האם פעולה מחשבתית פשוטה כמו הפניית קשב לאזור מסוים בגוף יכולה להשפיע על תגובה דלקתית שמתרחשת בו? מחקר חדש שנערך בפקולטה לרפואה בגליל של אוניברסיטת בר אילן והתפרסם בכתב העת Nature Human Behaviour מצא כי בקרב נבדקים בריאים, התמקדות בתחושות שעלו מאזור של דלקת עור מקומית לוותה בתגובה דלקתית קטנה יותר ובהיחלשות מהירה יותר שלה. ההבדלים הופיעו בתוך דקות ונצפו אצל רובם הגדול של המשתתפים, אף שהגירוי הדלקתי שקיבלו היה זהה.
המחקר נערך במעבדתה של ד"ר לירון רוזנקרנץ, ראשת המעבדה לפסיכוביולוגיה של אמונות בפקולטה לרפואה בגליל באוניברסיטת בר אילן, בהובלת נופר מזרחי, אז דוקטורנטית וכיום ד"ר, בשיתוף פרופ' מנחם רותם, מומחה לאימונולוגיה קלינית.
כוחו של הקשב
אל שאלת המחקר הגיעה ד"ר רוזנקרנץ מתוך תחום שמעסיק אותה כבר שנים: אפקט הפלצבו. "מקבלים תרופה שלא מכילה רכיב פרמקולוגי, כלומר ללא חומר פעיל שאמור לעזור, ועדיין אנשים משתפרים", היא מתארת. "כלומר, אדם מקבל משהו שלא אמור להשפיע בפני עצמו, אבל לציפיות ולתהליכים המוחיים שהן מעוררות יש השפעה על הסימפטומים שהוא חווה. חקרו את זה המון, ואנחנו יודעים היום לא מעט על המנגנונים המוחיים והגופניים שמעורבים בכך, וזה מרתק בעיניי".
אפקט הפלצבו סיפק את נקודת הפתיחה. משם הרחיבה ד"ר רוזנקרנץ את המבט אל התפקיד שממלאת הקוגניציה בתהליכים גופניים שונים. "במעבדה שלי אנחנו חוקרים איך תהליכים קוגניטיביים, כמו ציפיות ותפיסות, וגם קשב, כלומר איפה נמצאת המחשבה שלנו בזמן נתון, משפיעים על הוויסות הביולוגי של הגוף", היא מסבירה. "תהינו אם השפעות כאלו יכולות להתרחש גם דרך תהליכים קוגניטיביים יומיומיים, מחוץ להקשר של טיפול או תרופה".
את הקפיצה מאפקט הפלצבו אל חיי היומיום ביקשו החוקרות לבחון באמצעות תהליך קוגניטיבי שפועל כמעט בכל רגע: קשב. "אנחנו יודעים שהפניית קשב לתחושה, למשל לכאב אחרי שקיבלנו מכה, יכולה להגביר את עוצמת הכאב שאנחנו חווים", מציינת ד"ר רוזנקרנץ. "הרבה פעמים אנחנו דווקא מסיחים את הדעת מהכאב. למשל, אם דפקתי את הזרת בשידה ולאחר מכן פתחתי אתר חדשות, יכאב לי פחות. אנחנו גם יודעים שהקשב משנה את האופן שבו התחושה מיוצגת במוח, או שהיא מיוצגת בעוצמה פחותה כשאתה מסיח את דעתך. מכאן שאלנו אם הקשב יכול להשפיע לא רק על האופן שבו אנחנו חווים את התחושה, אלא גם על התהליך הביולוגי עצמו, במקרה שלנו - על האופן שבו הגוף מווסת את התגובה החיסונית", היא אומרת.
מהמחשבה אל המעבדה
כדי לענות על כך ערכו החוקרות סדרה של שלושה ניסויים, שבהם בחנו את התחושות שעליהן דיווחו המשתתפים לצד התגובה הדלקתית שנמדדה בעור. "בסך הכול השתתפו במחקר 57 אנשים", אומרת ד"ר רוזנקרנץ. "את הניסוי המרכזי ערכנו פעמיים, בשתי קבוצות נפרדות, כדי לשחזר את הממצא ולדייק את האפקט". בניסוי הראשון השתתפו 37 נבדקים ובניסוי השני 20 נוספים. רובם היו נשים וגילם נע בין 21 ל-42. לניסוי שלישי, שנועד לבחון את המנגנונים האפשריים שמאחורי ההשפעה, חזרו 17 ממשתתפי שתי הקבוצות.
כדי לייצר תגובה גופנית אחידה השתמשו החוקרות בתבחין עורי מבוסס היסטמין. "יצרנו אצל המשתתפים דלקת מקומית בעור, בתהליך מוכר ליצירת דלקת אקוטית בזרוע", מסבירה ד"ר רוזנקרנץ. "מטפטפים טיפה אחת של היסטמין על העור ומבצעים דקירה שטחית, שמאפשרת לו לחלחל פנימה". התגובה הדלקתית מתפתחת בתוך דקות, מגיעה לשיאה לאחר כ-15 עד 20 דקות ולאחר מכן מתחילה לדעוך.
השלב הבא היה לבודד ככל האפשר את השפעת הקשב. "אותו אדם הגיע למעבדה פעמיים. בשתי הפעמים התנאים היו זהים - אותה שעה, אותה דלקת - וכל מה שהשתנה היה מה הוא עשה עם הקשב שלו במשך 20 הדקות שבהן הדלקת התפתחה", מפרטת ד"ר רוזנקרנץ. שני המפגשים נערכו בהפרש של שלושה עד חמישה ימים, וסדר התנאים השתנה בין המשתתפים. כך שימש כל אחד מהם כביקורת של עצמו.
ד"ר לירון רוזנקרנץצילום: רמי זרנגרבכל אחד משני המפגשים הביטו המשתתפים במסך, אך יעד הקשב השתנה. בתנאי אחד הופנה הקשב פנימה. "הנחינו את המשתתפים להיות קשובים לתחושות שעולות מהדלקת", מתארת ד"ר רוזנקרנץ. "הם לא הסתכלו על היד, וכמובן לא נגעו בה. הם הביטו במסך, אבל את תשומת הלב הפנו לתחושות שעלו מאזור הדלקת: תחושות של גרד ובעירה. זה לא נעים, אבל גם לא נורא".
בתנאי האחר הוסט הקשב מן היד אל המסך. בניסוי הראשון צפו המשתתפים בסרטונים ניטרליים, ואילו בניסוי השני הידקו החוקרות את ההשוואה. "כולם ראו אותו דבר על המסך", מסבירה ד"ר רוזנקרנץ. "ההבדל היחיד היה איפה נמצאת המחשבה: עם התחושות שעולות מהיד או עם מה שרואים על המסך". בשני התנאים הוצגה אותה סדרה של צורות מופשטות. פעם אחת התבקשו המשתתפים להתרכז בצורות ולחשוב אם הן יכולות להתקיים במציאות, ובפעם האחרת שימשו חילופי הצורות תזכורת להפנות את הקשב בחזרה אל היד. כך ניתן היה לבודד את השפעת הקשב עצמו.
המספרים שמאחורי הדלקת
בזמן שהקשב נע בין היד למסך, התגובה בעור תועדה באופן שיטתי. "ראינו את הדלקת היטב על העור, והיא התבטאה בנפיחות ואודם", אומרת ד"ר רוזנקרנץ. "ד"ר נופר מזרחי עקבה אחר ההתפתחות שלהם במשך כל 20 הדקות, מדדה אותם בסרגל וצילמה את האזור כדי שנוכל לוודא לאחר מכן את המדידות". המדידה בוצעה שש פעמים, לאחר 1, 3, 5, 10, 15 ו-20 דקות. כך התקבלו עבור כל משתתף שתי תמונות מקבילות של אותה תגובה דלקתית: אחת בזמן שהקשב הופנה אל הגוף, ואחת בזמן שהוסט ממנו. לאחר שנאספו כל המדידות, השוו החוקרות בין שתי תגובותיו של כל משתתף.
ד"ר נופר מזרחיצילום: סנדרה תורג'מןבניסוי הראשון, כ-90% מהמשתתפים הציגו תגובה דלקתית גדולה יותר בתנאי הסחת הדעת. לאחר 20 דקות עמד קוטר הנפיחות הממוצע על 3.5 מ"מ בזמן שהקשב הופנה ליד, לעומת 5 מ"מ בזמן הסחת הדעת. גם האודם היה קטן יותר - 10.6 מ"מ לעומת 14 מ"מ. ההבדלים החלו להופיע כבר בתוך שלוש דקות והלכו וגדלו לאורך הניסוי. בנוסף, בקרב כמעט 90% מהמשתתפים התגובה התייצבה או החלה לדעוך בתנאי הקשב, לעומת 46% בלבד בתנאי הסחת הדעת. הממצא חזר גם בקבוצת המשתתפים השנייה.
"מה שהפתיע אותנו במיוחד היה עד כמה התוצאה הייתה עקבית", אומרת ד"ר רוזנקרנץ. "אצל רובם המוחלט של המשתתפים הקשב השפיע על ויסות הדלקת. כשהם היו קשובים לתחושות מאזור הדלקת, הם אמנם הרגישו את הגרד והבעירה בעוצמה חזקה יותר, אבל התגובה הדלקתית הייתה קטנה יותר ודעכה מהר יותר. הפרשנות שלנו היא שכאשר למוח מגיע יותר מידע מהתחושה הסובייקטיבית, הוא מסוגל לווסת את הדלקת בצורה יעילה יותר".
למעשה, התוצאה הזאת הפכה את האינטואיציה המקובלת: המשתתפים הרגישו את הגרד והבעירה בעוצמה רבה יותר, אך גופם הגיב בדלקת מתונה יותר. "יש כאן פרדוקס", ממשיכה ד"ר רוזנקרנץ. "היינו מצפים שהגוף יתמודד עם הדלקת בלי שיהיה לו אכפת מה אנחנו חושבים עליה. העובדה שראינו שגם הקוגניציה משתתפת בוויסות הדלקתי גרמה לנו לשאול איך זה קורה".
ד"ר לירון רוזנקרנץ: מה שהפתיע אותנו במיוחד היה עד כמה התוצאה הייתה עקבית. אצל רובם המוחלט של המשתתפים הקשב השפיע על ויסות הדלקת. הפרשנות שלנו היא שכאשר למוח מגיע יותר מידע מהתחושה הסובייקטיבית, הוא מסוגל לווסת את הדלקת בצורה יעילה יותר
לשם כך בחנו החוקרות שני מסלולים אפשריים ומשלימים. המסלול הראשון נגע למידע התחושתי שעובר מאזור הדלקת אל המוח. "הדלקת היא אותה דלקת והאות שמגיע מהעור הוא אותו אות", מסבירה ד"ר רוזנקרנץ. "מה שמשתנה בעקבות הקשב הוא החוויה הסובייקטיבית והאופן שבו היא מיוצגת במוח. רצינו להחליש את האות התחושתי ולראות אם הדבר ישפיע על ויסות התגובה".
ומה קורה כשהתחושה נחלשת?
כדי לבדוק זאת, בניסוי שלישי מרחו החוקרות לידוקאין, חומר לאלחוש מקומי, סביב האזור שבו יצרו את הדלקת. המשתתפים התבקשו להמשיך להפנות את הקשב אל היד, אף שהתחושות ממנה נחלשו. "כך יכולנו להשוות בין קשב ליד כשהאות התחושתי תקין לבין קשב ליד כשהאות מופחת בגלל האלחוש", היא אומרת. "ראינו שכאשר מגיע פחות מידע תחושתי, הקשב מצליח פחות לווסת את הדלקת".
עם זאת, האלחוש רק החליש את השפעת הקשב ולא ביטל אותה. התגובה הדלקתית במצב של קשב עם לידוקאין הייתה גדולה יותר מאשר במצב של קשב ללא אלחוש, אך עדיין קטנה יותר מאשר בתנאי הסחת הדעת. מכאן עלתה האפשרות שמעורב בתהליך מסלול נוסף, שאינו תלוי רק בעוצמת האות שמגיע מהעור.
תהליך קוגניטיבי יומיומי ורצוני, כמו להפנות קשב למה שקורה בגוף או להסיח ממנו את הדעת, יכול להשפיע על הוויסות הביולוגי של הגוף
(צילום: shutterstock)
רמז לאותו מנגנון נמצא בפעילות המערכת הפאראסימפתטית, המסייעת לגוף לחזור למצב של איזון ומקושרת גם לוויסות תגובות דלקתיות. בזמן שהמשתתפים הפנו את הקשב אל היד נמדדה אצלם שונות גבוהה יותר בקצב הלב, מדד עקיף לפעילות הקשורה לעצב הוואגוס. עצב זה מהווה אחד מערוצי התקשורת המרכזיים בין המוח לאיברים הפנימיים, והוא ממלא תפקיד חשוב במעבר של הגוף מדריכות לרגיעה, בהאטת הדופק וגם בוויסות תגובות דלקתיות. ההבדל נשמר גם כאשר התחושות מהיד הוחלשו באמצעות לידוקאין. לעומת זאת, לא נמצאו הבדלים במדדים של פעילות סימפתטית, מתח או עוררות, ולכן נראה שהאפקט לא נבע פשוט מלחץ רב יותר באחד התנאים.
ד"ר רוזנקרנץ מדגישה כי מדובר ברמז למנגנון ולא בהוכחה ישירה. "לא הפעלנו את עצב הוואגוס בעצמנו", היא אומרת. "ראינו שהפעילות הקשורה אליו הופיעה יחד עם קשב פנימה, גם כשהאות התחושתי היה תקין וגם כשהוא היה מאולחש, לעומת הסחת דעת". התמונה שמציע המחקר, אם כן, כוללת שני מסלולים הפועלים במקביל: המידע התחושתי שעולה מהאזור הדלקתי, ומנגנון מוחי שמפעיל מלמעלה מערכות המעורבות בוויסות הגוף.
מה משמעות התוצאות?
אם שינוי המקום שאליו מופנה הקשב יכול לשנות תגובה דלקתית בתוך דקות, מתעוררת שאלה רחבה הרבה יותר: איזה תפקיד ממלאים תהליכים קוגניטיביים יומיומיים באופן שבו הגוף מווסת את עצמו? "המשמעות היא שתהליך קוגניטיבי יומיומי ורצוני, כמו להפנות קשב למה שקורה בגוף או להסיח ממנו את הדעת, יכול להשפיע על הוויסות הביולוגי של הגוף", אומרת ד"ר רוזנקרנץ. "במקרה הזה ראינו זאת בדלקת מקומית".
האפשרות שההשפעה אינה מוגבלת למערכת החיסון היא בשלב זה השערה בלבד. "אנחנו חושבות שזה עשוי להיות עיקרון כללי יותר של האופן שבו המוח פועל. אנחנו עדיין לא יודעות אם זה אכן כך, אבל ייתכן שאחד מתפקידיה של הקוגניציה הוא לעזור לגוף לווסת את עצמו בהתאם לאתגרים שהוא פוגש".
האם אפשר לרתום את האפקט כדי לעזור לאנשים עם פציעות אמיתיות?
(צילום: shutterstock)
כך נסגר גם המעגל עם נקודת המוצא של המחקר, אפקט הפלצבו. "בעיניי, הממצא מרחיב את התופעה שעומדת בבסיס אפקט הפלצבו לעולמות יומיומיים יותר", אומרת ד"ר רוזנקרנץ. "עד כמה תהליכים קוגניטיביים יכולים להשפיע על הגוף ולהשתתף באופן שבו הוא מווסת את עצמו".
עם זאת, הדרך ממודל מעבדתי מבוקר ליישום טיפולי עדיין ארוכה. "זה פותח המון שאלות מחקר", מסכמת ד"ר רוזנקרנץ. "מתי עוד זה קורה? באילו מערכות פיזיולוגיות, מעבר למערכת החיסון? האם בעתיד יהיה אפשר לרתום את האפקט כדי לעזור לאנשים עם פציעות אמיתיות או לאחר ניתוח, ומה קורה בתהליכים כרוניים? גם לגבי מחלות אוטואימוניות עדיין אין לנו תשובות. מצאנו כמה מנגנונים אפשריים, אבל יש עוד הרבה מה לבחון כדי להבין כיצד הקשב משפיע ואיך יהיה אפשר להשתמש בכך בעתיד".
