1 באוקטובר 2024. הימים האחרונים לפני חגי תשרי, תקופה עמוסה בתוך שגרה לא-נורמלית. אבישג לייבוביץ' (41), מורה מיפו, יצאה יום לפני ערב ראש השנה ההוא לסידורים של הרגע האחרון עם בעלה ושתי בנותיה מתוך ארבעת ילדיה. ברקע התרעות על מתקפה צפויה מכיוון איראן. לייבוביץ' ומשפחתה מיהרו לחזור הביתה - בהחלטה גורלית ששינתה את מסלול חייהם.
"היינו בקניון והתחלנו לקבל התראות שצריך להתחיל להתקרב למרחב מוגן כי צפויה התקפה מאיראן", מספרת לייבוביץ', 41, מורה במקצועה מיפו. "התחלנו את הדרך חזרה הביתה. עלינו בהתחלה על אוטובוס והיו פקקים איומים, ואז העליתי את הרעיון לרדת מהאוטובוס ולהמשיך עם הרכבת הקלה כדי שנספיק להגיע הביתה לפני האזעקות".
10 צפייה בגלריה
"פתאום הרגשתי פגיעה בכתף ומיד אחר כך עוד פגיעה. ירו בי פעמיים". אבישג לייבוביץ' שרדה את הפיגוע ברכבת הקלה ביפו
(צילום: יובל חן)
כשהרכבת עצרה בתחנת ארליך ביפו הכול התהפך: הדלת נפתחה, אנשים יצאו מהקרון, וברגע אחד האוויר התמלא בקולות ירי. "זה הזיכרון האחרון שלי - הדלת נפתחת, אנשים יוצאים מהרכבת לתחנה, ואז התחילו יריות. שמעתי יריות בחוץ, לא הבנתי מאיפה הן מגיעות", מספרת היום לייבוביץ'. "ניסיתי להתכופף, להגיע לאזור שאין בו חלונות. מהר מאוד הבנתי שמדובר בפיגוע. אנשים התחילו לצעוק, בלגן. ניסיתי להגן על הילדות שלי. שתיהן היו לידי, הקטנה ממש מתחתיי. התכופפתי מעליה. פתאום הרגשתי פגיעה בכתף ומיד אחר כך עוד פגיעה. ירו בי פעמיים".
שבעה בני אדם נרצחו בפיגוע הזה שביצעו שני מחבלים חצי שעה בלבד לפני מתקפת הטילים מאיראן. עוד 15 נפצעו, בהם שישה באורח קשה.
זירת הפיגוע ביפו. התוצאה הייתה מחרידה: שבעה נרצחו
(צילום: ליאור שרון, ליאור אוחנה )
10 צפייה בגלריה
"זה הזיכרון האחרון שלי - הדלת נפתחת, אנשים יוצאים מהרכבת לתחנה, ואז התחילו יריות"
(צילום: Jack GUEZ / AFP)
"זה שוק", מתארת אבישג את השניות שאחרי הירי, "מה אני אגיד, לוקח לך זמן להבין את הסיטואציה. המחשבה הראשונה שלי בראש זה שהילדות שלי לא ייפגעו. הבת שלי ראתה שאני מדממת והתחילה לצעוק 'אמא מתה, אמא מתה'. בתוך כל זה ניסיתי להרגיע אותה, להגיד שהכול בסדר. הן היו בסך הכול בנות חמש ושמונה".
אבישג לייבוביץ': "המחשבה הראשונה שלי בראש זה שהילדות שלי לא ייפגעו. הבת שלי ראתה שאני מדממת והתחילה לצעוק 'אמא מתה, אמא מתה'. בתוך כל זה ניסיתי להרגיע אותה, להגיד שהכול בסדר. הן היו בסך הכול בנות חמש ושמונה"
בתוך ההמולה, בעלה של לייבוביץ' התקשר למשטרה, אך שם לא הצליחו להבין במה מדובר. "הם היו מוכנים לטילים מאיראן, לא לדבר כזה. באיזשהו שלב גם ראינו בן אדם לבוש שחורים נכנס, מסתובב ויוצא מהרכבת, זה כנראה היה המחבל השני. לא ראיתי את המחבל שירה בי. היריות הפסיקו, הרכבת המשיכה לנסוע. הגענו לתחנה הבאה ושם ירדנו. בעלי שאל אותי אם אני יכולה לפנות את עצמי. עצרנו אמבולנס שהיה בקריאה אחרת ומשם אני ופצוע נוסף הגענו מהר מאוד לבית החולים וולפסון".
10 צפייה בגלריה
"אנשים התחילו לצעוק, בלגן. ניסיתי להגן על הילדות שלי. שתיהן היו לידי, הקטנה ממש מתחתיי"
(צילום: Jack GUEZ / AFP)
בחדר המיון של וולפסון נחשפה לראשונה לייבוביץ' לממדי הפציעה. "פחדתי שאני מאבדת את היד, גם שאלתי את הצוות אם אצליח לשמור על היד. הם אמרו שהם לא יודעים, שמדובר בפציעה קשה ומורכבת", היא משחזרת. "הם היו די בהלם, הם עוד לא קיבלו את הקריאה. לאחר שעה וחצי הכניסו אותי לניתוח. בהמשך התברר שיש לי שבר מורכב בזרוע שמאל עם פגיעה עצבית קשה. התעוררתי מהניתוח עם קיבוע חיצוני וראיתי שהזרוע שלי לא כל כך מתפקדת. תוך כדי כל זה התחילו הטילים מאיראן, אזעקות, הצוות הולך וחוזר - בלגן גדול".
לייבוביץ' אושפזה בוולפסון במשך כמה ימים. "אמרו לנו שהמטרה היא לייצב את היד. הם הבינו שהמצב מאוד מורכב. אחר כך עברתי לאשפוז בתל השומר, שם עברתי ניתוח להזזת העמדה של הקיבוע. הייתי עם קיבוע חיצוני במשך ארבעה חודשים, ורק בינואר, כמה חודשים לאחר מכן, עברתי ניתוח שלישי בהדסה עין-כרם שבו בוצעה העברה של העצבים והזזת העמדה של הקיבוע. הוציאו לי את הקיבוע החיצוני והכניסו פלטות. בדיוק עכשיו התבשר לי שכנראה אצטרך לעבור ניתוח רביעי. העברת העצבים עברה יפה, אבל העצם שלי לא מתאחה כמו שצריך".
אחרי הניתוחים הגיע השלב הקשה לא פחות - השיקום. "התחלתי ריפוי בעיסוק מההתחלה - זו הייתה הצלה גדולה. היה לי ליווי מאוד צמוד עם היד, לנסות לחזור למה שאפשר בתפקוד. לאחר הניתוח האחרון שלי התחלתי טיפול פיזיותרפי עם המטפלת שלי, אביב. זה מדהים שיש פתאום מישהו שרואה אותך - לא מבחינה רפואית וניתוחית אלא גם מבחינת לעבוד על היד ולחזק אותה. הפיזיותרפיה ממש החזירה לי את רמת החיים. מבחינת שיקום התפקוד של היד היה שיפור מאוד גדול בחודשים הראשונים".
אבישג: "בחודש-חודשיים הראשונים כדי ללכת הייתי צריכה להרים את היד עם היד השנייה, היא לא החזיקה את עצמה, ממש ברמה כזאת. בהמשך הצלחתי טיפה לאחוז דברים ולבצע פעולות. לא יכולתי להתלבש לבד חודשים, לנהיגה עד היום לא חזרתי"
הדרך חזרה לשגרה רצופה באתגרים יומיומיים. "בחודש-חודשיים הראשונים כדי ללכת הייתי צריכה להרים את היד עם היד השנייה, היא לא החזיקה את עצמה, ממש ברמה כזאת. בהמשך הצלחתי טיפה לאחוז דברים ולבצע פעולות. אומנם יד ימין היא היד החזקה שלי, אבל אנחנו לא מבינים כמה דברים אנחנו עושים עם היד השנייה. לא יכולתי להתלבש לבד חודשים, לנהיגה עד היום לא חזרתי, אך ככל שעבדנו יותר ויותר על היד הצלחתי לעשות יותר ויותר דברים. מבחינתי כל יום זה עוד משהו שאני מצליחה לעשות: להסתרק לבד, מטלות בית שלא יכולתי לעשות ופתאום אני יכולה. אך יש לי עוד דרך".
להתחיל מחדש
את השיקום הפיזי ליוותה מקרוב אביב מכפש, הפיזיותרפיסטית שטיפלה באבישג במרפאת מאוחדת בתל אביב. היא הייתה זו שפגשה אותה לראשונה אחרי שורת הניתוחים הקשים, והחלה איתה את הדרך הארוכה בחזרה לתפקוד. "אבישג הגיעה אליי אחרי שהיא עברה מספר ניתוחים בעקבות פיגוע הירי", מספרת היום מכפש. "את תהליך השיקום המרכזי שלה היא התחילה איתי. הייתה לה פציעה מורכבת במספר אזורים בגפה העליונה. התחלנו לטפל במספר דברים במקביל: בכתף ובמרפק, בשבר בזרוע, וגם בפציעה עצבית שטופלה בניתוח".
מכפש נזכרת במפגש הראשון ביניהן, רגע שמסמן את תחילת הדרך הארוכה של השיקום. "אבישג הגיעה למכון הפיזיותרפיה והתחלנו בהליך קבלה. תשאלתי אותה על הרקע שלה. הייתה לה קליטה ארוכה בגלל שהיא עברה לא מעט עד שהגיעה אליי. עשיתי לה הרבה בדיקות לטווחי התנועה בכתף, במרפק, בשורש כף היד. בדקתי מה המצב השכמה שלה, מה רמת הכוח שיש לה בשרירים מסביב ואיך השליטה העצבית שלה. זו הייתה בדיקה מקיפה, מורכבת וארוכה".
משם החלו לגבש את תוכנית הטיפול, צעד-צעד ובהתאם להנחיות הרופאים. "היו הרבה מגבלות, גם התוויות של הניתוח - מה לא לעשות, מה כן לעשות, עם מה צריך להמתין עדיין", מספרת מכפש, "בגלל העדינות של ההתאוששות של המערכת העצבית בעקבות הניתוח שהיא עברה, היה צריך הרבה זהירות. זה היה ניתוח מאוד עדין".
אביב מכפש, פיזיותרפיסטית: "אבישג הגיעה כשהיא לא מזיזה את היד שלה. היד שלה הייתה סגורה וכפופה כמו במצב של מתלה. התחלתי איתה ממש מאפס: לפתוח את המרפק, להרים את היד למעלה או הצידה, לפתוח את כל הצלקות, לשחרר עיסויים. ממש מטיפול לטיפול ראינו שיפור"
לאחר חודשים של עבודה מאומצת, החלו השתיים לראות התקדמות משמעותית. "היא הגיעה כשהיא לא מזיזה את היד שלה. היד שלה הייתה סגורה וכפופה כמו במצב של מתלה. היא לא השתמשה בה, פחדה נורא להזיז אותה בגלל כל הצלקות מסביב. לא ידעה אם בכלל מותר או אפשר", מתארת מכפש. "התחלתי איתה ממש מאפס: לפתוח את המרפק, להרים את היד למעלה או הצידה, לפתוח את כל הצלקות, לשחרר עיסויים. ביצענו הרבה תרגילים וגם הרבה שיחות הסבר או מוטיבציה. ממש מטיפול לטיפול ראינו שיפור ועוד אחד ועוד אחד בכל התחומים שציינתי".
לא מעט אתגרים עמדו בפני השתיים. "היא מאוד חששה שאם היא תזיז את היד הצלקות יימתחו והעצבים ישתחררו. היו לה הרבה פחדים וחששות מסביב לזה. היינו צריכות ללכת בקצב שלה", מספרת מכפש, "היו גם קשיים של כאבים. השבר שלה לא התאחה, אבל בגדול, למרות המורכבות הפתולוגית, לא הייתי מתארת את המקרה כמקרה קשה. היא מטופלת מדהימה שהגיבה מדהים לכל טיפול וממש הפתיעה אותי. ההתאוששות שלה הייתה ועדיין טובה ומהירה ביחס למה שהיא חוותה ועברה".
מבט קדימה
מעבר לצד המקצועי, נבנה גם קשר אישי בין המטפלת למטופלת. "אנחנו מדברות על דברים אישיים והטיפול מאוד פתוח מולה עד היום", מספרת מכפש, "היא מתייעצת איתי על המון דברים - גם כשהיא חוזרת מביקורות אצל הרופאים וגם על דברים בבית מבחינת התפקודים שלה ובעבודה. זה חלק מהמפתח להצלחה של השיקום, שיש כימיה טובה בין המטפל למטופל והטיפול זורם. עם אבישג ואיתי יש באמת זרימה כזאת, וזה מורגש".
10 צפייה בגלריה
"זה אירוע שטלטל אותנו מאוד, וזה עוד לא נגמר מבחינת השיקום וההחלמה". לייבוביץ' עם המשפחה
מאחורי כל תהליך שיקום מסתתר עולם שלם. "הרבה אנשים לא מבינים את המשמעות של מקצוע הפיזיותרפיה. חושבים שזה משהו יותר טכני. כמובן שיש גם צד טכני, כמו בכל מקצוע, אבל זה ממש לא המהות", אומרת מכפש, "הפן הטיפולי והקשר בין המטפל למטופל הוא דרמטי בהצלחת הטיפול, בקריאה של הטיפול הספציפי שמתאים לכל אחד. יכולים להגיע מספר מטופלים עם אותה בעיה: למשל השבר בכתף של אבישג - אבל כל אחד מגיב אחרת לחלוטין ומבטא תמונה אחרת פיזיקלית, ולכן גם הטיפול צריך להיות שונה בהתאם לכך".
גם לייבוביץ' לא חוסכת במילים חמות על המטפלת שלה. "אביב ליוותה אותי מהרגע הראשון. זה לא רק העניין הפיזי, כמובן שזה גם זה, אבל זה גם העניין הנפשי והחיזוקים. אני חייבת להגיד גם על הטיפול הפיזיותרפי וגם על הריפוי בעיסוק שהן היו שם בשבילי מההתחלה, עם כל נקודות השבירה".
כעת, כשהשיקום עוד בעיצומו, לייבוביץ' מבקשת להודות על התמיכה שקיבלה. "זה אירוע שטלטל אותנו מאוד כמשפחה, וזה עוד לא נגמר מבחינת השיקום וההחלמה. אנחנו עוד בתהליך. מצד שני, אני חייבת לציין את המעטפת שקיבלתי מהמשפחה, מהחברים וגם מהקהילה, מצוות ההוראה שלא עזב אותי לרגע. הייתי רוצה באמת להגיד תודה", היא מסכמת.
