בלון שמתפוצץ במשחק כדורגל, קולות פיצוצים שנשמעים מעזה למרחקים, או טפיחה לא צפויה על הגב - מספיק רגע קטן כדי להחזיר את אביב פנחס (20), שלחם בתותחנים ונפצע בתאונה מבצעית, אל שדה הקרב. כמעט שנה אחרי שנפצע, הוא מתמודד יום יום עם פוסט טראומה. כעת, על רקע גל ההתאבדויות בצה"ל, הוא יוצא בקריאה ללוחמים: "אל תשאירו את זה בפנים, בקשו עזרה, זה יכול להציל חיים".
אביב התגייס כחודשיים אחרי פרוץ המלחמה. "בהתחלה לא רציתי להיות לוחם, אבל שבעה באוקטובר חיזק בי את התחושה שאני רוצה להיות חלק", הוא מספר ל-ynet. "הסבים שלי לחמו בגולני וצנחנים, אבא שלי בגבעתי, והבנתי שעכשיו זה תורי לתת למדינה - באמת, לא רק כסיסמה".
אביב פנחס מתמודד עם פוסט-טראומה, עם הפיזיותרפיסט יותם ינאי בבית החולים השיקומי רעות
(הפצוע אביב פנחס מתמודד עם פוסט-טראומה, עם הפיזיותרפיסט יותם ינאי בבית החולים השיקומי רעות)
מיד עם תחילת שירותו הסדיר נשלח עם הגדוד לגזרה הצפונית. "זה היה לפנות בוקר, היינו צריכים לתת סיוע ארטילרי לכוחות המתמרנים בשטח", הוא נזכר. אלא שתוך כדי הירי אירעה תאונה מבצעית ונשמע פיצוץ עז. אביב נפצע מפגיעת הדף בראשו, סבל מפגיעה אקוסטית חריפה ומדימום באוזניים. "הכול היה מסוחרר, איבדתי תחושת התמצאות, ואני זוכר שקלטתי שאני פשוט לא שומע כלום", הוא משחזר. "מיששתי את הגוף, בדקתי שהכל במקום. ניסיתי לפתוח את האוזניים שהרגישו סתומות, אבל הבנתי שזה לא עובד". הוא פונה לבית החולים זיו בצפת ובהמשך החל טיפולים אינטנסיביים בתא לחץ במרכז הרפואי שמיר.
3 צפייה בגלריה
"הרגשתי לבד, שאף אחד לא מבין אותי". אביב פנחס, פצוע שלקה בפוסט-טראומה מספר על מה שעבר
(צילום: יריב כץ)
כחודשיים אחרי הפציעה החלו לצוץ הרגשות. "הרגשתי שאני לא אני, שאני לא מכיר את עצמי", הוא מספר. "חשבתי בהתחלה שזה יעבור, שזו רק תקופה. לא היה לי תיאבון, ירדתי שבעה ק"ג תוך שלושה חודשים, התבודדתי, לא הסכמתי לדבר על האירועים עם המשפחה והחברים, הדחקתי. לא הייתה לי אנרגיה לעשות שום דבר, גם לא דברים שאני אוהב".
אביב משחזר: "הרגשתי שאני לא אני, שאני לא מכיר את עצמי. חשבתי בהתחלה שזה יעבור, שזו רק תקופה. לא היה לי תיאבון, ירדתי שבעה ק"ג תוך שלושה חודשים, התבודדתי, לא הסכמתי לדבר על האירועים עם המשפחה והחברים, הדחקתי. לא הייתה לי אנרגיה לעשות שום דבר, גם לא דברים שאני אוהב"
עוד הוא אומר: "אם פעם הייתי רואה משחק כדורגל של הפועל באר שבע, הקבוצה שאני אוהד, וקופץ מכל גול, עכשיו זה עבר לידי. הייתי יוצא לשחק כדורגל עם חברים ופתאום זה לא עניין אותי, או יושב עם חברים - שהייתי רגיל להיות דומיננטי - ופתאום אין לי כוח לדבר. קם בבוקר בלי כוח להוציא מילה, הרגשתי שכל פעולה כרוכה במאמץ, שאין לי כוח להתמודד עם החיים".
אביב מתאר לילות ללא שינה, פלאשבקים ותחושת דריכות מתמדת. "בתור תושב אשקלון, יש הרבה לילות שאתה שומע בומים חזקים מעזה, כאילו זה בשכונה, וזה היה מקפיץ אותי. הייתי מרגיש שכל השרירים שלי בוערים, לא משנה כמה הייתי נח, הם היו תפוסים ומכווצים, דרוך כאילו כל רגע עומד לקרות משהו". לכל אלה התלוותה גם תחושת בדידות גדולה. "לא משנה כמה אנשים היו סביבי, הרגשתי לבד, שאף אחד לא מבין אותי", הוא מספר.
במשך כמה שבועות התחבט אביב עם עצמו אם לבקש עזרה ולפנות לקב"ן, עד שיום אחד נשבר בפני אימו. "פשוט התפרקתי לאמא שלי, אמרתי לה שאני לא יודע מה קורה לי", הוא מספר בקול חנוק. גם היום, חודשים אחרי, כשהוא נזכר ברגע הזה, הוא מתקשה להמשיך. המטפלת מושיטה את ידה, והוא אוחז בה לרגעים אחדים. "זה היה אחד הרגעים הראשונים שנפל לי האסימון שמשהו גדול קרה ומשפיע עליי, ושאני ממשיך לחוות אותו גם אחרי", הוא אומר.
אביב החל לתת שמות לתחושות ולחפש מידע בנושא. "קפץ לי 'פוסט-טראומה' בכל תוצאות החיפוש", הוא אומר. את האבחנה הרשמית קיבל זמן קצר לאחר מכן כשניגש לקב"ן. "לקח לי שבועיים לעכל את האבחנה".
"אפשר להציל אותם"
בינואר האחרון פנה אביב לטיפול במרכז "שערים" לשיקום טראומה בבית החולים השיקומי רעות תל-אביב, מרכז שנפתח בתחילת השנה לטובת טיפול רב-מקצועי בחיילים, בסדיר ובמילואים, ובאנשי כוחות הביטחון שנפגעו מאז 7 באוקטובר. המודל הטיפולי במרכז משלב בין גוף, נפש ורוח. המטופלים מגיעים פעמיים בשבוע לסדרת טיפולים הכוללת פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק, ביופידבק, יוגה, טיפול במוסיקה, רפואה משלימה שיקומית וגינון טיפולי, לצד ליווי פסיכולוגי, פסיכיאטרי, מומחים ברפואת שיקום, אחות, עובדת סוציאלית ומלווה רוחנית.
אביב מעיד שכיום הוא מצליח לישון טוב יותר. "ככל שהטיפול התקדם הרגשתי שאני חוזר למי שאני וגם השמיעה השתפרה. הדיקור עשה לי פלאים, האוזניים היו סתומות וכואבות ברמה שלא יכולתי לשים איירפודס על העוצמה הכי חלשה", הוא מספר.
מתחילת השנה אירעו 17 מקרי אובדנות בצה"ל. "כל דיווח כזה שואב, המחשבות לא פוסקות לפעמים כמה ימים, זה כמויות בלתי נתפסות", אומר אביב. "זה כואב כי אני יודע שזה היה המוצא האחרון שלהם".
3 צפייה בגלריה
"אתה בא לפה ויודע שיש מי שדואג לך". אביב פנחס עם הפיזיותרפיטט יותם ינאי בבית החולים השיקומי רעות
(צילום: יריב כץ)
"נלחמנו ואנחנו עדיין נלחמים", מעיד אביב. "אתה נלחם כל יום לחזור לחיים שלך, לקום מהמיטה. אנשים לא מבינים מספיק מה זה פוסט טראומה, זה נראה להם מפחיד, אבל כל הודעה כזו על חייל ששם קץ לחיים שלו אני אומר לעצמי שאם רק היו יותר מדברים ומנרמלים את זה, היה אפשר להציל אותם".
אביב: "לחיות עם פוסט-טראומה זו התמודדות שלא נגמרת, זה בדברים הקטנים. במחשבות הכול בסוף מגיע לשם - ללחימה. זה יכול להיות הריח שמטרגר, הצלילים. מי שלא חווה את זה לא יכול להבין, בשבריר שנייה אתה נשאב לזה"
לדברי אביב, על אף ההתקדמות הכבירה שנעשתה בשנים האחרונות בכל הקשור להעלאת המודעות לפוסט טראומה, עדיין יש מי שחשים בושה לבקש עזרה. "יש חשש מהתווית הזו של 'פוסט-טראומתי', זה פתאום אישור לזה שאתה מתמודד עם משהו גדול", הוא מסביר.
"לחיות עם פוסט-טראומה זו התמודדות שלא נגמרת, זה בדברים הקטנים", מתאר אביב. "הלכתי עם אחי לצפות במשחק כדורגל והיו שם בלונים שהתפוצצו, ופתאום שמעתי עוד בום ועוד בום והתחלתי להיכנס ללחץ, זה החזיר אותי אחורה". במקרה אחר, אחותו הקטנה בת ה-12 הפתיעה אותו מאחור וטפחה לו על הגב. "קפצתי, נבהלתי נורא, התעצבנתי", הוא מספר. "במחשבות הכול בסוף מגיע לשם - ללחימה. זה יכול להיות הריח שמטרגר, הצלילים. מי שלא חווה את זה לא יכול להבין, בשבריר שנייה אתה נשאב לזה".
עם זאת הוא לא מאבד תקווה: "הציבור והלוחמים עצמם צריכים לדעת שאפשר לצאת מזה, זו לא דרך ללא מוצא. אני עדיין בזה, זה ילווה אותי לכל החיים, אבל אפשר להרגיש יותר טוב".
אחד הדברים שסייעו לאביב להבין שהוא לא לבד הייתה העובדה שיש איתו חברים שעברו את אותם הדברים. "אומנם הסיטואציות המלחמתיות שונות, אבל התחושות אותן תחושות, והלילות אותם הלילות", אומר אביב ומדגיש גם את התמיכה הגדולה שקיבל מהצוות. "אנחנו מגיעים לכאן לפעמים אחרי לילות לא קלים של פחדים ושדים שצפים, ואתה בא לפה ויודע שיש מי שדואג לך".
בונים מחדש משמעות
על פי נתונים חדשים של התנועה לחופש המידע שפורסמו לאחרונה ב-ynet, מפרוץ המלחמה מתמודדים יותר מ-10,000 חיילים עם תגובות נפשיות ופוסט טראומה ומטופלים במשרד הביטחון. מתוכם הוכרו עד היום כמתמודדים עם פוסט טראומה 3,769 חיילים.
"ההיקפים הרבה יותר גדולים ממה שמדווח", אומרת ד"ר מירי כפיר, רופאה פסיכיאטרית בכירה ומנהלת מרכז שערים לטיפול בפוסט טראומה מורכבת בבית החולים השיקומי "רעות". לדבריה, הטראומה מקיפה גם רבים מאזרחי המדינה, ביניהם תושבי העוטף ושורדי נובה, וכן אזרחים רבים אחרים.
ד"ר כפיר מבהירה כי לפי הסטטיסטיקה, אמנם רק כ-10%-15% ממי שחווה טראומה יפתחו הפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD), אך לטענתה מדובר בסטטיסטיקה בינלאומית שלא בהכרח מתאימה לממדי האירוע שחווה הציבור הישראלי. "בגלל משך המלחמה וחומרת האירועים - האכזריות של הפגיעה בחפים מפשע, ודרגת רוע כזו ששברה את האמון של רבים בטוב האנושי - ייתכן שהאחוזים יהיו גבוהים יותר", היא אומרת.
ד"ר מירי כפירצילום: יריב כץלדבריה, נתונים אלה יתבררו עם השנים, הן בשל העובדה שהלחימה טרם הסתיימה, והן בשל העיכוב לעיתים בפנייה לעזרה. "אביב הוא מבין האנשים שהבין יחסית מהר מה קורה לו, אבל אני עד היום מקבלת פניות מחיילים שחוו אירועים קשים ביותר ב-7 באוקטובר, או בתקופה הסמוכה, כלומר כאלה שרק עכשיו מבינים מה הם חשים וכי הם זקוקים לעזרה".
ד"ר כפיר מדגישה שכל לוחם נמצא בסיכון לפתח הפרעה פוסט-טראומתית, וכי לא מדובר רק במי שלחמו ימים ארוכים בקרב. "גם ביום הראשון ללחימה הם יכולים לחוות אירוע שייצור אצלם את הפצע הזה, וזה לא חייב להיות בהכרח אירוע שנתפס כאירוע גדול".
ד"ר מירי כפיר: "אני חוששת שהאובדנות תלך ותגדל, ואני אומרת זאת בזהירות. התחושה שלי היא שכמות הלוחמים שחוו מצבים טראומתיים ולא מקבלים מענה היא גדולה מאוד. חלקם לא פונים מבושה, ואז החוויה שלהם היא שאין מוצא, והמוצא היחיד מהסבל היומיומי - לפעמים דקה דקה - היא אובדנות"
לדבריה, מקרי האובדנות בעת האחרונה הם תוצאה של בושה, אשמה והיעדר מודעות. "אני חוששת שהאובדנות תלך ותגדל, ואני אומרת זאת בזהירות. התחושה שלי היא שכמות הלוחמים שחוו מצבים טראומתיים ולא מקבלים מענה היא גדולה מאוד. חלקם לא פונים מבושה, ואז החוויה שלהם היא שאין מוצא, והמוצא היחיד מהסבל היומיומי - לפעמים דקה דקה - היא אובדנות. אחרים לא תמיד מקבלים מענה מספיק טוב", היא אומרת.
"ככל שנגביר מודעות, לגיטימציה ונרמול, נפחית את הסטיגמה הזו וניתן לזה יותר מקום ויותר אפשרויות טיפול, האובדנות תפחת", מוסיפה ד"ר כפיר. לדבריה, גם למדינה יש אחריות ברמה הלאומית. "הצבא ומשרד הביטחון פועלים בנושא המון, אבל המדינה צריכה להפנות יותר משאבים לכך, להקצות מטפלים, לפתוח מקומות ולדאוג למענה זמין".
כאמור, המודל הטיפולי במרכז השיקומי משלב בין גוף, נפש ורוח. "פגשנו הרבה לוחמים עם שאלות רוחניות על משמעות החיים בעקבות האירועים", מסבירה ד"ר כפיר. "אלה שאלות שלא היינו רגילים לפגוש. אומנם ניצולי שואה כתבו על זה בעבר כמו למשל ויקטור פרנקל, אבל זה לא הוטמע בטיפול במי שחוו אירועים טראומתיים ביום יום, ופה במרכז אנחנו נותנים לזה מקום. יש מלווה רוחנית שיושבת עם החייל ויחד הם בונים מחדש משמעות, ערך, השלמה עם מוות ואובדן". חלק מהלוחמים מתמודדים גם עם פציעות מוסריות - פגיעה בעולם המוסרי והערכי בעקבות אירועים מורכבים שאירעו בשדה הקרב.
ד"ר אורית שטיין רייזנר, מנהלת בית החולים השיקומי רעות תל-אביב, אומרת כי "מערכת הבריאות בישראל ניצבת בתקופה מאתגרת מאין כמוה, נוכח אלפי הפצועים בגוף ובנפש, היקפי צרכים ומצוקות שלא הכרנו כמותן. ניסיוננו המקצועי מלמד, שההשלכות הנפשיות של פגיעה פיזית עמוקות ומתבטאות לרוב גם שנים לאחר האירוע. לכן, המשימה שלנו היא לשקם לא רק את הגוף אלא גם את הנפש והרוח. מתוך מחויבות זו הקמנו את המרכז לשיקום טראומה לטובת נפגעי המלחמה, המשלב את הידע והניסיון המקצועי הרב שלנו ברפואת השיקום ובבריאות הנפש. חשוב שנפעל בתוך פרק הזמן המהווה חלון ההזדמנויות למניעת תחלואה כרונית. זו גאווה עצומה לחזות במסע השיקום של חיילות וחיילים, בחזרתם לתפקוד ובשילובם מחדש במעגלי החיים".
ד"ר כפיר מדגישה כי הציבור הרחב צריך לפתח יותר מודעות, רגישות וסובלנות כלפי מי שמתמודדים עם פוסט-טראומה. "זה בכל מקום, אנחנו לא יודעים מי זה - הבחור ברכב מלפנים, השכן ליד. לאנשים פוסט-טראומתיים אין ראייה לעתיד, הם עסוקים רק בהווה ובעבר, ומה שאנחנו עושים איתם זה בונים עתיד חדש, ובמובנים רבים מפותח יותר מן העתיד שהם תיארו לעצמם קודם", היא מסכמת.
