מאז שאני זוכר את עצמי אני "צנחן" בבדיקות דם או חיסונים. איך שמחט המזרק נוגעת בי, אני מרגיש שהדם יורד, דפיקות הלב מואצות, זיעה קרה מתפשטת על פני גופי. ומשם – הדרך קצרה מאוד למצב מאוזן. כמעט תמיד אני אומר לאחיות שאני "צנחן". כשאני משחק אותה גיבור, קורים דברים לא טובים.
אני זוכר שפעם הגעתי למעבדה ברמת גן שהייתה עמוסה מאוד. ראיתי אישה מבוגרת שוכבת על המיטה והעדפתי לא להטריח את האחות, לא התוודיתי על צנחנותי. פמפום דם, מזרק – והופ, הראש שלי נחת על השולחן של האחות. האישה המבוגרת נאלצה לפנות את המיטה לטובתי. במקרה אחר, בתקופת הקורונה, גם חשבתי שאני גיבור ולא אמרתי מילה. זה נגמר בצניחה ישירה על הטלפון הנייד – ומסך שבור.
החלק הנעים היחיד בכל הסיפור הזה הוא שלפעמים האחיות במכבי מפנקות אותי במים ואפילו בתה. הן תמיד מגיעות לבדוק שהילד המתבגר שחצה את גיל 50 בסדר, מבקשות ממני להישאר עוד רבע שעה ואז משחררות אותי באישור רשמי לשגרה.
אילן (שם בדוי) מתאר את החוויה שחוזרת על עצמה אצלו כמעט בכל בדיקת דם או חיסון – והוא ממש לא לבד. יש אנשים שלא מפחדים מכלום – עד שמניחים לידם מזרק. עבור חלק מהאוכלוסייה, מפגש עם מחט רפואית – בדיקת דם שגרתית, חיסון או עירוי – עלול להפוך לאירוע גופני ונפשי מעורר חרדה. לפעמים זה מתחיל בזיעה קרה ודופק מואץ, לפעמים נגמר באיבוד הכרה, ובמקרים קיצוניים גם בנפילה פתאומית על הרצפה, על שולחן – או על הטלפון.
עידית תימורצילום: פרטילמרות שהפחד הזה כמעט לא מדובר, הוא מוכר היטב לצוותים הרפואיים, שמזהים אותו תוך שניות – לעיתים עוד לפני שהמחט בכלל יוצאת מהמגש. מה גורם לפוביה הזו? איך מתמודדים איתה בשטח? ומה אפשר לעשות כדי לעבור בדיקת דם בשלום, גם אם אתה "צנחן סדרתי"?
רתיעה גופנית שמובילה לשיתוק
עידית תימור, סגנית אחות אחראית במיון של המרכז הרפואי איכילוב, נתקלה כבר באינספור וריאציות של הפחד הזה. "יש אנשים שברגע שהם מבינים שמדובר בבדיקת דם או חיסון, הם פשוט אומרים: 'לא, לא, לא, אני מפחד. אני לא יכול לסבול את זה", היא מספרת. "חלק לא מגישים את היד לבדיקה – מחזיקים אותה קרוב לגוף, ממש נרתעים. יש כאלה שאומרים שהם לא רוצים לראות כלום, שלא יראו להם את המזרק, מבקשים שנחביא אותו".
לדבריה, יש גם מקרים שבהם הרתיעה היא עמוקה יותר – כלל-גופית כמעט. "יש אנשים שבורחים, זזים במיטה. לפעמים מישהו כל כך מפחד שזה יכול להגיע למצב שהאפשרות היחידה היא להחזיק אותו בכוח – ואני כמובן לא אעשה את זה. במצבים כאלה אי אפשר להמשיך".
בעוד שמדובר בפחד נפוץ שרבים מתמודדים איתו, תימור מספרת שבמקרים רבים דווקא גישה רגישה, פשוטה ומדויקת – היא זו שעושה את ההבדל – ויש לא מעט כאלה. "הרבה פעמים אני מנסה להסיח את דעתם של מטופלים – לשיר, לדבר, לדמיין. אני אומרת למטופל: 'בוא נחשוב שאנחנו עכשיו על שפת הים, נלך למקום שמח ונחשוב על דברים נעימים'. כשכבר יש הסכמה לבדיקה, אני תמיד מדגישה: אני לא עושה שום דבר בכוח."
עידית תימור: "זה סתם מיתוס שככל שגולנצ'יק הוא יותר גיבור, כך הוא מתעלף יותר מהר. זה יכול לקרות לכל אחד. אני לא שמתי לב שיש יותר נשים, גברים, צעירים או מבוגרים. מי שמפחד – מפחד"
טכניקה יעילה נוספת היא פירוק התהליך לחלקים קטנים. "אני קודם מניחה את חסם הוורידים, ואז אומרת: 'רגע, אני רק מסתכלת'. אחרי זה אני בודקת עם האצבע אם אני מרגישה את הווריד טוב, ומשתפת אותם בתחושה: 'אני מרגישה את הווריד מצוין, זה יצליח לנו בקלות'. עוברת שלב-שלב – ולא זורקת עליהם בבת אחת את כל החוויה."
ומה עושים במקרים – לא עלינו – שבהם אדם נמצא על סף עילפון? "חשוב מאוד להאמין למי שאומר שהוא הולך להתעלף", היא מציינת, "אם אדם כזה רוצה לשכב, לשבת, לקבל חדר שקט – ברור שכן. אם הוא רוצה שנוציא מלווים או שנכניס אותם – הכל מקובל. המטרה היא להפחית את העומס הנפשי ולא להוסיף עליו."
גם הקשבה למטופלים מנוסים היא כלי חשוב. "אנשים מבוגרים שבדרך כלל מנוסים עם בדיקות דם מכירים את עצמם טוב. כשמישהו מגיע, אני שואלת איפה בדרך כלל מצליחים, איפה דקרו אותו בפעם הקודמת. חשוב פשוט להקשיב להם. גם זה חלק מלפרק את החוויה לגורמים – להפוך אותה לפחות מאיימת".
לא להתבייש - ולדבר
במקרים מסוימים גם חשיפה עצמית יכולה לעזור. "אני משתפת את המטופלים, אני אומרת להם – אני נורא מבינה אתכם, אני נורא פוחדת מג'וקים או עכבישים. תבקש ממני עכשיו להיות בחדר עם ג'וקים ואני אהיה באותה רתיעה כמו שלך יש עכשיו מהמחט. החוויה שלהם אמיתית ואני לא לעולם לא אזלזל בה".
וכשמגיעה אחות חדשה למחלקה, תימור מקפידה להעביר גם לה מסר ברור: "נורא חשוב שלך יהיה נוח. לפעמים אני אומרת למטופל: 'אני מעלה את המיטה לגובה שנוח לי' – כי כשאני נינוחה ובטוחה בעצמי, יש לי סיכוי הרבה יותר גבוה להצליח. זו פעולה טכנית, לא ניתוח לב. ההצלחה מגיעה מהביטחון, מהשקט, ומהנוחות של מי שמבצע אותה".
האם את מזהה הבדל בין גילים או מגדרים באופן שבו הם מתמודדים?
"לא בהכרח. זה סתם מיתוס שככל שגולנצ'יק הוא יותר גיבור, כך הוא מתעלף יותר מהר. זה יכול לקרות לכל אחד", היא מדגישה. "אני לא שמתי לב שיש יותר נשים, גברים, צעירים או מבוגרים. מי שמפחד – מפחד".
היו מקרים שבהם מטופל איבד שליטה או התעלף בגלל חרדה מהדקירה?
"אני באופן אישי מעולם לא נתקלתי במישהו שהתעלף כתוצאה מלקיחה של בדיקות דם, אבל זה לא אומר שזה לא קורה", היא אומרת, "אם מישהו נכנס לפאניקה מאוד רצינית עוד לפני הדקירה אז אנחנו פשוט עוצרים את התהליך. צריך להסביר, לפנות להיגיון - לנסות לשכנע למה זה חשוב ואם אחרי כל ההסברים מישהו אומר אני בשום פנים ואופן לא מוכן, אנחנו מתעדים את זה היטב ברשומה הרפואית ומתמודדים".
האם צוות רפואי מקבל הכשרה מיוחדת כדי להתמודד עם פוביות מהסוג הזה?
"אין איזושהי הכשרה מסוימת זה חלק ממכלול הדברים שלומדים אותם לאורך הדרך. הגישה אל המטופל היא חלק גדול בלימודים".
אילו עצות היית נותנת למי שמפחד מאוד מבדיקת דם – לקראת התור הבא שלו?
"להגיד את זה. חשוב לדברר את זה החוצה כדי שהצוות שמולו ידע לתת לזה את המקום ולשאול איך אפשר לעזור לו. לכל איש צוות יש ארסנל של טריקים איך להתמודד עם הדברים האלה. זה חלק מאוד חשוב בתהליך. ובסופו של דבר – לסמוך עלינו".
החרדה השקטה
יהודה ניניוצילום: יעל שמרלפחד ממחטים יש גם שם: טריפנופוביה. לפי יהודה ניניו, פסיכולוג רפואי מומחה וסגן מנהל השירות הפסיכולוגי באיכילוב, מדובר בפוביה לכל דבר – פחד מוגזם ולא הגיוני שמתעורר מול מחטים, זריקות או בדיקות דם. "זה יכול לעורר אצל אנשים תחושת אימה ממשית, עינוי, חרדה מאוד גבוהה – עד כדי כך שהם נמנעים או מתנגדים לכל אפשרות של טיפול רפואי או אבחון", הוא מסביר.
אז איך מבדילים בין פחד סביר ממחטים לבין פוביה של ממש? "ההבדל טמון ביכולת להיענות לטיפול", אומר ניניו. "פחד זה דבר נורמלי לגמרי – ילד שמפחד ממחטים או מבוגר שמפחד ממחטים הוא פשוט אדם נורמלי בסיטואציה לא נורמלית. אבל פוביה ממחטים זו כבר הקצנה של הסיטואציה – עד לרמה של הימנעות שקשה מאוד להשתחרר ממנה."
הבעיה מתחילה כשההימנעות הזאת פוגעת בבריאות. "זה יכול לגרום לילדים, להורים וגם למבוגרים להימנע מבדיקות, חיסונים, ואפילו מבדיקות חשובות כמו בדיקות סריקה. ואז כשהם כבר מגיעים אלינו – אנחנו מתייחסים לפחד הזה מאוד ברצינות. בסופו של דבר אנחנו לא רק מנסים למנוע את הסבל שקשור בפוביה, אלא את הסבל מהמצב הרפואי שאי אפשר לטפל בו בגללה".
יהודה ניניו, פסיכולוג רפואי: "זה יכול להוביל להחמרה במצב רפואי שלא מאובחן. לפעמים המצב כבר כן אובחן, אבל המטופל לא לוקח את הטיפול התרופתי כמו שצריך. איפה אנחנו רואים את זה הרבה? אצל ילדים או בני נוער סוכרתיים שצריכים להידקר כמה פעמים ביום"
לצד הקושי הרגשי והפיזי שטריפנופוביה יוצרת, עולה גם השאלה מהיכן היא מגיעה. "כאמור, הפחד הזה נורמלי – כולנו חווים אותו באיזושהי מידה", אומר ניניו, "אבל כשזה הופך לפוביה, זו כבר הקצנה". לדבריו, למחטים יש נטייה לעורר תגובה חזקה במיוחד בקרב מי שיש להם רגישות גנטית: "המחקרים מראים שלפוביה הזו יש גם בסיס תורשתי – לא מעט ילדים עם פחד קיצוני ממחטים מגיעים ממשפחות שבהן גם ההורים או הסבים חוו פוביות דומות."
בנוסף, יש גם קשר הדוק לטראומות ילדות. "הרבה פעמים אנחנו רואים שאנשים שפיתחו פוביה חוו בילדות חוויות טראומטיות אחרות, כאשר חלקן דווקא קשורות בחוויה מאוד שלילית בבדיקות דם או בחיסונים או בביקור בבתי החולים. אנחנו רואים באופן כללי שלאנשים האלה יש חוויות בילדות שהן יותר טראומטיות שיכולות להיות מועברות למחטים. אנחנו קוראים לזה 'העברה' או 'השלכה' על המחטים".
לדבריו, אותם טראומות לפעמים נטועות בחוויות שכלל אינן מקושרות למחטים באופן ישיר. "זו יכולה להיות העברה כי כלב למשל נשך אותך בילדות, והמחטים מזכירות פציעה או פגיעה גופנית או רגישות יתר למגע חודר על הגוף, ואז בקרב האנשים האלה עצם המחשבה שמשהו עומד לגעת להם בעור או בגוף מעורר תגובה מאוד חזקה".
עד כמה פוביה ממחטים יכולה להשפיע על בריאות האדם? "זה ממש יכול להוביל להחמרה או להידרדרות במצב רפואי שלא מאובחן", אומר ניניו. "יש לי מטופלים כאלה – שהמצב שלהם מידרדר רק כי הם לא ניגשים לבדיקה. לפעמים המצב כבר כן אובחן, אבל המטופל לא לוקח את הטיפול התרופתי כמו שצריך, למרות ההתוויה וההמלצה. איפה אנחנו רואים את זה הרבה? אצל ילדים או בני נוער סוכרתיים. הם צריכים להידקר כמה פעמים ביום. גם כשיש טכנולוגיה – כמו משאבה או סנסור – זו עדיין דקירה."
"הוא מוסיף: כשמדובר בילדים, זה אפילו בולט יותר – כי הם צריכים טיפול יומיומי. ושם אנחנו באמת רואים פגיעה של ממש, עד כדי החמרה במצב המחלה. זה יכול להחריף, או פשוט לא להתגלות בזמן – בגלל שהערנות לטיפול מאוד נמוכה."
"במובן הזה", הוא מסכם, "זו ההשפעה השלילית הכי גדולה. וכשאנחנו מדברים על אוכלוסייה שצריכה להתחסן – שם זה כבר הופך לנושא של מניעת מחלות ברמה הציבורית. הימנעות מחיסון בגלל פוביה – זו כבר פגיעה בריאותית רחבה".
מענה זמין ונגיש
אז מה אפשר לעשות כדי להתמודד עם הפחד הזה? לדברי ניניו, יש בהחלט מענה, והוא זמין ונגיש. "חשוב להבין – הורה שיגיע עם הילד שלו, או מבוגר שיגיע לבד לפסיכולוגיה רפואית בבית חולים, יקבל ארבעה עד עשרה מפגשים שנועדו להוריד את הפחד או הפוביה לרמה שהוא יכול לשאת אותה – כמוני, כמוך. אגב, גם אני כשאני הולך לבדיקת דם, אני חייב להודות – אני מפחד. אבל אני מצליח לשאת את זה."
את המטופלים, הוא מסביר, מביאים למצב הזה באמצעים מגוונים: "אנחנו משתמשים בדמיון מודרך – מלמדים אותם לעבור את הסצנה בעזרת הדמיון, ואז עוברים למיינדפולנס – איך להשפיע על הגוף בעזרת כוח המחשבה והריכוז, כדי להוריד את הלחץ. ממש לייצר תגובה פיזיולוגית שמרגיעה את הגוף. אנחנו חושפים אותם ומלמדים אותם שאפשר להחזיר את הגוף לתחושה בטוחה ורגיעה – בעזרת כוח המחשבה."
עבור ילדים צעירים, הכלים מותאמים: "אנחנו מציירים איתם, משתמשים בבובות ובמשחק – הכול כדי להתגבר על הפחד. העיקרון המרכזי שאנחנו רוצים להעביר הוא שפחד זה דבר בריא, אבל גם כשאנחנו מפחדים – יש לנו שליטה על איך אנחנו מרגישים את זה. ואם הילד, הנער או המבוגר מרגיש שיש לו יותר שליטה – אז המתח יורד, החרדה פוחתת. זו בעצם האג'נדה של הטיפול הפסיכולוגי."
4 צפייה בגלריה
ניניו: "אנחנו משתמשים בדמיון מודרך – מלמדים אותם לעבור את הסצנה בעזרת הדמיון"
(צילום: Shutterstock)
ניניו גם מזכיר כלי נוסף: ביו-פידבק. "זו טכניקה פסיכולוגית שמבוססת על משוב – מחברים חיישנים לגוף, ורואים על המסך בזמן אמת את רמות המתח. הפסיכולוג מלמד את המטופל איך להרגיע את הגוף, ואפשר ממש לראות את השיפור קורה מול העיניים. זה לא פולשני – זה משחקי, חווייתי, מלמד. אנחנו משתמשים בזה כדי לתרגל טכניקות כמו מיינדפולנס, הרפיית שרירים, ועוד."
ולא פחות חשוב – גם להורים יש יכולת לסייע. "כשמדובר בילדים או בני נוער, אנחנו נותנים גם הדרכה להורים – איך לעזור לילד להרגיש יותר שליטה. לפעמים השליטה מגיעה דרך הקשר עם ההורה. כשהילד מרגיש בטוח בקשר הזה, זה משפיע על כל ההתמודדות. ההורה יכול לשחק איתו – באיזו יד נבחר לעשות את זה? מה נעשה עם היד השנייה? הוא יכול להפוך את זה לחוויה בטוחה, מרגיעה. ואנחנו תמיד מדריכים את ההורים להגיד לילד: פחד זה דבר נורמלי. גם אנחנו מפחדים."
אז מה יכול לעזור למי שמלווה ילד או בן משפחה עם פחד ממחטים? לדברי ניניו, הכול מתחיל בתחושת ביטחון. "הייתי ממליץ להם לתת כל הזמן תחושת ביטחון – לומר לילד: 'אני איתך, אני לא עוזב אותך'. לתת תחושה של מובנות – גם אני מפחד, זה נורמלי, אבל אנחנו ביחד נעבור את זה. אנחנו שותפים לזה."
במקרים של לחץ גבוה, הוא ממליץ להשתמש בהסחות דעת מוכרות – "זה יכול להיות משחק, בובה אהובה, משהו מצחיק שאפשר לקרוא יחד. היום יש לכל הורה טלפון ביד – אז גם הסחות דעת זמינות בכל רגע."
ולבסוף, הוא מציין, גם למערכת הרפואית יש תפקיד חשוב: "המודעות היום כל כך גבוהה – גם בקרב אחיות, רופאים, עובדים סוציאליים. לא רק פסיכולוגים יודעים היום לעזור. אז אם ההורים קוראים את הכתבה הזו – אל תתביישו לבקש עזרה. תיעזרו באחות שרואה אתכם, ברופא שמטפל בכם. זו לא עזרה ארוכה – זו עזרה קצרה, מדויקת ויעילה".
