו לנו על המסיבה. ושם הבנו את ממדי האירוע שאנחנו נמצאים בו". דניאל מוסיף: "אני חושב שכשהם סיפרו לנו מה הולך שם, רק אז פתאום הבנו שאנחנו מדברים על אירוע בסדר גודל מטורף, שמדינת ישראל לא ידעה כמות כזו של נפגעים בשנים האחרונות".
ליאור שאשא: "אחרי 7 באוקטובר הקשר שלנו התחזק מאוד. זו חוויה שעוברים ביחד והיא נשארת איתך. באותה תקופה החלטנו גם להתחתן ולהקים משפחה. ראינו כל כך הרבה מוות באותו יום ואמרנו שנעשה הכול כדי להביא חיים לעולם. לצמוח מתוך התופת הזו"
באופקים הם גם נחשפו לראשונה באופן ישיר לעובדה שאמבולנסים היוו מטרה למחבלים באותו בוקר. "היה נורא קשה לראות את האמבולנס שנרצח בו נהג בתחילת היום", מספר ליאור. הוא מדבר על אהרון חיימוב, נהג אמבולנס של מד"א, שנרצח סמוך לצומת סעד כשיצא לסייע לפצועים ונורה על ידי מחבלים באותו בוקר - אירוע שהמחיש עד כמה גם צוותי הרפואה היו חשופים לפגיעה באותו יום קטלני. "אמנם אמרו לנו שפוגעים באמבולנסים, אבל מהלחץ של היום לא בדיוק התעסקנו בזה. אז לא חשבנו על אירוע כזה בכלל. רק כשהגענו וראינו את האמבולנס בעצמנו הבנתי", הוא מוסיף . משם המשכנו לקיבוץ רעים".
שם, סמוך לקיבוץ שבו התרחש אחד מקרבות התופת הקשים של אותו יום, חברו השניים לכוחות שפעלו בשטח. "הגענו עד לכניסה לרעים", מתאר דניאל, "ושם פשוט התחלנו לעזור לצוותים שהיו שם. היו שם צוותים ממד"א, וכוחות של צה"ל. התחלנו לעזור להעביר פצועים למסוקים, ולעשות איזשהו טריאז' ראשוני לפצועים שהגיעו אלינו ברעים. זו הייתה התחנה האחרונה שלנו ביום הזה. היינו שם עד לפנות בוקר, תוך כדי שקולות הירי מתקרבים, ואתה ממש שומע את היריות. חזרנו הביתה בסביבות שבע בבוקר".
לצמוח מתוך התופת
גם ממרחק של כמעט שנתיים אחרי, קשה לליאור ולדניאל לדבר על מה שעברו. "בהתחלה היינו מאוד מכונסים בעצמנו", מודה ליאור. "בהתחלה, כשביקשו לראיין אותנו סירבנו. לקח זמן לעכל את כל מה שעברנו. רצינו פשוט להיות אנחנו עם עצמנו. "אף פעם לא הוצאנו את הסיפור שלנו החוצה", מוסיף דניאל.
"זה משנה אותך. את האישיות שלך, את האופי שלך", ממשיך ליאור. "אלה מראות שממשיכים ללוות אותך בהרבה סיטואציות. הרבה פעמים אחרי שחזרנו, פתאום נורא פחדתי להישאר בלילה לבד בבית. זה לא פחד במובן של פחדנות, פשוט קשה יותר להיות לבד". השפעות היום ההוא ניכרות גם ביומיום. "השתניתי מאוד באופי", הוא משתף. "התחלתי תואר ראשון בדיוק לפני 7 באוקטובר, ומאז האירוע אני מוצא את עצמי הרבה פחות מסוגל ללמוד, פחות מצליח להתרכז לאורך זמן".
דניאל שאשא: "חברנו לצוותים נוספים של מד"א, וטיפלנו בפצועים שהגיעו מהש"ג. הקמנו מנחת מסוקים מאולתר, והתחלנו לארגן שם מין בית חולים שדה. ריכזנו את הציוד מכל האמבולנסים - חסמים, עירויים, כל מה שהיה, והתחלנו לבצע מיון ראשוני לפצועים"
במד"א, הוא מדגיש, ניתן מענה נפשי לכל מי שהרגיש שהוא זקוק לזה כולל יום שיחות ופעילויות מרוכז. דניאל בחר להיעזר בטיפול. ליאור העדיף שלא. "ניסיתי להתמודד עם זה בדרכי", הוא אומר. בין היתר, הוא בחר להוסיף לעצמו עוד עבודה והוא משלב כיום גם שירות כפרמדיק במג"ב.
"זה סטרס מתמשך", הוא מסביר. "אתה כל הזמן באדרנלין. אבל מאז 7 באוקטובר אני אישית חיפשתי קצת יותר רוגע. פעם הייתי עובד שבתות וחגים בלי לחשוב פעמיים, היום אני עדיין עובד בשבתות, אבל ערבי שישי זה משהו שאני משתדל לשמור. להיות יותר עם המשפחה. זה הפך להרבה יותר חשוב". גם אצל דניאל חל שינוי. לצד עבודתו במד"א, הוא החל לשפוט משחקי כדורגל - דרך נוספת לפרוק את המתח שהצטבר. "זה משהו שהוא עושה עכשיו, וזה עוזר", אומר ליאור.
במהלך אותו יום קטלני, לא רק ליאור ודניאל בלטו במסירותם. רבים מאנשי מד"א הפגינו תושייה יוצאת דופן אל מול הכאוס והסכנה. בין סיפורי הגבורה הגדולים של אותו יום בלט סיפורה של עמית מן - פרמדיקית ותיקה, מדריכה בקורסים שניהלה ביד רמה את מוקד המרחב שלה בקיבוץ בארי תוך כדי מתקפה.
הקשר העמיק
"אני יכול להגיד לך שאחרי זה למדתי עליה קצת מחברים משותפים", מספר ליאור. "היא הייתה פרמדיקית מדהימה, וגם הדריכה בקורס פרמדיקים. היו אצלנו בתחנה חברים שהכירו אותה טוב, חלקם למדו איתה. הבנתי איך היא ניהלה את האירוע – היא הייתה כל הזמן הייתה בתקשורת עם כל הגורמים, וזה מדהים בעיניי. אני מעריץ אותה על זה. באמת, אני לא יודע אם אני הייתי מצליח לתפקד ככה".
והיום, כמעט שנתיים אחרי, הם מרשים לעצמם להביט גם קדימה. "אחרי 7 באוקטובר הקשר שלנו התחזק מאוד", מספר ליאור. "זו חוויה שעוברים ביחד והיא נשארת איתך. יש גם דברים שלא נוכל לספר, לצערי, בגלל אופי האירועים והאיסורים סביבם. אבל זה קושר אותך. אם הקשר היה חזק קודם, אז עכשיו הוא עמוק עוד יותר".
אחרי המלחמה הם עברו לגור יחד, והמשפחות, לשמחתם, קיבלו את הקשר ביניהם בחיבוק רחב. "באותה תקופה החלטנו גם להתחתן ולהקים משפחה", אומר ליאור. "ראינו כל כך הרבה מוות באותו יום ואמרנו שנעשה הכול כדי להביא חיים לעולם. לצמוח מתוך התופת הזה. זה בערך הדבר הראשון שאמרתי לדניאל אחרי שחזרנו. שאחרי החתונה נעשה הכול כדי להביא חיים לעולם הזה".
בשבוע האחרון יצאו השניים בקמפיין מימון המונים, מתוך מטרה לגייס את הסכום הדרוש כדי להתחיל בהליך פונדקאות למימוש חלומם. "רצינו להתחיל קודם", מספר ליאור, "אבל אמא שלי חלתה בסרטן. היא החלימה, ובאיזשהו שלב הרגשנו שאנחנו מוכנים. כל התהליך עולה 80 אלף דולר. בארץ, כמו שאתה יודע, זה הרבה יותר מורכב וקשה - בטח לזוג חד-מיני, ואין לנו שום סיוע מהמדינה. נשמח מאוד לעזרה כדי שבאמת נוכל להפוך את החלום הזה למציאות".
לאחר רגעים של תופת, גבורה, כאב בלתי נתפס וגם אהבה גדולה – השניים מבקשים להביט קדימה. "מכאן התוכנית היא להקים משפחה ציונית ולחנך את ילדינו לאהבת הארץ והאדם", הם מסכמים.
פורסם לראשונה: 06:12, 27.07.25
