בחודש אוגוסט הקרוב אני עתידה (בלי עין הרע, טפו) לחגוג את יום הולדתי ה-40, והרעיון היה לכרטס לשבועיים בניו יורק: לרכוש, לאכול ולשתות עד-לא-ידע. אבל אתם יודעים איך זה, אנחנו מתכננים תוכניות והחיים תמיד מפתיעים, וככה מצאתי את עצמי בגיל 39 וחצי - בהיריון.
היריון תמיד היה בראש שלי, אבל נראה מאוד רחוק, מכל מיני תירוצים של קריירה, ביסוס כלכלי, דירה עם ממ"ד (צורך הכרחי במדינתנו היפה), אבל אם יש משהו שהבנתי, זה שלא משנה כמה הכנות נפשיות ופיזיות נעשה לקראת דור ההמשך שלנו – אף פעם לא נהיה באמת מוכנים, ולכן את ההיריון הזה אני מגדירה כמתנה. המתנה הכי גדולה וטובה לקראת העשור החדש בחיי.
מבין החברות שלי אפשר לומר שאני מהאחרונות שנשארו ללא ילדים, ואולי בגלל זה חוויתי על בשרי (ושלפוחיתי) כמה דברים שגם אלפי בלוגים, קבוצות הכנה או כתבות לא הצליחו להכין אותי לקראת ההרפתקה הזו.
אתחיל מזה שלא היו לי בחילות בכלל, ועל זה אני לנצח אודה. בחילות הרי זה הסממן העיקרי והראשי של היריון, צפיתי בחברות שלי מתחבקות עם האסלה, בכל סרט וסדרה כך מגלה הגיבורה שהיא "מצפה", ולמעשה רוב השיח סביב היריון מדבר על בחילות – וכשלא סבלתי מזה בשליש הראשון (והשני, טפו) חשבתי שזהו, ניצחתי את החיים. ופה הטעות.
"ברח לי פיפי באמצע הסופר-פארם. נכון, לא דובר בכמות מורגשת וכנראה שאם לא הייתי צווחת פתאום "אוי לא, ברח לי פיפי!" אף אחד לא היה מסתכל עליי, אבל זה קרה – ואיך נאמר, זו ממש לא הייתה הפעם האחרונה"
ביקור ספונטני בסופר-פארם כשהייתי מצוננת, בחודש השלישי להיריון, נגמר בהתעטשות שהובילה לזה שברח לי פיפי באמצע החנות. נכון, לא דובר בכמות מורגשת וכנראה שאם לא הייתי צווחת פתאום "אוי לא, ברח לי פיפי!" אף אחד לא היה מסתכל עליי, אבל זה קרה – ואיך נאמר, זו ממש לא הייתה הפעם האחרונה. למדתי שלא משנה כמה פיפי תעשי לפני, וגם אם ממש הרגע התרוקנת היטב – אפצ'י אחד קטן, שיעול קצר או אפילו כחכוח גרון טיפה יותר מאומץ – ושערי השלפוחית ייפתחו להם.
"מה יכול להיות יותר טוב מלשבת על הספה, לצפות בבינג' של 'עולה להתקפה' ובמקביל לעשות אולטרסאונד כדי לוודא שהכול תקין ובשגרה? המידע הזה נחשף אליי ממש בטעות, ואני פה כדי להגיד לכן, עזבו אתכן מחרדות – תאמינו לי, אתן תודו לי"
נעבור לעייפות, שיחסית מאוד מדוברת בכל הנוגע להיריון אבל כנראה שאלה שטרם חוו היריון לא מבינות עד כמה. בשליש הראשון גיליתי שאני יכולה להירדם בישיבה על הספה, האסלה ואפילו בעמידה מתחת למים החמים במקלחת – שם אומנם לא מדובר בשינה עמוקה אבל בהחלט מספיק כדי לחזור לעצמי בבהלה ולא להבין איך זה קרה. לנקות את הבית הפך למשימה של יום שלם, תליית כביסה לעיתים עלולה לקחת מעל יממה ובגדול גיליתי שאפשר לעשות כמעט הכול בישיבה – וגם מה שלא, את תצליחי, תאמיני לי.
לבישת מכנסיים הפכה לפרויקט, מבחינת נעליים – ויתרתי מזמן על כל מה שמגיע עם שרוכים, בשבילי רק כפכפים או נעליים כאלה שאפשר להשתחל לתוכן. גרביים בכלל לא באות בחשבון, אלא אם כן ממש קר בחוץ ויש לי חצי שעה פנויה להתעסק איתן. אבל הנושא החמור מכול זה השינה. מי שמכיר אותי יודע שאני מוכנה לעשות הכול בשביל להרוויח עוד קצת זמן מתחת לפוך, ואני לא מאמינה שאני אומרת את זה אבל השינה היא האויבת החדשה.
אני בכלל לא מדברת על נוחות, על זה ויתרתי בסוף השליש הראשון, אני מדברת על הרגע הזה שמצאת לעצמך את התנוחה, שכל הכריות שלרשותך ממוקמות במקום הנכון, תומכות בבטן, בגב, ברגליים, ואז יש לך פיפי. והפיפי לוחץ, זה לא שהוא נבנה לאט-לאט, הוא חייב לצאת עכשיו, ואת חייבת לקחת תנופה רצינית כדי להתרומם ואת הולכת לשירותים, כנועה, בשביל כמה טיפות שאפילו לא מצדיקות קימה – ואת חוזרת למיטה בידיעה ברורה שבעוד עשר דקות את תקומי שוב. בלית ברירה.
"בשליש הראשון גיליתי שאני יכולה להירדם בישיבה על הספה, האסלה ואפילו בעמידה מתחת למים החמים במקלחת... לנקות את הבית הפך למשימה של יום שלם, תליית כביסה עלולה לקחת מעל יממה ובגדול גיליתי שאפשר לעשות כמעט הכול בישיבה – וגם מה שלא, את תצליחי, תאמיני לי"
ואחרי שהכנסתי את כולן לדיכאון, כולל אותי, אני רוצה גם לציין את הדברים הטובים שלא מספרים לכן עליהם – וחבל. אתחיל מבדיקת מי שפיר – עוד כילדה שמעתי את שתי המילים האלה 'מי שפיר' והן הטילו עליי אימה. סיפרו לי שזו מחט ענקית שנכנסת עד לעובר וצריך לקוות שהוא לא ייפגע וזה כאבי רצח ואסור לזוז ואלוהימה יודעת מה. הגעתי לבדיקה מבועתת, לא ישנתי לילות לפני מהחרדה, ומה אני אגיד לכן – מכל הבדיקות שעשיתי (ואוי כמה בדיקות עושים אצלנו בארץ בהיריון, הגוף ליטרלי נתרם למדע) זו הייתה הבדיקה הכי קלילה. לא הרגשתי את המחט, הרופא המדהים שלי, פרופסור ארנון ויז'ניצר, תיאר לי בדיוק מה קורה, הוא הרגיע אותי שהעוברית שלי רחוקה ובטוחה ובתוך דקות ספורות כבר הייתי אחרי, המומה.
2 צפייה בגלריה
"ויתרתי מזמן על כל מה שמגיע עם שרוכים, בשבילי רק כפכפים או נעליים כאלה שאפשר להשתחל לתוכן". ענבל חננאל
(צילום: פרטי)
עוד גילוי שלא מדברים עליו וקפץ לי באינסטגרם זה מכשיר האולטרסאונד הביתי PULSENMORE. אתם יודעים מה זה להיות הריונית טרייה בחרדה שרק רוצה לדעת בכל רגע נתון שהכול בסדר? כמות הפעמים שהלכתי לרופא תורן בלי שום סיבה וחיכיתי שעות (!) בתור בשביל אולטרסאונד של שתי דקות שרק יגיד לי שהכול בסדר היא לא שפויה, והמכשיר הזה פשוט סגר לי את הפינה.
מה יכול להיות יותר טוב מלשבת על הספה, לצפות בבינג' של "עולה להתקפה" ובמקביל לעשות אולטרסאונד כדי לוודא שהכול תקין ובשגרה? המידע הזה נחשף אליי כאמור ממש בטעות, ואני פה כדי להגיד לכן, מטופלות של כללית (כרגע רק הם מספקים את השירות), עזבו אתכן מחרדות – תאמינו לי, אתן תודו לי.
השליש האחרון לפניי, את הבדיקות הרציניות כבר עברתי, ואני חרדה (אך גם סקרנית) לדעת מה עוד מצפה לי בדרך. ולטובת אלה שקוראות את זה יש לי טיפ אחד אחרון וחשוב מכול לתת לכן – תקשיבו רק לעצמכן. גוגל הוא חבר – אבל גם אויב, חברות מנוסות זה יתרון אבל גם חיסרון, ותשמעו לי, שום דבר לא יקרה אם תשתו תה נענע ותתענגו עליו – גם אם יש עשרות דולות או מומחות ללידה שפתאום יקפצו לכן ברשתות ויגידו לכן שזה אסור. קחו הכול בפרופורציה – ואת זה אומרת האישה הכי חסרת פרופורציות ביקום.
