צפרירה מליסדורף (80) חייתה חיים מלאים. היא הספיקה להיות עורכת דין, ד"ר לבלשנות ובגיל 60 אפילו עשתה תואר שני בקולנוע והפכה לצלמת בטלוויזיה הקהילתית. סרטים שבהם השתתפה אף הוקרנו בסינמטק. תסריט חייה רשם תפנית חדה בעלילה לפני כמה שבועות. 15 שנה אחרי שאובחנה עם פרקינסון ולפני הסבל הגדול - היא החליטה לסיים את דרכה. "היא רצתה לחיות, אבל לא ככה", מספרת רחלי רז (61), שליוותה את דודתה בדרכה האחרונה בשווייץ לפני כחודש. "דודה שלי זכתה לקבל החלטה צלולה וכואבת אבל גם כזו שיש בה חסד. כזו שאיפשרה לסיים את הסבל".
לפני שבוע, כשנה לאחר מותו של פרופ' דניאל כהנמן, זוכה פרס נובל בכלכלה לשנת 2002, חשף ה"וול סטריט ג'ורנל" שכהנמן החליט לסיים את חייו מרצונו בשווייץ כשהיה בן 90. "גם הוא בחר לפרוש בשיא, כמו דודה שלי", אומרת רז. "גם הוא בחר לקבל את ההחלטה האחרונה בחייו כהחלטה הכי מושכלת שעשה שמחזקת את משנתו המקצועית, והפעם נגעה בו אישית. נראה לי שההחלטה לסיים את החיים בהמתת חסד עצמית מאפיינת אנשים מאוד חכמים עם מודעות עצמית גבוהה. אנשים שחיו חיים מלאים, הרגישו שמיצו את חייהם בצורה הטובה ביותר ובחרו לסיים בכבוד".
כהנמן, לפי מה שידוע, לא סבל ממחלה קשה שהצדיקה את סיום חייו בשלב שבו סיים אותם. לכן ההליך שעבר בשווייץ נקרא התאבדות בסיוע רפואי. גם עבור צפרירה מליסדורף זו הייתה החלטה מודעת שקיבלה בצלילות דעת. לפני כ-15 שנים, אובחנה עם פרקינסון. "זה התחיל רק עם רעד קל ביד שמאל, והרבה מאוד שנים זה נשאר כך, עד שבאיזשהו שלב התווספו בעיות נשימה קצת ובעיות ברגליים". רז מספרת שדודתה הקפידה ליטול תרופות, ואף המשיכה לרקוד ולהיות פעילה גופנית עד כמה שניתן. בשנה האחרונה חלה החמרה במצבה, שהובילה אותה אף לניסיון אובדני. "היא אושפזה בבית החולים ויצאה מזה, אבל חודש לאחר מכן היא ביקשה לטוס לשווייץ. היינו בהתחלה בהלם, אבל אני מכירה אותה כל כך הרבה שנים ויודעת שאם היא החליטה, אז זהו. היינו שואלים אותה מדי פעם אם היא מתחרטת אבל היא ענתה 'לא' באופן נחרץ".
"כל החיים שלה היא הייתה בן אדם מאוד אינדיבידואליסט, אישה מוכשרת, חכמה ומדהימה שעשתה חיים משוגעים. לא היה מקום בעולם שהיא לא הייתה בו", מתארת רז. דודתה רצתה לחיות אך משלא נמצאו פתרונות רפואיים שיקלו עליה, בחרה באפשרות אחרת. "אם היא הייתה יודעת שקיים פתרון רפואי כלשהו, או מחקר פורץ דרך, היא לא הייתה בוחרת בדרך הזו. היא תמיד אמרה לנו שהיו לה חיים טובים מאוד, ושהיא לא רוצה לסיים אותם ככה".
אומץ לחיות ואומץ למות
מליסדורף בחרה שלא להתחתן ולהביא ילדים לעולם. בדרכה האחרונה בשווייץ לוותה על ידי האחיינים וחבריה הקרובים, אחד מהם הגיע במיוחד מארה"ב. "זה היה תהליך מדהים, מכבד ונעים", מתארת רז. "הצוות הרפואי לא לבש בגדי רופאים או אחיות, ונתן לנו את כל הזמן שבעולם להיפרד, לדבר בינינו. השמענו לה את המוזיקה שהיא אוהבת, ובימים שלפני ישבנו וצחקנו המון, העלינו זיכרונות. היינו איתה בחדר עד שעצמה את עיניה לגמרי. היא ביקשה לקבל את החומר בעירוי, והיא זו שהייתה אמורה ללחוץ על כפתור. היא לחצה עליו. אחרי שתי שניות היא אמרה לנו 'עבדו עלינו' וצחקה, כי זה לא קרה מהר כמו שחשבה. עד הרגע האחרון היא התבדחה איתנו".
המתת חסד או התאבדות בסיוע רפואי - ומה המצב בישראל?
(צילום: ליאור שרון)
"קשה להסביר את התחושה שהייתה בחדר. האישה הלכה למותה מרצון, היא לא רצתה לסבול יותר", מוסיפה רז. "היא ביקשה לכתוב על הקבר שלה 'אומץ לחיות ואומץ למות', זו מי שהיא הייתה".
רחלי רז: "היא ביקשה לקבל את החומר בעירוי, והיא זו שהייתה אמורה ללחוץ על כפתור. היא לחצה עליו. אחרי שתי שניות היא אמרה לנו 'עבדו עלינו' וצחקה, כי זה לא קרה מהר כמו שחשבה. עד הרגע האחרון היא התבדחה איתנו"
הבחירה של ישראלים לבצע את ההליך בשווייץ אינה מקרית. זו אחת המדינות היחידות בעולם שאזרחים זרים יכולים להגיע אליה כדי לשים קץ לחייהם בסיוע רפואי. קיימת הבחנה מקובלת בין המונח "המתת חסד", שלרוב משתמשים בו בישראל, לבין "התאבדות בסיוע רפואי"(physician-assisted suicide), ההליך שמתבצע בשווייץ ובמדינות נוספות, שנעשית בדרך כלל על פי מבצע הפעולה האחרונה שגורמת למוות. פרופ' יחיאל בר אילן, מומחה ברפואה פנימית, חוקר בתחום האתיקה הרפואית בבית הספר לרפואה באוניברסיטת תל אביב, מסביר בשיחה עם ynet כי המונח "המתת חסד" הוא מונח ותיק, שעלה לדיון משמעותי בתקופת מלחמת העולם הראשונה. "כשהיה חייל שסבל מאוד ולא נראה שהיה לו סיכוי לשרוד, לעיתים קולגה ירה בו, לא מתוך רוע או הזנחה, אלא מתוך אמונה שהחיים שנותרו לו יהיו קצרים ומלאי השפלה".
לדבריו, הדיון סביב סוגיה זו תמיד היה שנוי במחלוקת בעולם הרפואה, שכן על רופאים מוטל איסור חד-משמעי על נטילת חיים. עם זאת, הוא מציין כי לאורך ההיסטוריה היו מקרים שבהם רופאים לקחו חלק בהמתות חסד, בין היתר בהולנד ובארה"ב. לטענת פרופ' בר אילן, כדי לעקוף את המכשולים החוקיים ולהתמודד עם שאלת הנושא באחריות, החלו להתפתח הליכים שבהם הרופא אינו מבצע את ההמתה בפועל, אלא מעביר את האחריות לביצוע ההליך לידי המטופל עצמו בכך שהוא רק מספק את התרופה או "בונה את המתקן". כך המטופל יודע שהוא ימות בשקט, בבטחה וללא סבל, "אבל הוא זה שלוחץ על הכפתור".
למנוע סבל עתידי
התאבדות בסיוע רפואי חוקית בכמה מדינות בעולם, תחת קריטריונים מסוימים, בהן קנדה, בלגיה, שווייץ, הולנד, לוקסמבורג וכן כמה מדינות בארה"ב. בשווייץ, הארגון המוביל הוא Dignitas (דיגניטאס). על פי נתונים רשמיים של הארגון, בין השנים 1998 ל-2023 הגיעו לשם 146 ישראלים כדי לסיים את חייהם. בשנים האחרונות חלה עלייה במספר הישראלים ששמו קץ לחייהם באמצעותו. שלומי וולפנר, מייסד ארגון "משאלה אחרונה", שמלווה מטופלים ישראלים במסע האחרון, וליווה גם את משפחתה של מליסדורף, מציין כי יותר מ-30 ישראלים נעזרו בדיגניטאס לסיים את חייהם בשווייץ בשנה שעברה. לדבריו, רוב הפונים מישראל הם בני 70 ומעלה, ורק בודדים מהם בגילים צעירים יותר. נציין כי בשווייץ פועל ארגון נוסף בשם פגסוס שמעניק שירותים דומים.
7 צפייה בגלריה
"לא לחכות עד שהמטופל יהיה לקראת סוף חייו ובשלב האחרון של מחלתו". שלומי וולפנר מארגון משאלה אחרונה
(צילום: קובי קואנקס)
מטופלים שרוצים להגיע למקום נדרשים להוכיח סיבה רפואית לבקשתם – אבחנה של מחלה כמו למשל פרקינסון, דמנציה או ניוון שרירים, או אינדיקציה כלשהי לירידה קוגניטיבית משמעותית שמשפיעה על תפקודים בסיסיים. לדבריו, יש מקרים שמאושרות בקשות גם על בסיס רקע נפשי, לרוב בגילים מבוגרים. וולפנר אומר שלא ניתן לדעת באופן ודאי מה היה מצבו הרפואי של פרופ' כהנמן. אמנם לא צוין באיזה ארגון סיים כהנמן את חייו, אבל "אני יכול להתחייב שדיגניטאס לא מאשרת את ההליך אם אין סיבה רפואית שעומדת מאחוריו, גם אם מדובר באיש עתיר זכויות או בזוכה פרס נובל. גם הוא מחויב להוכיח סיבה רפואית".
עם זאת, וולפנר מודה שדיגניטאס נחשבים לארגון ליברלי יחסית בתחום. "בניגוד למדינות אחרות, הגישה שלהם היא למנוע סבל עתידי, ולא לחכות עד שהמטופל יהיה לקראת סוף חייו ובשלב האחרון של מחלתו, שכן מבחינתם בעבור זה קיימים שירותים ייעודיים אחרים כמו הוספיס או טיפול פליאטיבי".
השלב האחרון ב"בית הכחול"
העלות הכוללת של ההליך בשווייץ נעה בין 100 ל-200 אלף שקלים. המטופל נדרש להגיש תחילה בקשה לסיום החיים הכוללת חוות דעת רפואית וחוות דעת פסיכיאטרית, המאשרת שהוא "מספיק צלול כדי לענות על השאלה מדוע הגיע לשווייץ ומדוע הוא רוצה למות", מסביר וולפנר. בדרך כלל, בתוך חודש-חודשיים יתקבל אישור מהארגון, ולאחריו ניתן לקבוע מועד להליך.
בהגעתו של המטופל לציריך, רופא מטעם הארגון נפגש עימו בבית המלון ומשוחח עימו פעמיים, יום אחר יום, כדי לוודא שהוא שלם עם החלטתו. ביום השלישי, מגיעה המשפחה ל"בית הכחול", מעין צימר שבו מתבצע ההליך עצמו. בליווי משפחתו וצוות רפואי, מקבל המטופל תחילה חומר נוגד בחילות ולאחר כחצי שעה חומר הרדמה במינון גבוה, שניתן בבליעה או בעירוי, בהתאם למצבו הרפואי. "בתוך דקות ספורות, הוא שוקע לשינה ארוכה, ללא כאב, ללא פרכוסים", מסביר וולפנר.
"החיים ממשיכים עד הרגע האחרון. גם בבוקר שלפני ההליך, המטופלים יהיו מסוגלים להתלונן שהסלמון חתוך דק מדי במלון", הוא מתאר. "משפחות מתקשרות אליי לאחר מכן ואומרות שלא נעים להן להודות בכך, אבל שהיה להן כיף. קשה לתפוס את המילה הזו בהקשר של מוות, אבל זה תהליך מכובד ומפויס של פרידה. זה מאוד עצוב וטרגי, אבל לא טראומטי". לפני מותו, מחליט המטופל אם גופתו תוחזר לישראל בארון קבורה או בכד אפר. מי שחותם על תעודת הפטירה הם גורמים רשמיים בשווייץ, ולא מצוינת סיבת המוות.
בישראל קיים איסור מפורש על המתת חסד, ואיסור על שידול או סיוע לחולה למות. רז אומרת כי אף שמדובר בתהליך מורכב רגשית, היא הייתה רוצה שתינתן אפשרות כזו גם בישראל. "אני תמיד שמה את עצמי במקום של מי שנמצא מולי", היא מסבירה. "אם אני הייתי מגיעה למצב כזה שהייתי הופכת לשבר כלי, לא הייתי רוצה את זה. אם אהיה בסיטואציה כזו, זו הדרך שבה אבחר, אין לי בכלל היסוס".
שלומי וולפנר: "החיים ממשיכים עד הרגע האחרון. גם בבוקר שלפני ההליך, המטופלים יהיו מסוגלים להתלונן שהסלמון חתוך דק מדי במלון. משפחות מתקשרות אליי לאחר מכן ואומרות שלא נעים להן להודות בכך, אבל שהיה להן כיף. קשה לתפוס את המילה הזו בהקשר של מוות"
לצורך היערכות מראש למצב של אובדן כשירות, חוקק בישראל לפני 20 שנה (2005) חוק החולה הנוטה למות, המאפשר להסדיר כללים שלפיהם אפשר להורות מראש על קבלה או מניעה של טיפול מאריך חיים. פרופ' בר אילן טוען כי יש צורך לשפר את יישום החוק הקיים. "החוק קבע שיוקמו ועדות אתיות מיוחדות לעניין זה בכל בית חולים, אך זה לא קורה. החוק גם יצר מתווה לניתוק חולים ממכונת הנשמה, אך גם זה לא מבוצע".
פרופ' יחיאל בר-אילןצילום: אלבום פרטיפרופ' בר אילן מספר שנתקל במקרים של חולים שהגדירו הנחיות להימנע מטיפול רפואי, רק בשל החשש שיישארו מחוברים למכשירים במשך שנים ארוכות, על רקע האיסור להפסקת טיפול רציף (כגון ניתוק ממכשיר הנשמה). "אני תוהה כמה אנשים מתים רק מהפחד שיסבלו ויהיו תלויים במכשירים", הוא אומר. "אנחנו נמצאים בין שני קצוות: מצד אחד, נוקשות יתר של המערכת הרפואית, ומצד שני, החשש שאם המתת חסד תהפוך לזמינה ומקובלת בישראל, עלול להתפתח כאן סחר בחיים, שיהיה קל, זול ופשוט מדי לתת לחולים הסובלים למות".
7 צפייה בגלריה
המסע של פרופ' דניאל כהנמן לסיום חייו הצית את הוויכוח הישן על הלגיטימיות של התאבדות בסיוע רפואי
(צילום: אוהד צויגנברג)
ואכן, במדינות שונות כמו קנדה ובלגיה למשל, נמתחה בשנים האחרונות ביקורת על הקלות שבה מאשרים הליכים אלה, גם בעבור מי שסובלים מכאבים כרוניים או בעיות נפשיות, שאינם צפויים למות בעתיד הקרוב. "ברגע שהחוק מאפשר משהו, מגיע מישהו שמאתגר את הקצוות", אומר פרופ' בר אילן. לדבריו, ברחבי העולם היו כמה מקרים שנויים במחלוקת, אחד מהם בבלגיה לפני כמה שנים, אז אושר הליך התאבדות בסיוע רפואי לגבר בן 44 שעבר סדרת ניתוחים לשינוי מין, ונותר מתוסכל מהגוף שלו.
פרופ' יחיאל בר אילן: "למה רופא צריך להיות ספק של מוות?". לטענתו, גם אלה המעוניינים באישור המתת חסד או התאבדות בסיוע רפואי, מתקשים עם המעשה. "הם רוצים למות כמו השכן שמת בשלווה בבית חולים או בבית. אבל כל העניין הזה של פתרון רפואי של מוות בעייתי מאוד"
החשש הגדול, אומר פרופ' בר אילן, הוא מפתרון של המתת חסד או התאבדות בסיוע רפואי, במקומות שבהם תנאי אשפוז וטיפול תומך טוב, היו מייתרים זאת. "בישראל למשל חוק ביטוח בריאות לא כולל אשפוז בהוספיס, גם לא הוספיס בית. זה עולה כסף וכיום קופות חולים מאשרות את זה רק על פי שיקול דעתן. עכשיו חשבי על חולה סופני שלו היה מתקבל להוספיס ברמה מעולה לא היה מבקש למות אלא חי עוד חודש או חודשיים, אבל בהיעדר הוספיס הוא מעדיף למות". יש לא מעט חולים (בעיקר בפריפריה) שמצבם היה יכול להשתפר אם היו קיימים יותר משאבים לטיפול בהם. "אם הטיפול היה מיטבי ואין ברירה, הייתי מבין יותר את הדיון בקידום של המתת חסד. אבל אם אנחנו דואגים לזכות למוות ולא לדברים בסיסיים אחרים זו בעיה קשה".
ומה קורה בישראל?
עבור חולים שסובלים ממחלות סופניות או חשוכות מרפא, קיימים בישראל טיפולים שמנסים לסייע להם לנהל את סוף חייהם. "אנחנו מנסים לעשות תהליך שעוזר למטופלים להחליט מה חשוב לו ואיך הוא רוצה לנהל את סוף החיים שלו אבל אנחנו לא עושים שום פעולה שמקצרת או מסיימת את החיים", מדגיש ד"ר דניאל דיין, מומחה ברפואה פליאטיבית בקופת חולים כללית בריאיון לאולפן ynet.
ד"ר דניאל דייןצילום: אלבום פרטישרית אשכנזי, אחות מומחית קלינית וראש התחום הפליאטיבי בכללית הסבירה באולפן ynet, כי טיפול פליאטיבי נותן מענה הוליסטי למטופל ולמשפחתו במספר תחומים - רפואה, סיעוד, אחיות, עובדים סוציאליים, פסיכולוגים, אם לחולים בסוף חייהם בהוספיס בית, שמנסים להקל את הכאבים שלהם, ואם לחולים שסובלים ממחלות קשות, שאינם בסוף חיים, ומקבלים מענה בתוך מרפאות פליאטיביות בקהילה.
7 צפייה בגלריה
"השמענו לה את המוזיקה שהיא אוהבת, ובימים שלפני ישבנו וצחקנו המון, העלינו זיכרונות". המסע של צפרירה אל סוף החיים
(צילום: שלומי וולפנר)
אשכנזי מציינת שניתן להקל סבל של חולה במחלה סופנית, גם מבלי להגיע למצב של המתת חסד, באמצעות תרופות שונות, ובמקרים שבהם מוצו כל האפשרויות, גם באמצעות הליך שנקרא סדציה פליאטיבית, שבו ניתנים למטופל חומרים תרופתיים שמרדימים או מטשטשים אותו כדי להקל את סבלו בשלב הסופי של חייו. "רופא שמגיע לבית ומקל על מטופל שנמצא באמת-באמת בסוף חייו, ברגעים הסופיים שלו", אומרת אשכנזי. ד"ר דיין מבהיר שסדציה פליאטיבית, שמותרת בישראל תחת הגבלות, אינה פרוצדורה שמקצרת חיים.
שרית אשכנזיצילום: באדיבות כלליתההחלטה האחרונה של פרופ' כהנמן, שהקדיש את מפעל חייו לחקר קבלת החלטות, כרוכה בבעיה אתית לא פשוטה: "כשלומדים רפואה, לומדים עקרונות של אתיקה. עיקרון אחד זה אוטונומיה, שאנחנו רוצים לאפשר למטופלים להיות באוטונומיה על ההחלטות שהם מקבלים. מצד שני, אנחנו רוצים לעשות טוב, אנחנו גם רוצים לא להזיק ולא לעשות רע, וזה מתח בין העקרונות האלו", אומר ד"ר דיין.
פרופ' בר אילן מצביע על ויכוח אתי נוקב בכל הנוגע למעורבות רופאים בהליך סיום החיים בשווייץ ובמדינות אחרות. "יש לזה התנגדות רבה בקרב רופאים. למה רופא צריך להיות ספק של מוות?". לטענתו, גם אלה המעוניינים באישור המתת חסד או התאבדות בסיוע רפואי, מתקשים עם המעשה. "הם רוצים למות כמו השכן שמת בשלווה בבית חולים או בבית. אבל כל העניין הזה של פתרון רפואי של מוות הוא בעייתי מאוד".
לסיום, נדגיש כי הליכי המתת חסד והתאבדות בסיוע רפואי אינם מאושרים בישראל מטעמים אתיים ודתיים. אם אתם או אדם בסביבתכם נמצאים במשבר ועלולים להיות אובדניים, אל תישארו לבד. פנו לאנשי מקצוע בקהילה או לגורמי תמיכה ארציים כמו ער"ן בטלפון 1201 או באתר סה"ר - סיוע והקשבה ברשת. כמו כן, ניתן לפנות למרכזי החוסן או לקופת החולים כדי לקבל סיוע נפשי. מידע מלא על מספרי הטלפון ליצירת קשר עם מרכזי החוסן, עמותות הנותנות תמיכה וקופות החולים - בקישור הבא.
