"אני יודעת שאני שונה, נולדתי עם ראש אחר ועם חשיבה אחרת. מאז שאני זוכרת את עצמי אני סקרנית, חקרנית, עצמאית ועושה מה שבראש שלי. אף אחד לא יגיד לי מה לעשות, איך להתלבש וכמה ילדים ללדת. אני אדון לעצמי ומי שאני לא באה לו טוב בעיניים - שיתמודד".
ההצהרה הפמיניסטית הזו לא הייתה זוכה להתייחסות אלמלא יצאה מפיה של בת כפר בדואית, שניפצה כל מוסכמה, סטיגמה ושמרנות כפרית בדרך לזכות בתואר הרופאה הבדואית הראשונה בישראל. "אני שמחה שפרצתי דרך לנשים נוספות מהמגזר שהלכו בעקבותיי והחליטו ללמוד רפואה. הן לא רבות עדיין וייקח עוד זמן, אבל זה בטוח יקרה", אומרת ד"ר עאידה הייב חלייחל, נוירולוגית ילדים מומחית לטיפול באפילפסיה.
הייב חלייחל (48), שבמהלך השבוע משלבת עבודה בבית החולים שניידר לילדים ובמחוז הצפון של קופת החולים כללית, נשואה לרופא משפחה ואם לבת 20 ובן 18, תושבת הכפר עכברה, שממוקם בשטח המוניציפלי של צפת. "נולדתי בכפר הבדואי טובא זנגריה, תשיעית מעשרה ילדים שנולדו להוריי. הייתי ילדה סקרנית, שהיום אני יודעת לדייק את זה לחפרנית. על כל דבר שאלתי 'למה?', הכול סביבי עניין אותי, אבל עיקר המשיכה שלי הייתה למרפאה. כשהאחות רחל הייתה מגיעה אלינו, עקבתי אחרי הפעולות שהיא ביצעה: חבישות, ניקוי פצעים, מדידת לחץ דם ומיום ליום היא הפכה לדמות שאני רוצה להיות. רציתי להיות רחל האחות".
"הייתי נחושה להגשים את החלום"
החשיפה הראשונה שלה לחיים שמחוץ לכפר התחילה כשרשמו אותה לחטיבת ביניים בכפר השכן ראמה, לשם הגיעו תלמידים מכפרים ומערים באזור. "שם נפתח לי הראש, פגשתי ילדים נוצרים, דרוזים, מוסלמים ובפעם הראשונה בחיים שלי ראיתי שיש גם תרבויות ומנהגים אחרים". כשהייתה בכיתה י"א, לדבריה, כבר ידעה שהיא רוצה להיות רופאה, אבל רק שנה אחר כך היא העלתה הילוך ותכננה בפועל את לימודי הרפואה. "בשכל מפותח של ילדה בת 18 הבנתי שזה יהיה קשה מאוד - כי איזה סיכוי יש לבדואית בישראל להתקבל ללימודי רפואה יוקרתיים? אבל הייתי נחושה ורציתי בכל מחיר להגשים את החלום שלי".
באחד מהחיפושים נתקלה במודעת פרסום של חברה שמציעה לימודי רפואה בחו"ל. בצנעה וללא ידיעת משפחתה ואישורה, התקשרה והתעניינה. הלהט של הייב חלייחל נגע בליבם ומהחברה עודדו אותה שככל שיעלה הצורך, נציג מטעמם ישכנע את הוריה. "בשלב הזה, כשהדרך כבר נראתה לי סלולה, שיתפתי את המשפחה שלי, שקיבלה את זה קשה. אמרו לי, 'איזו פדיחה את עושה לנו שבדואית תטוס לבד לחו"ל? מי שמע על ילדה בדואית בת 18 שחיה לבד בלי אבא ואימא ועוד בחו"ל?'. התגובות היו צפויות כי המשפחה שלי מסורתית שבטית ומסלול חייה של אישה קבוע מיום לידתה. לעבוד בשדה, להתחתן וללדת. אבל מה לעשות? זו לא הדרך שלי ולא מעניין אותי להיות עקרת בית".
באמצעות אותה חברה הצטרפה ל-14 ערבים-ישראלים מכל העדות, בהם גם אישה נוספת, בדרכם ללמוד רפואה באוקראינה. "טסנו לקייב לשנת מכינה ללימוד השפה הרוסית ותגבור בפיזיקה, אתגר לא פשוט ומתמשך, כיוון שלימודי הרפואה שם הם בשפה הרוסית, מתוך ספרי לימוד שכתובים בקירילית וכל המבחנים בעל פה. חלק מהסטודנטים מומנו על ידי המפלגה הקומוניסטית בישראל, אותי מימנו ההורים שלי", היא נזכרת.
בשנת ההתאקלמות הראשונה נחשפה ד"ר עאידה לסביבה וכיוונה להתקבל לבית הספר לרפואה המוביל במוסקבה. "לכל מחזור מתקבלים שמונה מקומיים (רוסים) ושני בינלאומיים, אני וערבי-ישראלי. גרתי במעונות, בתקופה הזו עוד לא היו העברות בנקאיות, אז דרך נוסעים מזדמנים ההורים שלי שלחו לי כסף ואוכל. וכשהבנתי שמתחילה מציאות חיים שאני לא מכירה, בכיתי המון. נלחצתי ולא העזתי לשתף את הוריי".
בכל קיץ היא חזרה לכפר ולעבודה חקלאית ומטלות ביתיות. "שטפתי, סידרתי, בישלתי כמו האחיות שלי, לא עשו לי אף הנחה, אבל לשמחתי, למרות שהייתי עצם בגרון שלהם, לא העזו לדבר איתי על חתונה גם כשסיימתי ללמוד וחזרתי בגיל המבוגר 24 וחצי. במגזר הבדואי מדובר ברווקה קשישה - ומי ירצה אותי? מעבר לזה שהסתכלו עליי כמו על משוגעת שנסעה ללמוד בחו"ל, קיבלו גם רווקה, זה משהו שהיה קשה להורים שלי לקבל - כי מה שווה תואר כשאת רווקה? וכל מה שהם רצו זה להיפטר ממני".
המהפך ביחס קרה כשעברה את מבחני הרישוי ונרשמה בפנקס הרופאים של משרד הבריאות. "זה כבר נחשב לתו תקן מכובד והמשפחה הרימה לכבודי אירוע בחצר שלנו ל-400 מוזמנים מהכפר ומהסביבה. כמויות של אוכל ביתי מסורתי, כשהמוזמנים בטח אמרו לעצמם, 'יפה לה. דוקטורית, אבל מוזרה - לא התחתנה'". היא התחילה התמחות בבית חולים והלחץ להתחתן הפך למשקולת. "התרגלתי לחיות לבד כשאני חופשייה ולא כל אחד יתאים לי, ולא עלה בדעתי לחיות עם מישהו ש'יחנוק' אותי, שישאל אותי לאן אני הולכת ומתי אני חוזרת. זו לא אני.
"חיפשתי גבר עם ראש אחר, שיבין אותי ורק בעלי ענה לדרישה שלי. ואז, במעלית בפוריה (מרכז רפואי צפון), ששם התחלתי התמחות, פגשתי אותו. נפגשנו לקפה אחרי שבשיחות טלפון מקדימות הבנתי שיש לו ראש פתוח ושהוא לא יגביל אותי. שיקבל את זה שיש לי תורנויות לילה, ושאחרי כנסים אני ישנה מחוץ לבית. גם הבהרתי לו שאני לא הטיפוס של עקרת הבית שיולדת הרבה ילדים ונמצאת איתם. הכי ההפך מזה".
הוא קיבל אותה ואת התנאים שהציבה, הם התחתנו וכמקובל היא עברה לגור בכפר שלו. "בעלי מוסלמי לא בדואי ומבחינת המשפחה שלי, מה אכפת להם עם מי - 'העיקר שתתחתני ותעופי'. אחרי שנישאו, הייב חלייחל התחילה התמחות ילדים בבית החולים זיו, שכללה תורנויות לילה רבות, כשחלק המטופלים הם בני משפחות עולות, שנדהמו כשהיא פנתה אליהם ברוסית רהוטה.
במרוצת הזמן היא הרתה וילדה את בתם. "ישבתי איתה בבית שלושה חודשים והשתגעתי. אני טיפוס של לשבת בבית? כך שמיד בסיום חופשת הלידה חזרתי לעבודה ובזכות המשפחה של בעלי יכולתי להתקדם. שאבתי חלב ואימא שלו הזינה את התינוקת וטיפלה בה ובבן שלי ביום יום, וכשהיו חולים או כשהייתי חוזרת גמורה מתורנויות ונזרקתי על המיטה. בעלי תמך בי ועודד אותי להתקדם". עד היום, את שני ילדיה היא מגדלת ברוחה החופשית לעצמאות מלאה.
עכשיו תסבירי איך מתכתב המראה שלך, ג'ינס, נעלי עקב וחיג'אב, עם אישה פורצת דרך, דעתנית שלא מקבלת מרות.
"בעלי והמשפחה שלו, כמו רוב בני הכפר, חילונים ומודרנים. ורק בגיל 42 קיבלתי פרספקטיבה על החיים שלי ועל מה שעברתי והרגשתי צורך להודות לאלוהים ששמר עליי, שעזר לי לעבור את כל המכשולים, והם היו רבים. וכמה לא מובן מאליו שבדואית, שראתה רק את הכפר שלה, תסיים רפואה ועוד בשפה הרוסית וכמה לא מובן מאליו, שגבר בכלל וערבי בפרט, יוכל לחיות עם אישה שונה, ולכן התודה שלי התבטאה בחיג'אב, כשבעלי והילדים צוחקים עליי. אבל לא אכפת לי, אני תמיד עושה מה שבראש שלי".
