אחרי כל מהלך הרה אסון, לתפיסתה, שעושה הממשלה, כשהיא מרגישה שמפלס הזעם עולה על גדותיו, מבעבע ומאיים להציף אותה ולשבור את רוחה, עושה פרופ' עידית מטות, שמנהלת את מערך ההרדמה, כאב וטיפול נמרץ באיכילוב, את המובן מאליו לאישה בגילה ופונה לאמה. "בצוק העיתים, כשאני על הקצה וזה חוזר פעמים רבות בשנים האחרונות, כשאני מילימטר מלהתייאש אני מפתחת עם אמא שלי שיחת מוטיבציה וזה נשמע ככה: 'אמא, את עברת את השואה, איבדת משפחה וחברים. איך הצלחת לא להתייאש'? והיא תמיד עונה אותה תשובה בגרסאות מתחלפות שקוראות אותי לסדר. על מה את מדברת, יש בכלל אופציה שאת תרימי ידיים ותיכנעי לייאוש'?".
"אני נזכרת במשפט הקבוע שלה ש'גם כוחות הרשע לא הצליחו לקחת ממני את הרוח'. ולמרות כל מה שהיא עברה, היא ידעה להמשיך את חייה ולחיות אותם מלאים, מספקים ומאושרים ובשנייה משהו בי חוזר להזדקף ואני מרגישה את מטען ה-DNA הלוחמני שהוא ההפך מכניעה רופסת". השיח עם האם שנפטרה ב-2018 ממשיך כל השנים, במעמד צד אחד.
אז פרופ' עידית מטות הדעתנית, שכבשה פסגות, שיוצאת למחות נגד כל עוולה, שאומרת בקול את האמת הלא-תמיד פופולרית שלה - האישה הזו היא בכלל הילדה של אמא?
"זו ההגדרה הראשונה והטוטאלית שלי ומכל מה שאני אני קודם כל - לפני ואחרי הכל - הבת של אמא שלי שחסרה לי פיזית בכל שנייה, אבל ממשיכה ברוחה ללוות אותי ולתמוך בי ולהיות חלק מהחיים שלי".
מקצועית, המשכת אותה כשבחרת כמוה להתמקצע בהרדמה.
"אמא, פרופ' אירקה (אירנה) מוניס-חס, עבדה שנים רבות במחלקת ההרדמה ברמב"ם כשהיא רופאה יחידה בין רופאים גברים. במהלך הקריירה הארוכה שלה היא טיפלה באלפי חיילים פצועים ממלחמות ישראל בצפון ונעדרה מהבית גם בשבתות ובסופי שבוע, כך שפיזית היא לא נכחה בחיים שלי. כשלמדתי רפואה החלטתי להתמקצע בתחום שהוא הכי רחוק מהרדמה. אבל לחיים מתברר, היו תוכניות אחרות בשבילי והתחום ריתק אותי".
ההתחלה הביוגרפית שלה בנאלית למדי. נולדה בחיפה לפני 65 שנים. היא למדה רפואה במסגרת עתודה באוניברסיטה העברית בירושלים. בגיל 20 נישאה לישראל, לימים נוירולוג ילדים מוערך ונולדו להם שני בנים וחמישה נכדים: רן, רופא נשים נשוי לרופאת אף-אוזן-גרון. דור עובד בחברת פיליפ מוריס בלונדון, נשוי לים. "אני אמא גאה לשני מ"פים באגוז. שני בנים קרביים שנותנים את חלקם במילואים".
בגיל 44 קיבלה תואר פרופ' ולאורך השנים כבשה פסגות מקצועיות כגון: חברה בוועדת סל התרופות, יו"ר ועדת קבלה לבית ספר לרפואה בהדסה, יו"ר ועדת המועצה המדעית באיגוד האירופי ועוד.
הפריצה בעידן הקורונה
למרות שהייתה מוכרת עוד טרם תקופת הקורונה, עידן המגפה הביא אותה לתודעה ציבורית נרחבת - בעיקר כשעמדה בצורה נחרצת נגד מדיניות הסגרים וקוממה עליה גורמים מקצועיים ואת בכירי משרד הבריאות שנזעקו.
חטפת על זה מטר אבנים. בדיעבד היית חוזרת על זה?
"כשהמגפה הגיעה לארץ, ראש הממשלה נתניהו ושר הבריאות דאז אדלשטיין מינו את פרופ' רוני גמזו, אז מנהל איכילוב, לפרויקטור הקורונה הלאומי. אני נכללתי בין חברי הצוות שרוני הקים ועברתי בין כל מחלקות הקורונה בארץ. משרד הבריאות הורה לנו שלא לקיים שום פעילות בחדרי ניתוח. וכך מצאנו את עצמנו באפס מעש ולכן החלטתי ללכת נגד ברסי (מנכ"ל משרד הבריאות, משה בר סימן טוב) ולהפעיל את כל מערך חדרי הניתוח. ככל שהמגפה התקדמה, כבר יכולנו להבחין בין חולים שהגיעו לאשפוז עם קורונה אבל לא בגללה לבין חולים שהמחלה פגעה קשות בבריאותם. וככל שנצברו עדויות, אנחנו באיכילוב הובלנו קו מתון ועל כך ספגנו גינויים".
קו מתון זו לא ההגדרה המתאימה למסד נתונים שונה בתכלית שחשף של משרד הבריאות.
"הייתה לי מחלוקת עם משרד הבריאות סביב הגדרת חולה קשה, כי מדובר בהגדרה בעייתית ומורכבת שנגזרת ממשתנים רבים. כך שגם בדיעבד הייתי ממשיכה לעמוד על האמת שלי כולל בהקלת הסגרים. זה היה טירוף לכלוא בבתים משפחות עם ילדים ובעיקר הפריע לי שמה שמנהל את משבר הקורונה הם חרדה ופחד שלא מובילים לשום פתרון יעיל וחכם. לכן חשבתי אז ועדיין שאחרי שהומצאו החיסונים צריך למתן את הסגרים ובהדרגה לבטל אותם".
על סגרי הקורונה: "גם בדיעבד הייתי ממשיכה לעמוד על האמת שלי כולל בהקלת הסגרים. זה היה טירוף לכלוא בבתים משפחות עם ילדים ובעיקר הפריע לי שמה שמנהל את משבר הקורונה הם חרדה ופחד שלא מובילים לשום פתרון יעיל וחכם. לכן חשבתי אז ועדיין שאחרי שהומצאו החיסונים צריך למתן את הסגרים ובהדרגה לבטל אותם"
הטיחו בך האשמות ומילים קשות מאוד. אמרו עלייך שעלה לך, ש"תאוות הפרסום גוברת לעיתים על אחריות". כמה מעליב זה היה?
"הפכו אותי מרופאה רצינית, חוקרת מקובלת, מוכרת ואהודה ברחבי העולם לסלב שמוכרת את האמת שלה בשביל חשיפה, נו באמת? מה גם שממרחק השנים רבים מהמשמיצים צריכים לאכול את הכובע כשהם רואים שהתחזית שלי התאמתה אחד לאחד כשאמרתי שהנגיף ישנה וריאנטים ויהפוך לעוד מחולל מחלה".
במקביל למשבר הקורונה פתחת פה על ארגון המתמחים "מרשם". מה יש לך נגד קיצור תורנויות רופאים מ-26 שעות ל-16?
"התעמתי נחרצות כי לדעתי המהלך יפגע בחולים וברופאים המתמחים עצמם. מהמתווה שהציעו יצאו רופאים עם הכשרה חלקית ופגומה. 'מרשם' ממוקדים ב-26 שעות העבודה שאני לגמרי מסכימה איתם שהן מעייפות, אבל הם לא משכילים לראות קצת מעבר לאופק. כי בפועל איך זה ייראה לשיטתם? בכל חודש בממוצע יש לנו 22 ימי עבודה שמהם נגרעים חגים, חופשות רגילות וחופשות לפני בחינות. אם מתמחה יעבוד לפי מתווה 'מרשם' רק חצי מהבקרים, כך שיהיה נוכח רק בכעשרה מפגשי בוקר מחלקתיים שבמהלכם מרחיבים ידע, עושים סימולציות ונפגשים עם כל הבכירים.
"עם דלות הנוכחות הזו מצפים שיצא רופא בשל שיודע לקבל החלטה נכונה ברגיל ובמשבר. אין מצב ולא שאני אולד סקול, אבל יש מציאות שלא ניתנת לשינוי ושעות עבודת רופאים, היא אחת מהן. בעיקר אני לא מצליחה להבין איך מישהו שכל כך התאמץ להתקבל ללימודי רפואה מתוך ידיעה שמדובר במקצוע שמבקש ממך התמסרות מוחלטת, שתיתן את הכול, רוצה לחפש מעקפים וקיצורי דרך. אני לא חירשת למצוקה שלהם, גם לי בן וכלה רופאים. הצענו להם לבוא לקראתם ולהאריך את משך ההתמחות והם סירבו".
"לצעוק בקול את האמת שלי"
פרופ' עידית מטות, שזכתה למוניטין בישראל ובעולם בתחומה, צברה בשנים האחרונות גם קילומטרז' לא קטן בהפגנות נגד המהפכה המשפטית. מה הבהיל אותך? "הבהילה, הפחידה וסייטה רק המחשבה על תוצאות ביטול עילת הסבירות, שממנה נצא ניזוקים ומופסדים עד כדי כך שכל מערכת הבריאות בישראל צפויה לעבור רעידת אדמה, כשיבוטלו שיתופי פעולה מניבים בין מדינות ועם חברות הזנק. ממדינה מובילה בתחום הבריאות נחזור 100 שנה לאחור. ומי שייפגע הם החולים, כלומר כולנו ואני לא מבינה איך כל העם לא יוצא לרחובות להפגין על הדורסנות הזו והפגיעה האנושה בבריאות, בחינוך, בכלכלה. זאת ועוד, רופאים הם שומרי הסף של החולים ומתוקף הגדרה מחייבת זו, אין מצב שיגידו לנו לטפל קודם ביהודי ואחר כך בערבי, קודם בסטרייט ואחר כך בהומו. איך אפשר ככה לקיים את שבועת הרופאים לשוויוניות בטיפול"?
4 צפייה בגלריה
"זו לא המדינה שנולדתי בה". המחאה נגד המהפכה המשפטית בתל אביב, ספטמבר 2023
(צילום: רויטרס /Amir Cohen)
עוד זה מדבר וזה בא - מלחמת 7 באוקטובר, כשבאותה כיכר פרופ' מטות ממשיכה להפגין. יקראו לך סדרתית.
"כבר מהמהפכה המשפטית הבנתי שהיא רק מהלך מקדים לבאות והתעורר בי החשש מפרק ב'. ואכן לא חלף זמן רב עד שנכבשנו בידי אופורטוניסטים שמצייתים למלך ביבי ושורפים את הדמוקרטיה ובמקומה קיבלנו משטר יחיד קיצוני, מנותק שעוקד את ישראל. ואני מרגישה שהממשלה המשיחית הזו, האופורטוניסטית, שכחה שאימפריות נופלות מהר ונבנות לאט ולכן אני יוצאת לזעוק ובכל מקום. אצלנו בבית מתקיימת תורנות הפגנות. ולאן שאומרים לי להגיע, אני מגיעה, לקפלן, לחדרה, לנס ציונה. אני ממוקדת מטרה כי כל העם במצב נפשי לא קל עם מועקה ותשישות וכלום לא ימנע ממני להביע את המחאה שלי ולצעוק בקול את האמת שלי. בארגז הכלים שלי אין 'כנוע' אבל יש להילחם".
על המחאה נגד הממשלה: "עם כל כמויות הכעס ולהט המחאה שלי, אני גדולת הציוניות הפטריוטיות ועדיין מאמינה שצריך ואפשר לתקן. אני לא מיואשת אבל בהחלט עצובה. זה התפקיד שלנו לשמור על המדינה, לשמוט את המַאֲכֶלֶת מידי ממשלת הרופסים הזו ולצאת ולהפגין נגדה"
משבר גיוס החרדים מוצא אותך כשאת כבר רותחת אש על הממשלה ומרכיביה. על מה בעיקר את זועמת?
"על כל מרכיבי הסוגיה שמראשיתה היא החלטה פוליטית. רציונלית אני לא מצליחה להבין מתוקף איזו סיבה חלק האוכלוסייה שלא נותן כלום ושום דבר למדינה, מקבל ממנה מלוא חופנים? איפה עוד בעולם מתקיימת מקבילה אזרחית שקבוצה אחת מאכילה ומקיימת קבוצה אחרת? ואסור לוותר לחרדים ולממשלה העוקדת הזאת. זו לא המדינה שנולדתי בה".
4 צפייה בגלריה
"אסור לוותר לחרדים ולממשלה העוקדת הזאת". הפגנת הזרם הירושלמי מול לשכת הגיוס בירושלים
(צילום: אלכס קולומויסקי)
אני שומעת ייאוש בדברייך למרות מה שלמדת מאמא שלך?
"עם כל כמויות הכעס ולהט המחאה שלי, אני גדולת הציוניות הפטריוטיות ועדיין מאמינה שצריך ואפשר לתקן. אני לא מיואשת אבל בהחלט עצובה. מהפרק על עקידת יצחק נחקק בי הפסוק: אל תשלח ידך אל הנער שהיא המדינה בתרגום לימינו ולכן זה התפקיד שלי ושלנו, כציווי הדורות, לשמור עליה, לשמוט את המַאֲכֶלֶת מידי ממשלת הרופסים הזו ולצאת ולהפגין נגדה".
כיסחו אותך אחרי שהופעת ברוקדים עם כוכבים, אמרו שעברת צד. שאחת מבכירות הרפואה בישראל שנחשפה בעיקר כפרשנית קורונה בפאנלים שונים, התאהבה בחשיפה והפכה סלב. צפית את זה קורה?
"מאז שעמדתי על דעתי אמרתי את מה שחשוב היה לי להגיד ועשיתי את מה שאני אוהבת ושעושה לי טוב. ולרקוד עושה לי טוב. הרי לא באמת מישהו האמין שעזבתי את מערך ההרדמה הגדול בארץ והתפניתי לחזרות בסטודיו עם דני יוחטמן הרקדן שהצמידו לי. מה שקרה הוא שכאשר פנו אליי מהפקת התוכנית, הסכמתי כמעט באוטומט. בשביל החוויה, ואני בוחרת את החוויות שאני רוצה לעבור ולא פחות - גם בשביל הכסף שאת כולו תרמתי ליחידת אגוז שבה שירתו שני הבנים שלי ול'בית של בנג'י' שהוא בית חם בן 93 דירות שמיועד לחיילים קרביים בודדים. ההחלטה למי לתרום התקבלה בפורום משפחתי. במלחמת לבנון השנייה, בני הבכור רן נלחם במארון א-ראס, ובמהלך הקרב נפל רס"ן בנג'י הילמן, שלזכרו נתרם הבית החם. אז אם זה נחשב, מי ישמע, שחציתי גבול בשביל תרומה לחיילים - אני מקבלת את זה באהבה".
אם לא הסתפקת בביקורת מבית, נתקלת באנטישמיות לפנים כשנבחרת לנשיאת האיגוד האירופי להרדמה ולטיפול נמרץ. כמה זה היה קשה?
"ב-1 בינואר 2025 נכנס לתוקף המינוי שלי באיגוד האירופי ESAIC. האמת שזה לא נפל עליי ככה פתאום. קדמו למינוי שנים של השקעה והתמדה, עזרה ומעורבות, מחקרים ושיתופי פעולה שהניבו את הבחירה בי ברוב קולות כש-36 מדינות מתוך 48 החברות באיגוד היו בעדי. מה שבהחלט עזר לי באקלים האנטישמי הייתה הבחירה האנונימית. כשניגשתי למכרז הייתי יו"ר המועצה המדעית של האיגוד ולא ממש שאפתי לעמדת הנשיאות. אבל כמו תמיד אמא שלי לחשה לי שאם אני לא יושבת ליד השולחן, אני התפריט אז החלטתי להתמודד. לא זכורה לי כזאת היסטריה. אני אישה שקולה ולא חרדתית אבל לפני שהתקבלו התוצאות, שלשלתי. לא אכלתי ורזיתי המון.
"היו שהזהירו אותי שזה לא המועד המתאים להגיש מועמדות. היו שהציעו לי למשוך את המועמדות וגם שפכו עליי רעל אנטישמי אבל ב-15 הדקות שקיבל כל מועמד נעזרתי במצגת שאחרי הסברים מקצועיים עצרתי. אמרתי שאני רוצה לדבר על משהו נוסף, על הפיל שבחדר. במצגת שיקפתי פיל בחדר שעשוי זכוכית. במקביל, שלפתי את הדרכון, נופפתי בו ואמרתי שזה הפיל שבחדר. ושהם לא בוחרים במדינה אלא באדם ככל שהוא ראוי ואת הקטע החשוב הזה, הם יזכרו".
