הסיפור המופלא של החברות של צביקה לביא ז"ל ויואב צבעוני הוא כנראה תמצית הישראליות. לביא ז"ל היה דתי, נשוי ואב לשלושה מעלי שבשומרון, וצבעוני רווק תל-אביבי וחילוני ‑ ולמרות זאת, מאז שנפגשו בטירונות מגלן, הפכו לחברים טובים. אחרי 7 באוקטובר שניהם לחמו שוב כתף אל כתף, עד שנפצעו אנושות בצפון הרצועה, פציעה שרק יואב שרד.
היום (ד') נפגשו אלמנתו של צביקה ז"ל, טליה לביא, ויואב צבעוני לשיחה על חברות אמיתית, שותפות גורל והחיים עצמם בוועידת "מחברים את השברים" של ynet ו"ידיעות אחרונות", שנערכת גם בשיתוף מרכז זלמן שז"ר. צפו בשיחה:
ועידת מחברים את השברים - פאזל ישראל: חיבורים מיוחדים
(צילום: סנטרל הפקות)
צבעוני מספר על היכרותם שהחלה בשנת 2013 כששניהם התגייסו ליחידת מגלן. הוא אומר כי היכולת לסמוך אחד על השני הייתה זו שהחזיקה את חברותם לאורך השנים. "חשוב מאוד לסמוך על מי שנמצא לצידך, והחיבור הזה לא יכול להתקיים אם אין את האמון. כשצביקה ואני נפגשנו בפעם ראשונה הבנו שאנחנו מאוד מאוד שונים אחד מהשני, גם בעולמות שמהם הגענו, גם בדרך החשיבה שלנו, גם במערכת האמונות שלנו, אבל אני חושב שהחברות שלנו הצליחה להתקיים כי ידענו באמת להקשיב אחד לשני.
4 צפייה בגלריה
מימין: טליה לביא ויואב צבעוני על רקע תמונתו של צביקה ז"ל. משמאל: המראיינת גל גנות
(צילום: ריאן פרויס)
"כמובן שלא תמיד הסכמנו על הכל, התווכחנו המון אבל זה תמיד היה ברוח טובה, ותמיד ידענו להקשיב אחד לשני, למה שיש להגיד, וגם הייתה שם הרבה סקרנות. רצינו לדעת יותר אחד על העולמות של השני". הוא ציין שלמרות השוני בחייהם היו הם המשיכו בחברות לאורך השנים. "לא היה שירות מילואים שהיינו מפספסים", סיפר.
טליה לביא הוסיפה: "אני אגיד בזהירות, אבל אני חושבת שמה שכל כך היה מיוחד בקשר שלך עם צביקה, זה ששניכם אנשים סופר ערכיים שהערכים שלכם לא חייבים להיות זהים ועדיין הייתם מאוד מאוד סקרנים, והייתה לכם יכולת להקשיב אחד לשני בלי לנסות לשנות. זה ממש בסדר שאתה חושב ככה ואני חושב אחרת ולעולם לא נסכים על זה, אבל זה לא מפריע לנו להיות החברים הכי טובים".
מחופשה בסיני היישר לקרבות ברצועה
צבעוני משחזר את האירועים ב-7 באוקטובר: "הייתי בחופשת יום הולדת בסיני. הייתי בן 30, וישבנו בחוף ועבר איזה בחור ואמר שיש מטחים כבדים על הדרום. משם דברים התגלגלו מאוד מאוד מהר, הבנתי שהמצב בארץ הוא לא טוב ולא ידענו בדיוק מה קורה, ובאמת הגענו כמה שיותר מהר וכבר כשהגעתי הביתה אז כבר הייתי בקשר עם צביקה כדי לפגוש אותו ברחובות.
"צביקה תמיד ידע לבדוק איפה אני כי הייתה לי לפעמים נטייה ללכת לחפש דברים יותר מעניינים ממה שקורה באותו הרגע. כשצביקה הגיע, ראינו שהוא בחור גדול וחשבנו שנוכל להלביש עליו את הנגב, המקלע הכבד שיסחב אותו, אבל מהר מאוד גילינו שהכוח האמיתי של צביקה היה בלב והיכולת שלו לדאוג למי שנמצא מסביבו ולברר אם משהו לא בסדר ולשמור על הסדר בצוות. הוא לא סתם היה סמל שלנו".
אחרי שלושה שבועות של אימונים, הם היו לקראת הכניסה לרצועה. טליה נזכרת בשיחתה עם צביקה לפני הכניסה: "הם בעצם התאמנו שלושה שבועות כשהבסיס היה כל פעם קיבוץ כפר מנחם. בשלושה שבועות האלה באנו לבקר אותו. זה נשמע מצחיק אבל הילדים שלי לא שמעו אזעקות במלחמה הזו. היו מעט מאוד אזעקות ובלילות, ולא הרשו לי לבוא לבקר אותו, אז ממש נפגשנו כמה שעות בודדות.
"הם היו נכנסים לעשרה ימים לבית חאנון, ושם לא הצלחנו להיות בקשר. זה מאוד מאוד חריג שצביקה לא זמין, זה לא קרה מאז שאנחנו מכירים, ואז הוא יוצא הביתה. היו עשרה ימים בין הכניסה הראשונה לשנייה. כאילו הכול נורמלי, הוא פתאום לא במילואים, הוא פתאום בבית, חזרנו לבית שלנו מההורים שלי. הוא הרגיע אותי שיש רופאים מאוד מאוד טובים בגדוד, שיש נוירולוג וכירורג ואורתופד וזה יהיה קצת יותר מסובך מבית חאנון. ככה בעצם נפרדנו. יום שישי לפני שבת הוא מודיע לי שסוגרים את הטלפונים ובשבת בבוקר תמיד נכנסים פנימה".
נפצעו אנושות ואושפזו יחד
ב-20 בנובמבר השניים נכנסו עם היחידה שלהם לרצועה. טיל פגע בבניין שבו הם היו, ושניהם נפצעו באורח אנוש. השניים פונו לבית החולים אסותא באשדוד. צבעוני התעורר בפעם הראשונה בנר ראשון של חנוכה ושאל מה קורה עם צביקה.
"אני אספר על התקופה הזו כי יואב לא יכול לספר עליה. צביקה היה פצוע שלושה שבועות ולאורך כל השלושה שבועות האלה לא היה לנו ספק שהוא יקום. כאילו לא הייתה שום אופציה אחרת. צביקה במקצוע שלו עובד סוציאלי, אז כל ההתרחשות הזאת הייתה מאוד טיפולית, מאוד מאוד עדינה, מאוד איטית", מספרת טליה. "בשום שלב ההידרדרות הרפואית לא הייתה קיצונית ברמה שחשבנו שזה נגמר. וככה באמת העברנו שלושה שבועות באסותא באשדוד, שזה הזמן להגיד שהם היו ההצלה שלנו גם במקצועיות שלהם וגם בביטחון שהם נתנו לנו ובטיפול שהם העניקו לצביקה".
היא משחזרת את הימים האחרונים של צביקה ז"ל: "ב-48 שעות האחרונות הייתה הידרדרות שקשורה לפציעה בראש. אז עברנו לאיכילוב ושם נפרדנו מצביקה. לאורך כל התקופה הזאת צביקה התעורר לכמה שעות שבוע לפני שהוא נפטר. בזמן הזה דיברתי איתו וניסיתי להעביר לו את כל המסרים שרציתי.
"ביקשתי ממנו לפתוח ולסגור את הפה כדי שאני אדע שהוא איתי והמבט שלו היה מאוד מאוד ממוקד. אני מבקשת ממנו שהוא חייב לקום, הוא חייב לחזור, הוא לא משאיר אותי לבד. הוא החבר הכי טוב שלי, הוא לא עושה לי את זה. ואני אומרת לו ששום דבר לא השתנה מבחינתי, שהוא אותו צביקה ואני אותה טליה ואני מחכה למסע הארוך של השיקום ביחד. תוך כדי התבשרנו שבנר ראשון של חנוכה יואב עבר כבר למחלקה האורתופדית. בערב נר חמישי של חנוכה נפרדנו מצביקה".
למרות מצבו הקשה של צבעוני, הוא התעקש ללוות את חברו הטוב בדרכו האחרונה. הוא הגיע לשם באמבולנס ונסע לצידו של הרכב שהוביל את ארונו של צביקה. "צביקה נקבר בחלקה החדשה של הר הרצל, ובדרך להגיע אליה, אתה עובר בתוך הקברים של הל"ה ושל נופלי כפר עציון ואז אתה מגיע לחלקה החדשה. והם באמת חנו אחד ליד השני", אומרת טליה.
"בהלוויה שלו הייתי עוד מחובר לוואק, שזה מין מכשיר כזה ששואב את הנוזלים שיש בפציעה ומכניס אנטיביוטיקה, ולהתנתק ממנו ליותר משלוש שעות זה סיכון לזיהום. ביום ששמעתי שצביקה נפטר התעקשתי שאני אגיע להלוויה. אני זוכר שהגענו, ונפתחו הדלתות של האמבולנס וכל הצוות היה עדיין עם מדים מאובקים שם. הוציאו אותם מעזה בשביל ההלוויה. המדים שלהם עדיין היו מלוכלכים, עדיין מסריחים, ועמדנו שם כולם בקור של הר הרצל, זו הייתה הפעם הראשונה שיצאתי מהמיון", שחזר צבעוני.
"לתת משמעות להקרבה"
למרות המחיר האישי הכבד ששילמה, אומרת טליה, כי "הרבה פעמים אחרי שאנשים נהרגים אז יוצא שזה גיבורי על כאלה שזה בעיניי מאוד מאוד מרחיק. אנחנו לא מנסים אפילו להיות טובים כמוהם כי הם איזה משהו לא מושג כזה, וצביקה היה אדם מאוד רגיל, מאוד פשוט, מאוד אנושי. צביקה היה אדם של סדר וארגון והוא חי את החיים שלו במנטרות שהן לא קלישאות, הן באמת היו כל כולו".
צבעוני מוסיף ואומר: "הרבה אנשים שרואים או שרואים אותי ואת הפציעה שלי מסתכלים עליי במבט עצוב ואומרים לי ש'נהיה ראויים לכם', אז אני יכול להגיד שתשקוט דעתכם, אתם ראויים. עם ישראל ראוי להילחם למענו. זה משהו שראינו ב-7 באוקטובר, את ההתגייסות המטורפת הזאת. זה כבר מראה שהוא ראוי.
"אני חושב שהדרך הטובה ביותר לתת משמעות להקרבה של טליה, להקרבה שלי, להקרבה של צביקה, שבסופו של דבר נתן את הכול, זה להראות סולידריות, להראות סבלנות, וגם קצת אופטימיות לא תזיק. אני באמת חושב שאם נצליח להתאחד אז נוכל באמת לממש את הפוטנציאל שיש למדינה, וזה משהו שתלוי בכל אחד מאיתנו ובמעשים הקטנים שאנחנו עושים כל יום, פשוט כאילו תהיו השינוי שאתם רוצים לראות במדינה".
