בזמן שבממשלה מקדמים חוקים שמיטיבים עם העריקים החרדים, ובציון 1,000 ימים מאז פרוץ מלחמת "חרבות ברזל", יש מי שעל אף שכבר אינו חייב בגיוס מילואים, בוחר להמשיך ולהתנדב. שלושה רופאים בכירים, שנעים בין חדרי הניתוח לפעילות בשטח, מספרים על מאות ימי מילואים, העומס והמחירים שהם משלמים. למרות הכול, שלושתם מעידים יותר מכול על תחושת שליחות חזקה.
ד"ר צפריר אור | 60
תפקיד בבית החולים: מנהל טיפול נמרץ לב במרכז הרפואי לגליל
תפקיד במילואים: רופא בגדוד 8110 של חטיבה 5
"ב-7 באוקטובר לא הייתי בשירות מילואים פעיל. אבל כבר ב-8 באוקטובר דיברתי עם הגדוד שעשיתי בו את כל השנים במילואים. שכנעתי אותם שרופאים תמיד צריך, ועשיתי הליך מהיר של התנדבות. יומיים אחרי כבר הייתי בנחל עוז", מספר ד"ר צפריר אור (60), מנהל טיפול נמרץ לב במרכז הרפואי לגליל בנהריה, שמשמש במילואים כרופא בגדוד 8110 של חטיבה 5. מאז פרוץ המלחמה השלים יותר מ-300 ימי מילואים, וכבר נערך לסבב הבא שאליו הוא צפוי להיקרא.
"זה העניין הלאומי, אתה יודע שברגע שצריך, עושים", מסביר ד"ר אור. לדבריו, מה שמחזיק רבים מהמילואימניקים הוא אחוות הלוחמים והערבות ההדדית. "הרבה אנשים שעדיין ממשיכים להגיע, מרגישים מחוברים וחייבים לאנשים שמסביבם", הוא אומר. "אני הפכתי להיות פורש סדרתי. כל פעם אמרתי 'פעם אחרונה שאני מגיע', ואז הגעתי גם בפעם הבאה, כי אתה רואה שצריכים אותך. באפריל האחרון למשל חשבתי שלא אגיע, אבל אמרו לי שחסרים רופאים. גם בגיל 60 זה מוצר מבוקש. וגם אם יקראו לי עכשיו שוב, אני אגיע".
"ברגע שצריך - עושים מילואים". ד"ר צפריר אור
(צילום: רוני אלברט)
בתחילת המלחמה שירת ד"ר אור במשך שלושה חודשים רצופים במילואים בעוטף ובתוך עזה. "הייתי בקשר עם בית החולים מרחוק, אבל זו הייתה תקופה מאוד ארוכה שבה הם היו צריכים להסתדר בלעדיי. ידעתי שצריך אותי יותר בגדוד", הוא אומר. לדבריו, השילוב בין השירות לבין תפקידו בבית החולים התאפשר גם בזכות הגיבוי שקיבל מבית החולים. "בתחילת המלחמה בצפון היו יחסית מעט תושבים, שכן רבים התפנו מבתיהם, וזה הקל מבחינת הצורך של אזרחים בשירות בבית החולים. במקביל, מנהל מערך הלב בבית החולים, פרופ' שאול עטר, לא שאל שאלות. הוא אמר לי: 'אתה מרגיש שאתה צריך לעשות מילואים, אז אני פה, אל תדאג'".
"אני לא יודע מה יהיה הלאה", הוא מוסיף. "כנראה שנצטרך לעשות עוד הרבה מילואים בשנים הקרובות. עד היום הסביבה מבינה ותומכת, ואני מקווה שזה ימשיך, כי יש חשש שהסבלנות והתמיכה לכל נושא המילואים זה לא צ'ק פתוח לכל החיים".
ד"ר אור, אב לשלושה בנים, זכה במהלך המלחמה גם לשרת לצד אחד מבניו, שהוקפץ גם הוא למילואים ב-7 באוקטובר. "זה קשה. בהתחלה הבן שלי היה במילואים בלבנון ואני בעזה, ואשתי הייתה מודאגת מאוד. בהמשך התנדבתי להיות ביחידה שלו לכמה שבועות, השתדלתי לא להיות אבא נודניק. במהלך המלחמה הוא גם התחתן, וזו הייתה רכבת הרים של רגשות".
"הייתי עם הבן ביחידה, השתדלתי לא להיות נודניק". ד"ר צפריר אור
(צילום: פרטי)
לצד תחושת השליחות, הוא סבור כי המדינה מתייחסת למילואימניקים כאל "מובן מאליו". "כסף, נופש ונקודות זכות במס הכנסה זה לא הכול. צריך להבין איך לא שוחקים את משאב המילואים. בסוף, בשבעה באוקטובר היינו בהתגייסות של 110%, והיום זה סביב 50%. אני נמצא במקום מסודר, אני ותיק בתפקידי בבית החולים, ויש לי מנהל מערך תומך, גם כשזה אומר לעבוד קשה יותר כשאני לא נמצא. אבל לא כולם ככה. אני מכיר רופאים, מתמחים, שמנהלי המחלקות שלהם אומרים להם 'אתה לא יכול ללכת עכשיו', או שהבחינות מתפקששות להם. זה בהחלט לא פשוט. ההתייחסות למשאב המילואים, לפחות עד היום, היא כאילו מדובר במשאב בלתי נדלה שאפשר לעשות איתו מה שרוצים, וזה לא ככה".
ד"ר בן בן אברהם | 50
תפקיד בבית החולים: מנהל השירות להשתלות לב ולב מלאכותי במערך הקרדיולוגי
תפקיד במילואים: רופא מחוזי של פיקוד העורף במחוז חיפה
בתפקידו כרופא מחוזי של פיקוד העורף במחוז חיפה, אחראי ד"ר בן בן אברהם, בין היתר, על ההחלטה מתי להוריד את בתי החולים בגזרה, ובראשם רמב"ם, לתת-הקרקע במצבי חירום. "זה נשמע לאנשים 'בקטנה', אבל לכל ירידה לתת-קרקע יש מחיר של חיי אדם. אלה חולים קשים מאוד שמניידים אותם, מחלקות פחות סטריליות, תמותה שעולה. זו החלטה מורכבת", הוא מספר בשיחה עם ynet.
"זו האחריות שלנו, אין ברירה". ד"ר בן בן אברהם בתפקידו ביחידה
(צילום: פרטי)
לצד אלה, הוא אחראי גם על פתיחת מרפאות הקהילה בצפון ועל הטיפול באירועי לכודים כתוצאה מנפילות טילים. כשהוא פושט את מדי המילואים, משמש ד"ר בן אברהם כמנהל השירות להשתלות לב ו-LVAD במערך הקרדיולוגי במרכז הרפואי בילינסון, מקבוצת כללית. העובדה שמדובר באחד מהמרכזים היחידים בישראל המבצעים השתלות לב, ושמספר הרופאים בתחום מצומצם מאוד, אינה מאפשרת לו להתנתק לחלוטין מהעבודה, גם בזמן מילואים פעילים, למעלה מ-300 ימים שעשה מאז פרוץ המלחמה. "יש תמיד השתלות, ואני צריך להיות נוכח. הרבה פעמים אני מוצא את עצמי נמתח מפה לשם, עם שעות ארוכות של עבודה".
כמות הרופאים בתחום ההשתלות, מסביר ד"ר בן אברהם, מצומצמת מאוד. "היו גם רופאים נוספים במחלקה שלי שיצאו למילואים. בנישה הקטנה הזו של השתלות לב אין הרבה רופאים, ולכן אין ברירה אלא להיות בשני העולמות, לחלק את עצמך, כי זו האחריות שלך, אחרת לא יהיו עוד רופאים שיוכלו לבצע את התפקיד. רוב האנשים מגיעים למילואים ומתנתקים מחיי העבודה, אבל לי אין את הפריבילגיה הזו", הוא מוסיף.
אחד המקרים שממחישים יותר מכול את המתח בין שני התפקידים התרחש במהלך מבצע "עם כלביא", כשהיה צורך לבצע ניתוח השתלת לב למטופל במצב מסכן חיים. "העלינו את המטופל על לב מלאכותי זמני, וכעבור מספר ימים הגיעה תרומת לב. תוך כדי המלחמה והאזעקות, התארגנו לנייד מטופל עם לב מלאכותי, אופרציה מאוד משמעותית. בכובע המילואים ארגנתי את מד"א לליווי מהיר מרמב"ם, וברגע שהגענו לבילינסון עברתי לכובע הקרדיולוג בבית החולים וניהלתי את הליך ההשתלה".
בתפקידו היה אמון גם על אירוע חילוץ הלכודים בבניין בחיפה שנפגע ישירות מטיל איראני, שגבה את חייהם של ארבעה בני אדם. בתוך רצף הלחימה נרשם גם אירוע חריג נוסף: תרומת לב שהגיעה מקפריסין, "אירוע שמתרחש פעם ב-30 שנה", אומר ד"ר בן אברהם, והצריך מהצוותים לטוס לקפריסין ובחזרה בזמן מלחמה. "כל זה כשאני במילואים פעילים. החבר'ה במילואים כבר סופרים את השתלות הלב כאילו זה חלק מהעבודה שלהם", הוא אומר בחיוך.
"זה אירוע שמתרחש פעם ב-30 שנה". ד"ר בן בן אברהם
(צילום: דוברות בילינסון)
לדבריו, את המחיר הכבד ביותר של השירות הממושך משלמים דווקא בני המשפחה. "אם חצי יום אני בעבודה וחצי יום במילואים, אז את עיקר המחיר משלמת המשפחה. במקרה שלי גם אשתי רופאה, אז העומס הוא לא פשוט", הוא אומר. "יש לי ארבעה ילדים בגילים 12–17. הם מבינים שאבא פחות נמצא, אבל לומדים מה זו מלחמה, מה זו משימת המילואים שצריך לנהל במקביל לחיי השגרה. לזה מצטרפים מחסור בשעות שינה והקושי הבריאותי שמצטבר לאורך זמן, אבל הקושי המשמעותי ביותר הוא פחות זמן עם המשפחה".
הוא סבור כי המדינה לא מבינה עד הסוף את המחיר שמשלמים המילואימניקים. "זו סיטואציה שקשה 'לבכות' בה רק על הרופאים. יש חיילים שעושים כבר שנתיים מילואים, וזה המון. כל החברה הישראלית שנושאת בנטל נמצאת בתקופה מאוד קשה, מאוד נקרעת". ולמרות הכול, גם הוא מעיד כי תחושת השליחות חזקה מכול. "תמיד זה מדהים אותי שאתה מגיע למילואים וכולם אמנם מקטרים, אבל בסוף מגיעים בכיף, מתוך תחושת שליחות. 'אני יודע מה אני עושה, ואני יודע למה צריך אותי'.
"בתקופה שהפוליטיקה מפצלת את העם, גם בעבודה שלי בבית החולים וגם במילואים, אתה פוגש את כל ישראל. אין ימין, אין שמאל. האחווה בעם הרבה יותר חזקה ממה שהפוליטיקה מייצרת", הוא מוסיף.
ד"ר גיא גולני | 53
תפקיד בבית החולים: כירורג בכיר במרכז הרפואי סורוקה, מקבוצת כללית
תפקיד במילואים: רופא ביחידת ניוד בחטיבה 551, ומדריך צוותים כירורגיים
"אני אוהב לעשות מילואים, ועשיתי מילואים מהרגע שהשתחררתי. אף פעם לא הפסקתי", מספר ד"ר גיא גולני, כירורג בכיר במרכז הרפואי סורוקה, מקבוצת כללית. מאז פרוץ מלחמת "חרבות ברזל" עשה כ-300 ימי מילואים, בין השאר כרופא ביחידת ניוד בחטיבה 551. ד"ר גולני שירת בסדיר ביחידה מובחרת, ובהמשך הפך לרופא במילואים. לפני כשמונה שנים טס לתת-התמחות בקנדה. "בזמן שהייתי שם הגעתי לגיל הפטור ממילואים, אבל כשחזרתי לישראל זה אחד הדברים שהכי התגעגעתי אליהם. חודש אחרי חבר משך אותי ליחידה בחיל הים, וחתמתי על התנדבות".
"אתה מרגיש חיוני ושצריכים אותך". ד"ר גיא גולני ובנו
(צילום: פרטי)
"יש צורך בהכול בצבא, גם ברופאים", הוא מוסיף. "יש מחויבות ורצון לתרום, ויש גם תחושת ערך. אתה מרגיש חיוני ושצריכים אותך, ואפילו תחושה, אמיתית או מזויפת, של שימור נעורים, כי אתה עושה משהו שאתה רגיל ואוהב לעשות כבר עשרות שנים, עם אנשים שאתה אוהב".
במהלך המלחמה מצא את עצמו נע בין חדרי הניתוח בבית החולים לבין הלחימה בשטח. "מנסים לג'נגל. הקולגות שנשארו במחלקה עזרו לי מאוד, יהודים וערבים, שנתנו כתף ושהבינו את גודל האירוע", מספר ד"ר גולני. "גם בצבא וגם בבית החולים תמיד הבינו ואפשרו לי לעשות את הבחירה. היו מקומות שהתבאסתי ונאלצתי להגיד 'לא' לצבא, או 'לא' לבית החולים. בסוף זו שמיכה קצרה".
ד"ר גולני מתאר את המחיר המקצועי והאישי של השירות הממושך. "המילואים זה סוג של בריחה. אתה חוזר להתעסק בדברים שהתעסקת בהם לפני 20 ו-30 שנה, והדילמות יחסית פשוטות, אבל הבעיה הגדולה היא כשאתה חוזר מהם: כל הבעיות שהזנחת מחכות לך", הוא אומר. "אני פרוד, ויש לי ארבעה ילדים, אז אם זה הילדים הקטנים יותר שמתמודדים עם אתגרים משלהם, ואם זה מבחינה מקצועית, חולים שלא עקבת אחריהם". אחד הפצועים הקשים שטיפל בהם במלחמת "חרבות ברזל" סיים השבוע בעצמו לימודי רפואה. "הייתי בטקס וזה היה מרגש מאוד, אבל בסוף את הניתוח האחרון שלו מנתח אחר ביצע, כי לא הייתי פה, וזה מבאס, כי אכפת לך מהחולים".
"יש מחירים שכולנו משלמים". ד"ר גיא גולני
(צילום: רחל דוד, סורוקה)
לדבריו, המחיר אינו מוטל רק על הרופאים. "יש מחירים שכולם משלמים, בראש ובראשונה החיילים שכבר שלוש שנים בלחימה. אני רואה במיון חיילים שמגיעים עם כל מיני בעיות 'קטנות' כביכול, אבל רואים שאלה בעיות של הזנחה", הוא אומר. "אין ספק שזה פגע גם בהתקדמות המקצועית שלי. בכנסים או במאמרים שלא כתבתי, בזה שניתחתי פחות. יש פה אירוע גדול שכולם משלמים מחיר, גם אנחנו".
במשך תקופה במלחמה שירת ד"ר גולני לצד בנו, לוחם ביחידה מובחרת. "בחודשים הראשונים שהייתי בסורוקה, הבן שלי היה בעזה וזה היה מאוד מלחיץ. נהרגו לו חברים, בעצמי קבעתי פה בסורוקה מוות על חברים שלו, אז במילואים בחלק מהזמן הייתי איתו, הרגשתי שאני שומר עליו".
בשנה האחרונה החליט ד"ר גולני להפחית את פעילותו המבצעית. "הרגשתי שבצבא אני יותר חייל ופחות רופא, ובעיקר פחות כירורג", הוא מספר. "כרופא לוחם התחלתי להרגיש נחיתות גופנית מול ילדים בני 21, ובמקביל הרגשתי שהזנחתי את המטופלים שלי, שההיעדרות שלי מבית החולים פוגעת בטיפול בפצועים ובחולים. הבנתי שאת עיקר התועלת אני יכול להביא בבית החולים, ופחות בשטח". כיום, במסגרת המילואים, הוא מדריך צוותים כירורגיים בתרגול ניתוחי חירום בשטח.
